לברוח, להילחם או לקפוא: מהי אסטרטגיית ההישרדות שלכם בזוגיות?
עודכן: 22 באוק׳
כשמתעורר קונפליקט בזוגיות, המוח מגיב כאילו מדובר באיום הישרדותי - בריצוי, בעימות או בקיפאון רגשי. כך תזהו את הדפוס שמפעיל אתכם לפני הריב הבא
קונפליקטים בזוגיות לא נובעים רק מפערים בצרכים הרגשיים, האישיים והמיניים של בני הזוג, אלא מהאופן שבו המוח שלנו רוקח מהם דרמה. לכל אדם יש צורך שונה באינטימיות, בדומיננטיות ובמיניות. כאשר הצרכים לא תואמים, מתחיל לעיתים קרובות מפל של תגובות רגשיות עוצמתיות ומתעורר קול פנימי ביקורתי או קול פנימי מחריד, שמעצים את הבעיה ומקשה עלינו להתמודד עם המצב.
קול ביקורתי עלול לגרום לאדם לחוש כישלון בזוגיות, לשפוט את עצמו בחומרה או להרגיש לא מספיק טוב עבור בן או בת הזוג. הקול המחריד, לעומת זאת, הופך את הפערים לאיום ממשי על הקשר, "מקרין סרטים" של דחייה או נטישה ויוצר תחושת בהילות להסדיר את חוסר האיזון.
כך, בקשה תמימה לקרבה רגשית נחווית אצל אחד מבני הזוג כצורך לגיטימי, אך אצל השני היא מעוררת פחד עמוק מחנק או תלות. באופן דומה, רצון למרחב או עצמאות עלול להיתפש כהתרחקות מסוכנת או כאות אזהרה שהקשר בסכנה. המתח האמיתי לא טמון בפערים עצמם, אלא באופן שבו הם מתפרשים דרך אותו קול פנימי, שמזהיר מפני איום מדומיין, הרבה לפני שהפרטנר עצמו פועל באופן ממשי שיצדיק אותו.
הילחם או ברח, גרסת הזוגיות
כאשר אנחנו חשים לחץ בזוגיות, אנחנו לא בוחרים באופן מודע כיצד להגיב. במקום זאת, המוח מגיב באופן אוטומטי, בדומה לתגובתו נוכח איום פיזי. עם זאת, בניגוד למצבים של סכנה פיזית, שבהם האיום ברור ומוחשי, בזוגיות האיום אינו הבקשה של בן או בת הזוג עצמה — בין אם היא לקרבה, למרחק, לשליטה או לאינטימיות — אלא האופן שבו הקול הפנימי גורם לנו לפרש את הבקשה ולדמיין את השלכותיה.
למעשה, אנחנו בדרך כלל לא מגיבים לבקשה עצמה אלא למשמעות שהיא מקבלת אחרי שעברה דרך הפילטר הפנימי שלנו. אם הקול הפנימי מספר לנו שאם לא נצליח לבטל את חוסר האיזון בין הצרכים שלנו לצרכים של הפרטנר, אנחנו ניפגע - נינטש, נאבד שליטה או נחוש חסרי ערך, הרי שהבקשה הופכת לאיום שיש להתמודד עמו בכל מחיר.
במצב כזה, המוח מפעיל גרסה של תגובת Fight Flight or Freeze, ומחליט באופן אינסטינקטיבי איזו אסטרטגיה תגן עלינו בצורה הטובה ביותר מפני מה שהוא תופש כאיום בזוגיות.
כשאנחנו חווים את הבקשה כמאיימת אבל מאמינים שהדרך הטובה ביותר לשמר את הקשר היא להימנע מעימות, נגיב על ידי בריחה, שבהקשר זוגי משמעותה היא כניעה או ריצוי. במקרה זה, כשבן הזוג מבהיר שיש בינינו פער בצרכים, נוותר על צרכינו ונגיב בצורה לא-תוקפנית, מתוך תקווה לשמר את השקט בקשר ולמנוע משבר.
