כשדפוס מהילדות מקדם אתכם בקריירה אבל מחבל לכם בזוגיות
עודכן: 22 באוק׳
מנגנוני ההגנה שפיתחנו בילדות כתגובות לכעס הורי עשויים לשרת אותנו כנכס מקצועי, אבל לא פעם הם מחבלים לנו בזוגיות. איך אפשר להפוך דפוס הישרדות ישן לבחירה מודעת ומקרבת יותר?
בילדות אנחנו לומדים להתמודד עם אתגרי הסביבה, ובראש ובראשונה עם ההורים. כל ילד בוחר לעצמו, לא מתוך מודעות אלא מתוך הישרדות, סגנון התמודדות שבעזרתו הוא מרגיש בטוח. ישנם שלושה סגנונות עיקריים: ריצוי, תקיפה או התנתקות. שלושתם מקבילים באופן כמעט ישיר למנגנוני ההישרדות הקדומים ביותר של המוח: לקפוא, לתקוף או לברוח.
כדי להבין זאת נדמיין שלוש משפחות, שבכל אחת מהן הילד בבית, כשאביו נכנס הביתה כעוס וקולני. בבית אחד מה שהכי עוזר זה לרצות: אלפי נסיונות לימדו את הילד שאם הוא ממהר לספר לאבא על ציון טוב, להחמיא לו על הכריך שהכין לו בבוקר, או להציע שיראו ביחד משחק כדורגל - החיוך הקטן והפייסנות מרגיעים את אבא. הילד לומד שריצוי מציל אותו.
בבית אחר, מול אבא כועס ומתפרץ מה שעובד זה דווקא להחזיר מלחמה שערה. לאורך שנים, הילד שם לומד שכשהוא עונה בחוצפה, מתעקש, או אפילו מרים קול, האב נרגע ומעריך את "הכוח" של הילד. במצב הזה ילד לומד שתקיפה היא הדרך היחידה לא להרגיש חלש.
ובבית שלישי, עם אב שכועס בדיוק באותה צורה, ייתכן שמדובר באדם שלא ניתן לפייס אותו וגם אין טעם להילחם בו. כל שנותר הוא להוריד את הראש עד יעבור זעם. בבית הזה הילד מגלה שכשהוא מסתגר בחדר, מתנתק ושוקע בעולמו הפנימי - מניחים לו. הילד הזה מגלה שדווקא הבריחה וההתנתקות מגינות עליו.
במהלך השנים גיליתי שלעתים קרובות, כשסגנון ההתמודדות הילדי הנבחר מתורגם לתחום מקצועי, אנשים עשויים להצליח מאוד. נדמיין את הילד ה"מרצה" הופך ליחצ"ן מצטיין שיודע לרצות גם לקוחות בלתי נסבלים, או את הילדה המרצה שהופכת לפסיכולוגית שמצליחה להבין לעומק את הצרכים של אחרים ולתת מענה.
נחשוב על הילד ה"מתנתק" הופך לרופא טוב שמתמודד בקור רוח עם מקרים קשים מבלי לקרוס, או ללוחם או חוקר שמצליחים לשמור על קור רוח גם בסיטואציות אלימות. ועל הילדה ה"תוקפנית" שעשויה להפוך לקפטנית של קבוצת ספורט, למנכ"לית שלא מוותרת או לעורכת דין שנלחמת עד הסוף על טובת הלקוח שלה.
מצליח בעבודה, מתקשה בבית
אבל לא כולם מוצאים את עצמם במקצוע שמתכתב עם מנגנון ההתמודדות הילדי שלהם. וכשזה לא ככה, זה לפעמים לא נעים לאף אחד. מי שגדל להיות טיפוס מרצה, יתקשה לנהל בית קפה בחוף תל אביבי, למשל, ו"ללכת מכות" מטאפורית עם גורמים עוינים מכל הסוגים. טיפוס כזה עלול להרגיש כמו "דג מחוץ למים", או שהוא נשחק ומתרסק בכל יום עבודה.
