top of page

כיצד ניתן להשתחרר מלופ הריבים בזוגיות?

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
11 במרץ 2018
זמן קריאה 4 דקות

המוח מעדיף חדשות רעות על פני טובות ולכן קשה לאנשים להתרשם מהצלחות. אך אם רוצים לשפר את הזוגיות - כדאי ללמוד לעשות זאת

יוני ורותי נכנסים לקליניקה ומתיישבים על הספה. הישיבה שלהם קלה מהרגיל. זו לא הקריסה הרגילה אל תוך הספה. אני מיד יודעת שהיה להם שבוע טוב. אני מעיזה לנחש שאולי הם אפילו עשו סקס, מה שלא קורה הרבה.

אני מחייכת אליהם והם מחייכים בחזרה, אבל עדיין לא מדברים.

"אנחנו הולכים לשחק 21 שאלות?" אני שואלת.

"לא... סתם..." יוני אומר, "היה לנו שבוע טוב...". הוא זורק מבט מהוסס אל רותי, "אני חושב...".

"כן", רותי מאשרת, "למרות שכן היה לנו את הריב הזה כשאמא שלך באה בשבת..." היא מזכירה לו.

יוני מסתכל עלי נבוך, כאילו נתפס בשקר לבן.

רותי לא משתהה. היא מתחילה בינתיים לשחזר את פרטי אותו ביקור של חמותה, שלא עלה יפה.

"רגע", אני עוצרת אותה, "לפני שאנחנו עוברים הלאה, אני מאוד רוצה לדעת מה גרם לשבוע הזה להפוך לשבוע טוב".

הם שותקים.

"שום דבר מיוחד", רותי אומרת.

"כן", יוני מאשר, "היה לנו איזה ויכוח בתחילת השבוע, אבל איכשהו זה לא התפתח ללופ הרגיל. איכשהו יצאנו מזה... אני לא יודע...".

"כן", רותי מסכימה איתו, "אבל לגבי אמא שלך...", היא אומרת, והאווירה מתקדרת.

כיצד ניתן להשתחרר מלופ הריבים בזוגיות? - אילוסטרציה

הסיטואציה הזו חוזרת על עצמה בקליניקה פעם אחר פעם. זוגות מדלגים מעל ההצלחות שלהם, ורצים לדווח לי על הכישלונות. לפעמים נדמה שהם רואים בי קצינת מבחן או אחות בית ספר, שמפרידה את קצוות השיער שלהם בעפרונות, לבדוק אם יש להם כינים. פעם אחר פעם אני עוצרת אותם, ומבקשת שנחזור לרגעי ההצלחה, גם אם הם קטנים וחולפים. בעצם, אני מציעה שנתעכב עליהם, במיוחד משום שהם עלולים להתאדות מבלי להשאיר חותם.

הקמפיין הקבוע שאני מנהלת "נגד" העמדה של הזוגות שלי נקרא "ללמוד מהצלחות". הניסיון שלי להבין ביחד עם בני הזוג מה איפשר להם להצליח במצב שבו הם פעמים רבות נכשלים, כמעט תמיד נתקל בתימהון מסוים. לפעמים נרשמת על פניהם חשדנות, שמא התגלתה בי ניו אייג'יות שהצלחתי להסתיר היטב עד אותו הרגע.

התגובה הסקפטית הזו טבעית וצפויה. למוח שלנו יש העדפה לשליליות. אנחנו יוצאים מהמפעל ניחנים ברגישות גדולה יותר לחדשות רעות מאשר לחדשות טובות. דוגמה קטנה היא מחקר של ד"ר ג'ון קצ'יופו (CACIOPPO), שמדד את הפעילות החשמלית המתרחשת בקליפת המוח בשעה שנבדקים מסתכלים על תמונות של עצמים כמו מכונית פרארי ופיצה, שמעוררים תחושות חיוביות (הם אמריקאים אחרי הכל), והשווה אותה לפעילות המוחית המתרחשת כשהנבדקים מסתכלים על תמונות של פנים שהושחתו ושל חתול מת. בנוסף, הוא השווה כל זאת לגלים החשמליים הפעילים במוח בשעה שהנבדקים מביטים בתמונות של אובייקטים ניטרלים מבחינה רגשית, כמו צלחת או מייבש שיער. המחקר של קצ'יופו הראה, כצפוי, שהמוח שלנו מגיב בעוצמה גבוהה יותר לגירויים שליליים.

זה הגיוני. הטכנולוגיה שיש לנו בין האוזניים התפתחה בתקופה שבה היה קריטי לזכור איזה צמח רעיל ופחות חשוב לדעת איזה צמח טעים, ועד היום ההישרדות שלנו תלויה ביכולתנו להתחמק מסכנה. כמו בעל מסעדה שנותן יחס מועדף לסלבס, גם המוח שלנו נותן את השולחן הטוב ביותר לאירועים שליליים, ומתייחס אל ההצלחות שלנו כאל לקוחות מהרחוב, ותוקע אותם בשולחן שליד השירותים.