ממש כפי שאדם עלול לחשוב שאם ירוץ מהר מספיק, יוכל לברוח מסכנה שרודפת אחריו, כך בזוגיות, אנו עשויים להאמין שאם נוותר על חלק מצרכינו, נוכל למנוע איום על הקשר. תגובה זו מובילה לכניעה ולהתרצות, שבה אנחנו מקריבים את צרכינו האישיים לטובת הצרכים של בן או בת הזוג, מתוך אמונה שכך ניתן יהיה להבטיח את יציבות הקשר.
לעומת זאת, כשאנחנו חווים את הבקשה כמאיימת ומאמינים שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם האיום היא להתעמת איתו, נגיב בתגובה לוחמנית. במקרה כזה, נפעל כדי לסלק את האיום על ידי מאבק ישיר מול בן או בת הזוג.
בזוגיות, פירוש הדבר אינו רק להיאבק בבקשה עצמה אלא גם באיום שהיא מייצגת בעינינו. תגובה זו עשויה להתבטא בביקורת חריפה, בזלזול בלגיטימיות של הבקשה או בהצבת איומים נגדיים בנוגע למה שיקרה אם הדרישה לא תוסר. לדוגמה, אם בן או בת הזוג מבקשים יותר קרבה, הצד השני עלול להגיב בכעס ולומר, "אתה יותר מדי תלותי" או "אם תמשיכי לחנוק אותי, אני רק אתרחק יותר". המטרה כאן היא לא רק לסרב לבקשה אלא לבטל לחלוטין את האיום שהיא יוצרת על הקשר.

עידן הקרח הרגשי
כשאנחנו לא יכולים לברוח מהאיום אבל גם לא מרגישים שיש לנו את הכוח להילחם בו, אנחנו עלולים להיכנס למצב של קיפאון. במצב זה, המוח מחליט שאין אפשרות לברוח ואין אפשרות להילחם, ולכן הוא נכנס למצב של שיתוק רגשי. זה קורה כאשר איננו יודעים כיצד לתת לבן או בת הזוג את מה שהם מבקשים, כאשר קבלת הבקשה תדרוש מאיתנו הקרבה עצמית גדולה מדי או כאשר אנחנו חסרים את המשאבים להילחם בחזרה.
כתוצאה מכך, אנחנו נסגרים רגשית, מתנתקים ומפסיקים להגיב, מה שמוביל לתחושת קהות וחוסר מעש. לדוגמה, אם בן או בת הזוג מבקשים יותר אינטימיות, אך הצד השני מרגיש חוסר מסוגלות לתת זאת, הוא עלול להיכנס למצב של שיתוק רגשי והתרחקות, במקום להתמודד עם הבעיה באופן פעיל.
תגובות אינסטינקטיביות אלה בזוגיות יוצרות דפוסים מעגליים שבהם בני הזוג מגיבים שוב ושוב מתוך ניסיון לנטרל את האיום שהם חווים מבפנים, ולא בהכרח מתוך התמודדות ישירה עם הבקשה של הפרטנר כפי שהיא במציאות.
אדם שמגיב בבריחה באמצעות כניעה, עלול לאבד את עצמו בתוך הזוגיות, לוותר על צרכיו שוב ושוב, עד שהדחקת הצרכים תוביל לכעס מצטבר או להתפרצות פתאומית. אדם שמגיב בלחימה עלול להפעיל לחץ הולך וגובר, מה שיגרום לבן או בת הזוג לחוש מותקפים ולהיסגר רגשית, מה שרק יגביר את תחושת האיום ויעורר תגובות הגנתיות נוספות. אדם שמגיב בקיפאון עלול להיסגר רגשית ולהתנתק, מה שיוביל לתחושת ניתוק ולאדישות שמעמיקה את הריחוק הזוגי.
