לחבק את ה"לא": כשחיוביות יתר מקטינה את השיח
עודכן: 22 באוק׳
גישה חיובית לכאורה מקדמת תקשורת טובה, אבל לפעמים דווקא השאיפה להימנע מעימותים ודחיקת הצדדים השליליים חוסמת הזדמנות לשיח אמיתי. למה כדאי לאמץ, במקום חיוביות-יתר, "אמפתיה טקטית"?
אחת הפריבילגיות של העבודה שלי היא האפשרות ללמוד מטעויות של אחרים. שעות רבות בשבוע אני רואה אנשים סופר-אינטיליגנטים ומתוחכמים נכשלים בבואם לתקשר עם הקרובים והאהובים עליהם ביותר. למרות שמדובר באנשים חכמים ומודעים לעצמם, משהו בקשר הרגשי האינטימי מצליח לסבך את הדברים – לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך דפוסי תקשורת שכיחים שכולנו נופלים בהם.
הטעות הנפוצה ביותר שאנחנו עושים בתקשורת עם אנשים שחשובים לנו היא ההתעלמות או ההקטנה של הצדדים השליליים של החיים, של הקשר, של האדם שמולנו, או של עצמנו.
הסיבה לכך פשוטה: טבעי לנו להעדיף חיוביות. היא נתפשת כדרך לשמור על קשרים טובים ולהימנע מעימותים, אבל בפועל היא יכולה להיות סוג של הדחקה שפוגעת באמון ובתחושת הקשר האמיתי. ישנו גם פחד כללי מהמילה "לא" – מהגבולות ומהתחושות הלא נעימות שהיא עשויה לעורר. אבל האמת היא שגבולות, אם מציבים אותם נכון, יכולים לבנות קשר יציב ובריא הרבה יותר מאשר הדחקה או ניסיון לעגל פינות.
זה כן ביג דיל
הנטייה להקטין רגשות שליליים, להציג את עצמנו באור חיובי מדי, או להמעיט במשמעות של תחושות של הצד השני, נובעת מהפחד הזה – אבל פעמים רבות היא יוצרת ריחוק במקום קרבה. לדוגמה, כשמישהו מספר על קושי, אנחנו עשויים להגיב באמירות כמו "לא קרה כלום, תמצא עבודה חדשה בשנייה", או "זה לא כזה ביג דיל, אתה סתם עושה מזה עניין".
אמירות כאלה אולי נראות תמימות, אבל בפועל הן מקטינות את החוויה של האדם שמולנו. במקום לייצר תחושת הקשבה והכלה, הן משדרות זלזול ואפילו ניכור. חיוביות מקטינה, כזו שמנסה לטשטש רגשות או קשיים, היא דפוס תקשורתי נפוץ שמטרתו להרגיע את האדם שמולנו, אבל לרוב יש לה השפעה הפוכה.
כשאנחנו אומרים "לא קרה כלום, אתה תמצא עבודה חדשה או חבר חדש בשנייה", אנחנו אולי מנסים לשדר אופטימיות ולעודד, אבל המסר שעובר הוא שאנחנו לא באמת מבינים את עוצמת הכאב או את החשש של האדם שמולנו. התחושה שמתקבלת היא שאנחנו מנסים "לדלג" על הקושי, במקום להיות שם כדי להכיל אותו.
בנוסף, קיימת נטייה להקטין את הפערים בתוך קונפליקט, מתוך מחשבה שכך נצליח להרגיע את המצב. משפטים כמו "אתה סתם עושה מזה עניין", או "אם תשמע אותי עד הסוף, תראה שזה לא ביג דיל", יוצרים רושם שאנחנו מבטלים את מה שהאדם השני מרגיש או אומר. משפטים מסוג זה מייצרים תחושת ניתוק, כאילו אין מקום לקונפליקט או לפערים בקשר. אבל דווקא ההכרה בהבדלים ובכאב של הצד השני יכולה להיות מה שמחבר מחדש, במקום לנתק.
מה כבר ביקשתי?