אבל אם הטיית השליליות שלנו מוצדקת מבחינה הישרדותית, למה בכל זאת כדאי להתמקד בהצלחות? אני אוהבת להסביר את זה באמצעות היוריסטיקת הזמינות או היוריסטיקת הנגישות, שניתן לקרוא עליה בהנאה רבה בספרו של פרופ' דניאל כהנמן "לחשוב מהר, לחשוב לאט." כשמוחנו נדרש להעריך את ההסתברות שאירוע מסוים יתרחש, הוא מנסה לדמיין אותו. אם המוח יכול לדמיין את האירוע בקלות ובאופן מוחשי, הוא עשוי להעריך שהסבירות שהאירוע יתרחש היא גבוהה, בלי קשר לסבירות האובייקטיבית של התרחיש. זאת אחת הסיבות שהחרדה שלנו מפיגועי דקירה, למשל, מרקיעה שחקים ככל שהתקשורת יותר עוסקת באירועים האלה, ומאפילה על החרדה שלנו להיפגע בתאונת דרכים, למרות שסטטיסטית הסיכוי שלנו להיפגע בתאונת דרכים נשאר גבוה לאין שיעור מהסיכוי שנידקר, בכל תקופה שהיא. זאת משום שהאפשרות שנידקר טעונה רגשית יותר מתאונת דרכים, שכן יש בה תוקפנות מכוונת, וקל לנו יותר לדמיין שמישהו זר מתנפל עלינו משום מקום ודוקר אותנו, משום שהתקשורת מתארת תרחישים כאלה באופן יותר ציורי ומפורט מאשר היא מתארת תאונות דרכים.

כשאנחנו מביאים בחשבון את הטיית השליליות הביולוגית של המוח שלנו ואת היוריסטיקת הזמינות של החשיבה שלנו, אנחנו יכולים לראות את הסכנה הפסיכולוגית שנשקפת לנו אם לא ניאבק בהטיית השליליות. אם המוח מתעד את הכישלונות שלנו בשלטי ניאון, ולעומת זאת כותב את ההצלחות שלנו במקל בחול, הרי שכשנמצא את עצמנו מתמודדים בעתיד עם קושי שבעבר לא הצלחנו להתמודד איתו היטב, אנו עלולים לצפות שניכשל גם בהתמודדות הנוכחית.

לתופעה הזו יש השלכות הרות גורל על הזוגיות. זוגות רבים תקועים בלופ אין-סופי של ריבים. כמעט שאין הבדל מבחינתם בין הריב של היום, לבין הריב של אתמול, לבין הריב של לפני חצי שנה. לכן, אם רותי ויוני לא יתפעלו מרגעי ההצלחה שלהם, ואם הם לא יעיזו לעוף עליהם, קטנים ככל שיהיו, יש סכנה שבפעם הבאה שהם יתווכחו, המוח שלהם יחזה שהוויכוח יוביל לפיצוץ ולריחוק. ללא העמקה בחיובי, המידע על הפעמים שבהן הם דווקא הצליחו להפוך מריבה לקרבה, יאבד את הרלוונטיות שלו עבור המוח של כל אחד מהם. וזו הסיבה שאני מתעקשת להתמקד גם בהצלחות ולא לרפרף עליהן. גישת הלימוד מהצלחות אינה ייחודית, אגב, לטיפול זוגי ממוקד רגש, וניתן למצוא לו מקבילות גם ב"טיפול-ממוקד-פתרון", גם בגישת הטיפול הנרטיבי, ובאופן כללי בענף הפסיכולוגיה החיובית, שמתמקד בחוזקות (מילה נוראית, אבל רעיון חשוב), ולא בפתולוגיות.

אם יוני ורותי יסכימו להתעמק ברגעים החיוביים והקרובים הקטנים שהם חוו כזוג במהלך השבוע, תהיה לכך הרבה יותר משמעות ממה שהם משערים לעצמם. ראשית, עצם החקירה תראה להם שהשבוע החיובי לא נבע מעצמו, באופן שרירותי, אלא שהוא תולדה של בחירות טובות ששניהם עשו. שנית, התעמקות בהבנת ההישגים הקטנים תעלה את הסיכוי שההישגים הללו יירשמו במוחותיהם באופן דרמטי יותר. וכך, בפעם הבאה שהם יריבו, זכר ההצלחה שלהם יהיה נגיש ומוחשי יותר עבורם. כשהמידע על ההצלחה יהפוך לנגיש, תחושת המסוגלות שלהם תתחזק, ויגדל הסיכוי שלהם להיחלץ בהצלחה גם מהריב הבא.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page