מי שהיכולת להתנתק הגנה עליו בילדות, יסבול בתחום שדורש להיות במגע רגשי מתמיד עם אנשים, ומי ששרד על ידי התחברות לתוקפנות שלו יפוטר או יתפטר מהר מאוד אם יקלע בטעות למסגרת שבה מצופה ממנו לרצות לקוחות או לקבל מרות.
מצד שני, כאשר הקריירה מתגמלת את סגנון ההתמודדות הילדי, המנגנון הזה מקבל עוד ועוד חיזוק - והבעיה שנוצרת היא שהמנגנון הזה לא נשאר במשרד, אלא מופיע באופן טבעי גם בבית, באופן דומה, גם כשזה פוגע בקשר הזוגי.
המרצה יודע להקשיב לכולם חוץ מאשר לעצמו. הוא שומע קשיים של לקוחות, מתחשב בצרכים של עמיתים, מתגייס לעזור לשכנים ולחברים ותמיד מוצא מקום לאחרים. אלא שכשהוא נכנס הביתה, מול האדם הקרוב לו ביותר, דווקא שם הוא שותק. גם כשהוא מרגיש פגוע, עייף או זקוק לעזרה, הוא נמנע מלהביא את הצרכים שלו אל השולחן, אפילו כשהדבר הכרחי.
במקום לומר: "אני צריך שתקשיב לי" או "קשה לי לשאת את זה לבד", הוא מעדיף להמשיך להעמיס על עצמו. בילדותו הוא למד שאם יביע צורך, הוא עלול להדאיג או להכעיס, או סתם להיוותר ללא מענה, ולכן הוא מתורגל להניח את עצמו בצד כדי לשמור על השקט.
במערכות יחסים בוגרות, הדבר יוצר בעיה כואבת: בן הזוג לא תמיד יודע בכלל מה הוא רוצה או מה חשוב לו, ולעיתים קרובות מתעוררת תחושת נתק או ריחוק. המרצה ממשיך להצטייר כלפי חוץ כבן זוג "מושלם", אבל בפנים מצטברת אכזבה שקטה, ולעיתים תחושת בדידות גדולה.

המתנתק מתפקד היטב במצבי לחץ, אבל דווקא בבית הוא נתפש לעיתים כמרוחק. ברגע של מתח הוא נסגר בתוך עצמו, עובר לחדר אחר, שוקע בטלפון או יוצא לרוץ. בילדותו הוא למד שהדרך הבטוחה ביותר לעבור סערה היא להיעלם: לא להתגרות, לא להיאבק, לא לבקש. ההרגל הזה מגן עליו מבחוץ, אבל בתוך הקשר הקרוב הוא יוצר חומה בלתי נראית.
בן הזוג של המתנתק עשוי להרגיש שוב ושוב ש"אין אותו", שהוא קר, אדיש או פשוט לא מתעניין. המתנתק עצמו לא בהכרח אדיש - לפעמים הוא מוצף עד כדי כך שאין לו כלים להתמודד, והדרך היחידה שהוא מכיר היא לנתק מגע. כך נבנה מעגל שבו הוא מציל את עצמו מהצפה, אבל משאיר את בן הזוג נטוש ומיותם.
ואילו התוקפן מביא איתו לעיתים כוח ועוצמה שמעוררים הערכה גדולה בחוץ - הוא יודע להילחם על מה שחשוב לו, לא מוותר, עומד על שלו. אבל בבית, הוא עלול להיות זה שמרים את הקול בלי שהוא בכלל מבחין בכך, מותח ביקורת על כל פגם, אמיתי או דמיוני, ומתעקש על המילה האחרונה. בילדותו הוא למד שתקיפה היא הדרך היחידה לא להרגיש חלש, ולכן הוא חווה כל חוסר הסכמה קטן כמאבק לחיים ולמוות.