דפוס נוסף הוא ההצגה החיובית מדי של עצמנו בתוך הקשר. לדוגמה, כשאדם אומר: "מה כבר ביקשתי? אחרי כל מה שעשיתי בשבילך (או בשביל הפרויקט)" – הוא מנסה לשדר מסר של מסירות והקרבה. אבל בפועל, זה עלול להישמע כמו מניפולציה רגשית שמבוססת על חוב מדומיין. במקום לחזק את הקשר, אמירות כאלה עלולות לעורר תחושות אשמה או כעס אצל הצד השני, שמרגיש שהציפיות ממנו אינן הוגנות או קשורות לשיח הנוכחי.
ולבסוף, ישנה ההתנכרות לתחושות האשם של הצד השני, מתוך כוונה "לשחרר" אותו מהן. משפטים כמו "אין לך על מה להרגיש אשמה, את לא עשית שום דבר רע" אולי נראים תומכים, אבל פעמים רבות הם לא מאפשרים לצד השני לעבד את רגשותיו בצורה אותנטית. אשמה היא רגש שמגיע מתוך צורך לתקן או ללמוד משהו, וברגע שאנחנו מבטלים אותה, אנחנו שוללים מהאדם את ההזדמנות לעבור תהליך פנימי.
המשותף לכל הדוגמאות האלה הוא הכוונה הטובה שמאחוריהן. אנחנו רוצים לעודד, להרגיע, להגן – אבל בדרכנו, אנחנו חוסמים שיח אמיתי ואותנטי. כדי לשנות את הדפוסים הללו, חשוב להתמקד בלמידת הקשבה עמוקה וביכולת לשאת את הקושי של הצד השני בלי לבטל אותו או למהר לפתור אותו. זה אולי לא תמיד קל, אבל זה המפתח לקשרים עמוקים ובריאים יותר.

אמפתיה, אבל טקטית
המחשבות האלה התעוררו בי לאחר האזנה מחודשת לכריס ווס, לשעבר מנהל משא ומתן ב-FBI, ומחבר הספר Never Split the Difference, שאף ראה אור בעברית תחת השם "בלי פשרות: לנהל משא ומתן כאילו חייך תלויים בכך" (הוצאת מטר). האזנה שנייה זו חידדה מבחינתי את החשיבות של ההכרה בשליליות כדרך להביא לפריצת דרך ביחסים (כי מה הם יחסים אם לא הזדמנות אינסופית למשא ומתן).
ווס מדגיש שאנשים נוטים להימנע מהכרה בשליליות במשא ומתן או במערכות יחסים מכיוון שהם חוששים שזה יחמיר את הבעיה או יעניק כוח לצד השני. הוא טוען שזוהי טעות יסודית, מכיוון שהתעלמות משליליות מאפשרת לה לגדול, מה שיוצר חוסר אמון או התנגדות.
אנשים חוששים להכיר ברגשות שליליים, בחששות או בתפישות שליליות מכיוון שהם מאמינים שציון הבעיה עלול להעצים אותה. טבעי שאני מפחדת שאם אגיד לבנזוגי "אני יודעת שאתה כועס ששכחתי לשאול על הפגישה החשובה שלך", זה יעמיק את הכעס שלו; או ששותפה עשויה להימנע מלומר לשותף שלה לדירה, "אני יודעת שאתה חושב שאני לא תורמת מספיק לניקיון הבית" כדי להימנע מוויכוח. מנהל עשוי להימנע מלומר לעובדת שלו "אני מבין שאת מרגישה לא מוערכת מאז שלא קודמת לתפקיד הבא", מתוך מחשבה שזה יחליש את סמכותו.
אבל זו טעות. שליליות לא נעלמת מעצמה - היא מחמירה. התמודדות ישירה עמה מנטרלת את ההשפעה הרגשית שלה ויוצרת בסיס של אמון. ווס מכנה זאת "אמפתיה טקטית", שמשמעותה הפגנת הבנה לפרספקטיבה של הצד השני מבלי בהכרח להסכים איתה.
אם בן הזוג שלי מרגיש מוזנח כי אני עובדת שעות ארוכות, אמירה כמו "אני יכולה לראות שאתה מרגיש בודד בגלל כמה שאני עסוקה בעבודה", מכירה ברגש ומנטרלת מתח. אני מעלה את הסיכויים שהוא ירגיש שאני רואה אותו, ושבמקום שננהל ויכוח מתגונן, ייפתח בינינו צוהר לשיחה פרודוקטיבית. אם כאמא, אני רואה שהבן שלי מתוסכל מכך שאני לא מרשה לו לשחק בפלייסטיישן כשהוא חוזר מהצופים בערב, אבל אני נמנעת מלהתייחס לכך, הכעס של הבן שלי צפוי רק לגדול.
