top of page

כספת לנפש: למה לפעמים מישהו אחר צריך לזכור בשבילנו

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
7 במאי
זמן קריאה 4 דקות

עודכן: 22 באוק׳

ברגעי משבר אנחנו לא מאבדים זיכרונות, אלא את הגישה אליהם. אחד התפקידים הסמויים של הטיפול הוא לשמור את הזיכרונות שהודחקו, לשלוף אותם ברגע הנכון ולחבר מחדש את חלקי הפאזל

רונן יושב מולי, רכון קדימה, נשימתו מהירה וקטועה. "היא עומדת לעזוב אותי", הוא אומר, וקולו נסדק. "הכל נהרס. אם היא תלך עכשיו, אחרי הפיצוץ הזה, אני לא יודע איך אמשיך הלאה". רונן נשוי, אבל לא לאישה שהוא מדבר עליה.

הוא איש מצליח מאוד, בדרך כלל, אבל לא בקשר הסוער והגרוע הזה, שהביא אותו לטיפול. כרגע הוא נראה כמי שנלכד בסופה שמאיימת למחוק את כל מה שבנה.

הבחורה שאיתה הוא מנהל רומן – זו שהוא עצמו הגדיר לא פעם כילדותית וכפוגענית, ובכל מקרה לגמרי לא מתאימה לו, זו שהוא נפרד ממנה כבר כמה פעמים טובות – שוב מאיימת בפרידה.

ואני שוב מוצאת את עצמי לא מאמינה שבמקום שאני אעזור לו להכין בובת וודו קטנה שלה ונדקור אותה ביחד, אני צריכה שוב לשמוע כמה הוא כועס על עצמו על שגיאה כזו או אחרת, ואיך הוא רואה בעצמו האחראי היחיד על הקשר, ומוכן לעשות הכל כדי לעצור אותה.

לחיות בהווה אבסולוטי

באותם רגעים בקליניקה, בזמן שהקול הביקורתי שלו מצליף בו, רונן נמצא במה שאני מכנה "ההווה האבסולוטי". אתם זוכרים איך הרגשתם כשהייתם קטנים ולא הצלחתם לצייר יפה, להבין תרגיל בשברים או באחוזים, או כשלא בחרו בכם לתפקיד שרציתם בהצגת הכיתה? איך ישבתם בתוך הבור האפל והייתם בטוחים שכך תרגישו לעולמים? הבור הזה קיים גם כשאנחנו מתבגרים, ולפעמים אנחנו מחליקים לתוכו שוב.

כמו רונן עכשיו. עבורו המציאות מצטמצמת רק לעכשיו, והדבר היחיד שהוא מרגיש הוא החרדה מפני הנטישה שלה. הוא שכח את הלילות ללא שינה שתיאר לי רק לפני שבועיים; הוא שכח את תחושת הקטנות וההשפלה שחווה כשהיא צעקה עליו; הוא שכח את הסיבה המקורית שבגללה הגיע אליי — הרצון הנואש להשתחרר מהקשר הזה ולחזור לעצמו.

השכחה הזו אינה מקרית; היא מנגנון הגנה הישרדותי. רונן לכוד בתוך סכמה רגשית ראשונית של פחד מנטישה. כשהסכמה הזו מופעלת, היא משתלטת על כל מרחב המודעות ומייצרת "מצב עצמי" שבו הכאב הישן והעוולות שספג מהמאהבת — הידע, העובדות, כל מה שמתחשק לי לפעמים לנער מולו ולצעוק — פשוט אינם נגישים. הרגש הנוכחי עוצמתי כל כך, עד שהוא צובע את העבר ואת העתיד באותם צבעים, או ליתר דיוק, באותו צבע: שחור, שחור משחור.

אם נחשוב על זה במונחים של "מודים" או "מצבי עצמי", ברגעי משבר המטופל עובר למוד של "הילד הפגיע", או במקרה של רונן, "הילד הננטש". במצב הזה הבוגר הבריא שבו יוצא לחופשה כפויה. אותו חלק רציונלי שזוכר את הנזק שבקשר, אותו חלק שמנסה להיפרד ממנה, אותו חלק שגם מבין שהרומן הזה אינו פתרון לבעיות שלו בנישואים ושגם במובן הזה הוא משחק באש. זה גם החלק שמביא אותו לטיפול.

מתרחשת כאן דיסוציאציה תפקודית: כדי לשרוד את אימת הניתוק מהבחורה, הנפש שלו "מנתקת" את הגישה לזיכרונות הכאב שהיא הסבה לו. הוא לא סתם שוכח; הוא נפרד מהחלק בעצמו שיודע להציב גבולות.

להפקיד בכספת הנפש

כאן נכנס התפקיד שלי כאפוטרופסית הזיכרון. כשאני מציבה מולו את "הפרוטוקולים" של הפגישות הקודמות אני לא רק מזכירה לו עובדות, אלא מזמנת מחדש אל החדר את אותו "בוגר בריא" שרונן תקע לו גרב מטפורית בפה ונעל בחדר אחורי של התודעה שלו. אני משחררת את הבוגר הבריא הזה ומייצגת אותו עד שיתאושש, מציפה את הידע שהופקד אצלי למשמרת ומסייעת לרונן לבצע אינטגרציה מחודשת בין חלקי העצמי שהתפצלו.