בן הזוג עשוי להרגיש מולו מאוים או מחוק, לא כמי שחולק איתו חיים אלא כמי שמתמודד מולו בקרב. עבור התוקפן עצמו, זוהי לא תמיד תוקפנות לשמה - לעיתים זהו ניסיון נואש לשמור על תחושת ערך. אבל כשהוא לא מצליח להניח את החרב בכניסה לבית, הקשר מאבד את הרוך שלו, והבית הופך לזירת קרבות שממנה כולם יוצאים מותשים.
במילים אחרות, מה שעוזר לנו להצליח בחוץ עלול להיות מה שמפריע לנו להצליח בפנים. נדמה לי שזו האמת מאחורי האמרה האמריקאית שלפיה מי שהוא בעל מזל בחיים עלול למצוא את עצמו ללא מספיק מזל באהבה.
לנהל את המנגנון הילדי
כאן גם מתפתחת תחושת התסכול הגדולה: אנשים רבים מספרים לי שהם לא מבינים איך זה שדווקא בזוגיות, במקום הכי חשוב להם, הם נכשלים שוב ושוב. הרי בעבודה הם פורחים - שם סגנון ההתמודדות שלהם הופך לכלי חד ומבריק שמביא הצלחות והכרה. אבל בבית, מול בן או בת הזוג, נדמה שכלום לא עובד. קל מאוד להסיק מכך שהבעיה טמונה בבן הזוג - שהוא לא מבין, שהוא לא מקבל, שהוא לא יודע לאהוב "כמו שצריך".
אבל מנקודת מבטי, האמת היא אחרת. הקושי לא נובע מהאדם שמולנו, אלא מהעובדה שאנחנו שבויים בתוך אותו סגנון הישרדותי ילדי שפעם הציל אותנו והיום מנהל אותנו. הפתרון טמון ביכולת להחזיר לעצמנו את השליטה: להפוך את סגנון ההתמודדות ממנגנון אוטומטי ששואב אותנו פנימה, לכלי שיש לנו בחירה אם להפעיל אותו או לא. רק כשאנחנו לומדים לעשות את המעבר הזה - מהישרדות לאפשרות בחירה, אנחנו יכולים להביא לזוגיות לא את הילד ששרד, אלא את המבוגר שבוחר.
בטיפול ממוקד רגש, כפי שפיתח לז גרינברג, הדרך החוצה מהמנגנון הילדי אינה עוד הסבר תיאורטי אלא מגע ישיר עם המקומות הכואבים ביותר, כדי שנוכל להרגיש את אותו רגש שלא יכולנו להרשות לעצמנו להרגיש בזמן אמת. הרגש הבריא, התואם את הסיטואציה, מחליף את הרגש הלא-אדפטיבי שעזר לנו לשרוד.
דרך המלך לשם היא עבודה בדמיון, המאפשרת מפגש עם הילד ההוא, זה שניסה לשרוד את הרגעים שבהם אביו הכועס נכנס הביתה, והלב שלו התמלא פחד, בושה, עצב, בדידות או כעס אסרטיבי וחיוני שלא היה יכול לבטא. הילד ההוא שלא יכול היה לומר "אני מפחד", "אני צריך אותך" או "זה לא הוגן כלפיי", ונאלץ במקום זאת לפתח אסטרטגיה של ריצוי, תקיפה או התנתקות.
כשאנחנו מתחברים מחדש לרגשות הילדות הללו בחדר הטיפול, אנחנו מפסיקים להיות מנוהלים על ידי העבר, ומתקנים את מערכת העיבוד הרגשית שלנו באופן שמאפשר לנו להיות פנויים להגיב למציאות בהווה. או אז אנחנו יכולים להשתמש ביכולת הריצוי שלנו בעבודה, מבחירה, למשל, אך לתת קול לצרכים שלנו בבית, מול בן הזוג שלנו.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