אם במקום זאת אני אעז לומר שלו "אני מבינה שאתה מרגיש שזה לא פייר שאתה הולך לצופים ו'נענש' בכך שבאותו יום אין לך אפשרות לשחק בפורטנייט, ושזה מתסכל אותך שאני מתעקשת על זה". ההכרה בתסכול תעזור לילד שלי להרגיש מובן, גם אם האיסור נשאר בתוקף. אם עובדת שלי מבקשת העלאה, וכמעסיקה אני יודעת שאין לי תקציב לכך, התעלמות מהנושא רק תגדיל את התסכול.
גם כאן, אם אצליח לומר לה "אני מבינה שאת מרגישה שהתרומה שלך לעסק צריכה לקבל יותר הכרה, ושזה מתסכל להרגיש לא מוערכת", הפגנת האמפתיה שלי תהייה אקט בונה אמון מצדי, גם אם אין לי אפשרות להיענות לבקשתה להעלאת שכר.
מעימות לאימות
מאחר שהנפש שלנו לא נמצאת על ענן (מחשבי או אלוהי), יש לתהליך הזה רישום ביולוגי. כאשר אנשים מרגישים שמכירים ברגשותיהם, האמיגדלה במוח (שאחראית על עיבוד איומים) נרגעת, והקליפה הקדם-מצחית (שאחראית על קבלת החלטות) נעשית פעילה יותר. זה הופך אותם לפתוחים יותר לשיתוף פעולה ולפתרון בעיות.
אחת הסיבות שהקשבתי שוב לספרו של ווס, היא שעל אף ההבדלים הברורים, הגישה של ווס להתמודדות עם רגשות שליליים משתלבת היטב עם האסכולה של טיפול ממוקד רגש מבית מדרשו של לז גרינברג. אמנם הגישה של ווס מיועדת למשא ומתן, לעתים בין אנשים עם מטרות מנוגדות, ואילו EFT היא גישה טיפולית שמתמקדת במערכות יחסים אינטימיות, מתוך מטרה לרפא רגשות ולשנות דפוסים רגשיים בתוך הקשר.
ווס נשאר ברמת מתן השם ואימות הרגשות כדי לקדם את המשא ומתן. ואילו טיפול EFT נכנס לעומק השורשים של הרגשות, ועוזר לאנשים לעבד ולבנות מחדש את חוויותיהם. חרף ההבדלים הבולטים ביניהם, שתי הגישות מדגישות את החשיבות של הכרה ואימות רגשות כאמצעי לפתרון קונפליקטים וליצירת חיבור עמוק יותר.
ווס מדגיש שרגשות שליליים שלא מדברים עליהם או מתעלמים מהם ממשיכים לבעבע ומונעים התקדמות במשא ומתן. הכרה גלויה ברגשות אלו מנטרלת את עוצמתם ובונה אמון. גרינברג, מצדו, מדגיש שרגשות הם המפתח להבנת קונפליקטים ולפתרונם במערכות יחסים. רגשות שמודחקים או לא מטופלים מובילים להתנהגות מגוננת, בעוד שהכרה בהם מאפשרת חיבור ושינוי.
על אף הרתיעה האינסטינקטיבית שלי מהאינסטרומנטליות הבוטה של גישת המשא ומתן של ווס, והמשיכה שלי לאופן שבו הגישה הטיפולית EFT מספקת מסגרת טיפולית להתמודדות עם חסמים רגשיים במערכות יחסים עמוקות ואישיות, אני מזהה סינרגיה עמוקה ביניהן; באופן שבו שתי הגישות מדגישות את הכוח הטרנספורמטיבי של מתן שם ותוקף לרגשות שליליים - בין אם בחדר הטיפול או בשולחן המשא ומתן. גם ווס וגם גרינברג מסכימים שהימנעות מרגשות שליליים רק משאירה אותם להתבשל יותר זמן על האש, בעוד שהכרה גלויה בהם יוצרת אמון, פתרון וחיבור.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