כך, בלי להבין זאת, כל אחד מבני הזוג מחזק את הפחדים הפנימיים של השני, ויוצר מעגל שבו כל תגובה רק מחריפה את תחושת האיום של הפרטנר, ומשאירה את שניהם לכודים בדפוסים אוטומטיים שחוזרים על עצמם שוב ושוב.
קולו של הנרטיב הפנימי
בתחילת הדרך, רוב הזוגות משוכנעים שהבעיה היא שהצד השני פשוט לא מספק את צרכיהם. בשלב הבא, הם עשויים להאשים את סגנון ההתמודדות שלהם או של הפרטנר. אך המפנה האמיתי מתרחש רק כשהם מבינים: הקושי הוא לא רק בהתנהגות החיצונית, אלא במפגש בין דפוסי התגובה לבין אותם קולות פנימיים – ביקורתיים או מפחידים – שמעצבים את חווית הקונפליקט כולה.
ככל שהם מתאמצים לשנות את הפרטנר או להגן על עצמם, כך גדל הכאב של שניהם, ומעגל הלחץ מתרחב. הקולות הפנימיים שלא זכו לעיבוד הופכים למחסום המרכזי לשינוי. כפי שמסביר לס גרינברג, קולות אלה חוסמים את היכולת לחוות רגשות בריאים ומותאמים, ומשאירים אותנו לכודים בתבניות רגשיות מזיקות שמלבות את המתחים.
אדם שלא מתמודד עם הקול הביקורתי הפנימי שלו, חי בתחושת בושה והשפלה מתמדת, מה שהופך אותו לדרוך ולתוקפני בהגנה על כבודו השביר. כך למשל, פרטנר שחש תמיד לא מספיק טוב, יגיב בזעם להערה שולית מבן זוגו, כי הקול הפנימי שלו מתרגם כל ביקורת קלה להשפלה של ממש.
אדם שאינו מטפל בקול המחריד הפנימי, יפתח דפוסים של שליטה כפייתית או הימנעות מוחלטת, בניסיון להפחית סיכונים בעולם שנראה לו מסוכן תמיד. בת זוג שחיה בפחד מתמיד מקריסת הקשר עלולה לנסות לשלוט בכל היבט בחיי השניים, או להיפך – להימנע מקשר רגשי עמוק, מתוך אמונה שאי אפשר לסמוך על אהבה לאורך זמן.
כשהקולות האלה נותרים לא מעובדים, הם משאירים אותנו כלואים בהתנהגויות נוקשות של הגנה עצמית, שחוסמות את היכולת ליצור קרבה אמיתית. השינוי מתחיל כשאנחנו לומדים לבטא את הכאב שלנו מול אותם קולות פנימיים או מול דמויות מן העבר שעיצבו את הנרטיב הפנימי המדגיש את הפגיעות וחוסר המסוגלות שלנו.
בתהליך זה, הקולות עצמם עוברים טרנספורמציה: הקול הביקורתי מתרכך ממבקר בלתי נלאה לחלק שמסוגל גם לקבל ולתמוך, והקול המחריד מפסיק להפעיל אזעקות שווא ומתחיל לאפשר תחושת ביטחון ורוגע.
התוצאה המופלאה היא שאנחנו מפסיקים לראות בצרכים של הפרטנר איום קיומי, ובהתאם – מפסיקים להגיב בצורה הגנתית ואוטומטית. אדם שבעבר חווה השפלה מתמדת מהקול הביקורתי והגיב בזעם, לומד לשאת את פגיעותו ולהגיב לפרטנר ממקום שקט יותר. ואדם שנהג לשלוט או להימנע בגלל הקול המחריד, לומד להאמין בקשרים קרובים ולאפשר לזוגיות שלו להעמיק.
כך, הקשר משתפר לא רק דרך טכניקות תקשורת חדשות, אלא דרך שינוי פנימי עמוק, שמשנה מהיסוד את האופן שבו אנו חווים זה את זה ואת הצרכים השונים שלנו.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