אנחנו רגילים לחשוב על טיפול כמקום של עיבוד רגשות או פתרון בעיות, אבל בד בבד, תמיד, המטפלים הם גם ארכיבאי הנפש של המטופלים. אחת הבעיות הגדולות של הנפש האנושית היא הנטייה ל"אמנזיה רגשית" בזמן משבר. כשאנחנו מוצפים באדרנלין או בבהלה, אנחנו מאבדים קשר עם חלקים אחרים של עצמנו. אנחנו עושים דיסוציאציה לכל מה שלא משרת את ההישרדות הרגעית.

מאחר שרונן "הפקיד" אצלי בחודשים האחרונים זיכרונות של כאב, תובנות על הרעילות שבקשר ורגעים של צלילות שבהם הבין שהוא חייב ללכת, עכשיו, כשהוא בסכנת טביעה בתוך הרגש הנוכחי, התפקיד שלי הוא לגשת לכספת או לארכיון, להוציא את פיסות המידע הללו ולהניח אותן מולו.

אני כמובן לא מתווכחת עם הכאב שלו. לפעמים אני נזכרת במסע האל.אס.די של ניצול השואה הידוע ק.צטניק (יחיאל די־נור), שלרגעים נדמה היה לו שהפסיכואנליטיקאי שלו הוא קצין נאצי. במידה מסוימת משהו מזה תמיד מתרחש בטיפול, וזו לא בעיה. אדרבה, זו המטרה. את זה אנחנו מעוררים ועם זה אנחנו עובדים. אני פשוט מזכירה לו שקיים עוד אדם בחדר — הגרסה שלו עצמו מהשבוע שעבר.

"אני שומעת את הבהלה שלך עכשיו, ואני יכולה להרגיש את זה. אין דבר יותר כואב מפרידה, וכרגע זה מה שאתה מרגיש. אבל אני מחזיקה בלב שלי ובתודעה שלי גם את האיש שישב על הכיסא הזה לפני חודש והתחנן למצוא דרך החוצה, כי הוא הרגיש שהוא מאבד את נשמתו בקשר הזה. האיש שגם אמר לי שהיה מעדיף להיפרד מאשתו כשהוא לא בתוך רומן".

כספת לנפש: למה לפעמים מישהו אחר צריך לזכור בשבילנו - אילוסטרציה

לאחות את הקרעים

תפקיד המטפלת כסמנכ"לית זיכרון לא משמש רק לאיחוי קרעים רגעיים. למעשה, גם ברגעים פחות דרמטיים של הטיפול, זהו אחד הכלים המרכזיים שבעזרתם מטפלים מפענחים את הארכיטקטורה הסמויה של הנפש. אם נישאר עם אותה דוגמה, כשאותו מטופל נלחם על קשר שפוגע בו עולה השאלה המתבקשת: מה בנטישה עצמה גורם לו להרגיש שהוא חייב לרדוף ולשכנע אותה לאהוב אותו?

גם כאן, ספריית הזיכרון שאצלי מאפשרת לי להצליב נתונים. אני שולפת "פיסת פאזל" שהופקדה אצלי לאורך התהליך, במקרה הזה אמא אמביוולנטית ששלחה את המטופל לגדול אצל אמא שלה כבר מגיל צעיר ובכל פעם שהרגישה שהאימהות גדולה עליה.

אני זוכרת, ועכשיו גם מזכירה לו, או בודקת איתו אם הוא יכול להיזכר בכך שאנחנו מכירים את סכמת הפגימות שלו, שגורמת לכך שכשעוזבים אותו הוא מייד מרגיש אשם, ונדחק לפוזיציה של מחזר על הפתחים. כשהבחורה עוזבת אותו, כל המוח שלו נכנס למצב של דריכות ופאניקה, העבר חוזר.

כמו אדם עם פוסט טראומה שהזיקוקים מזכירים לו את שדה הקרב, כמו האופן שבו אופנוע חולף מזכיר לנו אזעקה, ואנחנו יכולים ממש להתרומם בכיסא שלנו מפחד ששוב זה התחיל, כך גם הדרמה של הפרידה זורקת אותו לעבר או מחיה את העבר – איך שתרצו להסתכל על זה.

כארכיבאית יש לי יכולת לבדוק איתו את האופציה שהאופן שבו הוא מתאר את חוויית הפרידה הנוכחית מזכיר במידה רבה את האופן שבו תיאר את הנטישה החוזרת של אמו. התובנה הזו יכולה להוליד רגע של התפכחות. יש סיכוי שהמטופל יבין שהוא לא באמת נלחם על האישה הזו, אלא מנסה, פעם אחר פעם, לפתור פאזל ישן עם חלקים שלא מתאימים.

התפקיד שלי הוא להניח את החלקים הללו זה לצד זה: הזיכרון מהילדות, התיאורים מהשנה שעברה והדרמה מהבוקר. כך ספריית הזיכרון הופכת למפה; פתאום הוא לא רק "מרגיש" את הכאב, הוא מתחיל להבין אותו. הוא מגלה שהאהובה הרעילה היא לא היעד, אלא רק השתקפות של חסך שלא קיבל מענה. ברגע הזה הזיכרון המשותף שלנו הופך למפתח שפותח את הדלת החוצה מהלופ האינסופי.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page