top of page

למה אנחנו כל כך זקוקים לבמה?

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
4 בדצמ׳ 2025
זמן קריאה 4 דקות

עודכן: 22 באוק׳

הצורך להתבטא ולהרגיש מובנים אינו קפריזה נרקיסיסטית - הוא מנגנון הישרדות עתיק שהרשתות החברתיות הפכו למלכודת פסיכולוגית

לא מזמן התיישב מטופל חדש יחסית על הספה, חייך ואמר, "אז מה, לדבר על עצמי? זה דווקא די נחמד". האופן הטבעי והמקסים שבו הוא אמר זאת, גרם לי לחשוב על כך שייתכן שאנחנו בנויים ביולוגית לדבר על עצמנו הרבה יותר ממה שאנחנו זוכים לעשות.

הקבוצות האנושיות שבהן חי האבטיפוס הביולוגי שלנו מנו בדרך כלל פחות ממאה אנשים, שפעלו בקבוצות קטנות לטובת ההישרדות של השבט. בצורת חיים כזו - כפי שגם ניתן לראות בסרטים תיעודיים על שבטים שעד שנות ה-60 של המאה הקודמת עוד הצליחו להישמר מפני העולם - אנשים קשקשו המון.

אם נחשוב על זה, על מה כבר היה להם לדבר? אף אחד מהם לא ראה משהו שמישהו אחר לא ראה - בטלוויזיה, בטיול או במפגש עם אנשים ממקום אחר, לכן אפשר להניח שבבסיס, בני אדם דיברו הרבה מאוד על עצמם.

לצד האנקדוטה הזו, הבחנתי שבמהלך השנתיים וחצי האחרונות שבאו עלינו לרעה, יותר ויותר מטופלים שלי פונים לאפיקים יצירתיים כדי לשרוד, תופעה שהאנושות כולה לקחה בה חלק גם בקורונה. ייתכן ששתי ההבחנות הללו קשורות זו לזו. מקובל לחשוב על ביטוי עצמי יצירתי, דהיינו אמנותי - כמו כתיבה, ציור או הלחנה – כתופעה מודרנית שנמצאת איפשהו מעל לחיים.

לצד זה, פעמים רבות אנחנו תופשים טיפול נפשי כתהליך הבנוי מסדרת התערבויות קליניות מורכבות. אבל מה אם הכוחות הפסיכולוגיים המניעים את שני אלה - ביטוי אמנותי וטיפול נפשי - מהדהדים ביחד את אותו צורך אינסטינקטיבי שתורמים להישרדות שלנו? אני מדברת על הצורך להתבטא ולהרגיש מובנים.

חופש הביטוי

הצרכים האנושיים הבסיסיים הם לא רק גלידה בפחות ממאה שקל לקילו, בית ספר שהמורים מגיעים אליו, שירותים רפואיים שיש אליהם תור, ומדינה ששומרת עליהם. יש לנו צורך לבטא את עצמנו, להבין ולהרגיש מובנים, ולתרום לקבוצה. אימהותינו המוקדמות חיו בקבוצות נוודים קטנות, ועבורן הישרדות הייתה מאמץ קולקטיבי. לכידות חברתית לא הייתה, וברמה הביולוגית עדיין אינה, מותרות - היא הייתה פוליסת ביטוח החיים האולטימטיבית.

השיחה, פעולת הביטוי ההדדית, היכולת וההסכמה להבין, התעוזה והיכולת להתבטא היו חלק מהפעולות שבאמצעותן אימהותינו הבטיחו את הלכידות הזו. גם אם בכל קבוצה אנושית ברור שיש כאלה שיכולים לצייר את האיילה יותר טוב מאחרים, בבסיס החברה האנושית, האמן והקהל לא היו מובחנים באופן שבו הם מובחנים בחברה שלנו.

כמו במגמת אמנות בתיכון, אחד מצייר על קיר המערה, שנייה מכינה את התוף, שלישי בודק איפה במערה האקוסטיקה הכי טובה, רביעית יודעת לספר סיפור וכן הלאה. ההפקה היא בסופו של דבר קבוצתית, וכל אחד בתוכה זוכה להביע את עצמו באופן יצירתי.

אם נחשוב על כך, גם תהליך התבטאות פשוט הוא בעל משמעות עצומה, ולא בכדי מודל הלמידה-מבוססת-פרוייקטים הוא עד היום אחד המרשימים בעולם. כשאנחנו מתבטאים מול קהל, אנחנו גם מעבירים רעיונות מורכבים, גם בונים זהות תרבותית משותפת, וגם מאותתים לאחרים מהו הערך שלנו בצורה רב-ממדית (מוכשרים, אינטיליגנטים, מחויבים וכו').

בתמורה, כאשר אנחנו מבטאים משהו, והקבוצה מבינה את המסר, מקבלת אותו ואף מעריכה אותו, זהו בוסט עצום לתחושת היבטחון שלנו. אנחנו מרגישים מועילים ולכן שייכים. התיקוף הזה מחזק את הקשרים החברתיים, מייצר אמון – שהם הקרקע של ההישרדות שלנו כקבוצה. לכן, הדחף להתבטא ולהיות מובן הוא לא רצון מקרי, של טיפוסים נרקיסיסטיים או לא מעשיים, אלא מנגנון שיש הרבה היגיון גנטי בתפקידו להבטיח את מקומנו בקבוצה.

למה אנחנו כל כך זקוקים לבמה? - אילוסטרציה

על בימת ההיסטוריה

הצורך הראשוני הזה בחוויה שבה אנו גם מתבטאים וגם מרגישים מובנים הוא, לדעתי, הסיבה לכך שפסיכותרפיה יעילה לעתים כה קרובות - מעל ומעבר לטכניקה הספציפית שבה משתמשים המטפלים. בעוד שמטפלים עשויים לעבוד בגישות שונות, כמו טיפול קוגניטיבי־התנהגותי (CBT) או טכניקות פסיכודינמיות, בסופו של דבר רבים מהם מעידים שהמנבא החזק ביותר ליעילות הטיפול הוא האמון ושיתוף הפעולה הנבנים בין מטפל למטופלים.

מעבר לאופנים שבהם מטפלים מספקים סימולציה של סביבה הורית ומאפשרים למטופלים להקרין עליהם את הלקחים שעמם יצאו מבית הוריהם, במטרה להניח בצד חלקים עודפים מתוכם, הספה היא גם במה מיניאטורית: מקום שבו מטופלים "עומדים" (יושבים) ומבטאים את עצמם מול קהל של אחד, המייצג סביבה אנושית מוקדמת, בטוחה ותומכת ככל האפשר.

אם אנחנו מקבלים באמת את הרעיון שביטוי עצמי, תרומה פעילה לקבוצה ותחושת המובנות שנובעות מהן הם צרכים בסיסיים, אנחנו יכולים גם להבין כמה מסוכנת לנפש האדם הצריכה הפאסיבית של תוכן ברשת. בין אם אנחנו גולשים ברשת החברתית, עושים בינג' על תוכנית אהובה או מקשיבים לפודקאסט - אנחנו אלה שעוסקים באופן פעיל בהבנה: אנחנו אלה שמבינים את העלילה, את הבדיחה, את החיים של היוצר. התקשורת היא חד-כיוונית.

תקשורת חד כיוונית

כשחושבים על זה כך, אפשר להבין מדוע גלישה קשורה לעלייה בחרדה, בדיכאון ובבדידות. אנחנו מרגישים חסרי אוטונומיה, לא תורמים לכלום, בזמן שאנחנו צופים באחרים שכביכול מגשימים בהצלחה את הצרכים שלהם בביטוי עצמי. כמובן שהתצוגה שלהם מאורגנת בקפידה, מה שרק גורם לנו להרגיש פחות טוב.

התוצאה של התקשורת-לכאורה הזו היא בדיוק הפוכה מהתוצאה שתקשורת דו צדדית מעוררת. היא בדיוק ההיפך ממה שאנחנו מקבלים בטיפול, שבו אנחנו מתבטאים וזוכים להבנה, וממה שאנחנו מקבלים כשאנחנו מתבטאים אמנותית, מביאים את התובנות והרגשות שלנו למרכז הבמה וזוכים להרגיש מובנים על ידי הקהל.

אדי האגזוז של החוויה הקשה הזו יוצאים, לדעתי, בתגובות התוקפניות והעוינות שאנו רואים ברשת (ראו טוקבקים לרשימה זו, מן הסתם). אם ניקח אפילו את הרשימה שלפניכם כדוגמה, נראה שאין פה שיחה. אני לא יכולה לעשות לכם תיקוף ואתם לא זוכים לבטא את עצמכם כרגע ממש מולי.

אם אין לכם מקומות אחרים שבהם אתם מבטאים את עצמכם וזוכים לתשומת לב ולהבנה, זה עלול להוביל להצטברות של חוסר אונים וטינה. כשאדם במצב הזה מוצא סוף סוף ערוץ אנונימי לבטא בו את עצמו (טוקבקים), התסכול העצור משתחרר כביטוי גולמי ותוקפני.

העוינות מופנית למי שמסמל אדם שהצליח לממש את הצורך שלו, הדובר, הכותב, הזמרת, השחקן – משום שהם מייצגים את הדבר עצמו שנשלל מהמגיב: קול מוערך. אם היינו במערות, מישהו כבר היה מרסן תוקפנות כזו, והיו לה השלכות חברתיות. ייתכן שהיא גם היתה ממוגרת על ידי טיפול, כלומר היה ברור שמי שתוקף זקוק גם הוא להחזיק רגע את המיקרופון המטאפורי.

אנחנו מוקפים פלטפורמות חסרות תקדים לחיבור, אך כל עוד אנחנו נשארים פאסיביים אנחנו עלולים להרגיש מאד מנוכרים. הצורך ליצור, לתרום ולהיות מובן הוא קריטי, אנחנו משתיקים אותו במגוון עצום של דרכים, ביניהם הפיתוי של צריכה פאסיבית חסרת מאמץ. אבל המצב הזה הוא חולה. ריפוי שלו דורש שנמצא דרך – בציור, בטיפול רגשי, ביחסים, בכתיבה, או בלימוד קרקסנות - לבטא באופן פעיל את המורכבות שלנו, לתרום את נקודת המבט הייחודית שלנו ולטפח מעגלים חברתיים או קשרים אינטימיים שבהן אנחנו מרגישים מובנים באמת.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page