"כולם עושים את זה": האליבי החברתי שמנרמל את הגבולות שלנו

תקציר: האמירה הזאת נשמעת כמו תיאור מפוכח של המציאות, אבל לרוב זו דרך לרכך אשמה ולהפוך בחירה אישית לגזירת גורל חברתית

קצת לפני המלחמה פגשתי במכון מכרה בת גילי, שנראתה שחגגה כל הלילה. הסיבה, התברר, היתה שהיא חגגה כל הלילה. "כל העיר הזאת על סמים", היא אמרה לי. לא אישרתי אלא רק חייכתי, והתפעלתי מכך שהיא בכל זאת מצליחה להגיע למכון אחרי שנתנה בראש.

כמה חודשים קודם לכן התיישבה במשרדי לקוחה חדשה. היא דיברה על משבר קשה בנישואים שלה. כששאלתי אותה על מקורות התמיכה שלה, היא ציינה את החברות ואת אחותה. ואז אמרה, "את יודעת, בסוף אני אעשה כמו כולם...".

היא רמזה שהיא שוקלת לנהל רומן, אבל מהניסיון שלי, היא בעצם אזרה אומץ לספר לי באיזשהו שלב שהיא כבר מנהלת רומן. גם המכרה שלי שאמרה ש"כל העיר" על סמים, בעצם סיפרה בדרך אחרת שהיא עצמה עושה יותר מדי סמים.

גבולות של אחרים

מניסיוני, כשאנחנו משתמשים בהגנת "כולם עושים את זה", אנחנו כמעט אף פעם לא אומרים את מה שנדמה לנו שאנחנו אומרים. נדמה לנו שאנחנו מתארים מציאות דמוגרפית, אבל בפועל אנחנו מספרים שהגענו למצב שבו אנחנו עושים יותר מדי ממשהו שכבר קשה לנו להצדיק לעצמנו.

הלקוחה ששומעת מחברותיה ש"כולן בוגדות" לא באמת שאלה את כל החברות שלה, אלא רק את אלו שמתקפות את הבחירות שלה. לאחר מכן, כבר יותר קל לשלוף מהזיכרון את המקרים שתומכים באופן ההתמודדות שלה.

"כולם" הוא לא נתון סטטיסטי, אלא תיבת תהודה מאולתרת במקרה הטוב. הקול שלנו חוזר אלינו, קצת כמו כשאנחנו שרים במקלחת. ההגנה הפסיכולוגית הזו היא דו-צדדית. בדרך כלל, כשאנחנו משתמשים ב"כולם" כדי לנרמל את התנהגותנו, אנחנו בו זמנית משתמשים ב"אחרים" כדי להפוך אותה לפתולוגית.

אני זוכרת את המטופל שחזר מטיול ליעד אקזוטי ומרוחק, וסיפר בצקצוק שפתיים כמה קוקאין הריחו האנשים שהוא התרועע איתם שם. "אתה יודע", ציינתי בפניו. "בכל פעם שאתה רואה מישהו עושה שורה, הוא רואה אותך עושה שורה", ממש כמו הבדיחה לפיה "שתיין כבד" הוא מי ששותה יותר ממך.

כשאנחנו מגלגלים עיניים על המכרים שבאמת הגזימו, או מזועזעים מהמכר שרומן שלו נגמר בשערורייה, אנחנו בעצם מספרים לעצמנו שלפחות אנחנו עדיין בשליטה. ההשוואה הזו כלפי מטה מאפשרת לנו לשמור על אשליית הבריאות כי אנחנו מתמקדים בנזק שאחרים גורמים לעצמם, במקום באופן האיטי שבו אנחנו שוחקים את הגבולות של עצמנו.

אליבי חברתי

אפשר לחשוב על המהלך הזה גם כהשלכה פסיכולוגית. כשאנו מתקשים לשאת את תחושת האשמה או את חוסר השליטה שלנו, אנחנו "מנקים" את המצפון שלנו מהבוץ על ידי השלכת הבוץ על הסביבה. אם כולם בוגדים, אז הנאמנות שלי היא לא ערך, אלא פראייריות. אם כולם בגריינדר, אז ההתמכרות שלי לפורנו או לאפליקציה היא לא בעיה, אלא אדפטציה תרבותית. כלומר אנחנו לא רק מחפשים אליבי, אלא עושים דמוניזציה לכל המציאות כדי לגרום לשדים שלנו להיראות כמו אזרחים מהשורה. במקום להשוות את עצמנו למי שהיינו רוצים להיות, אנחנו משווים את עצמנו לגרסה הגרועה של האחר.

כל התמרון הרטורי הזה של "כולם עושים את זה", וההשוואה לאלו מבין אותם "כולם" אבסטרקטיים ש"עושים את זה יותר ממני" מושרש עמוק במציאות הקלינית של התמכרות. במדריך הסטטיסטי-אבחנתי הידוע DSM-5 אחד הקריטריונים המובהקים לאבחנה של התמכרות ונגזרותיה הוא ניסיונות חוזרים וכושלים לצמצם את ההתנהגות או לשלוט בה.

כשאנחנו מנסים למתן התנהגות שאנחנו לא גאים בה, אבל לא מצליחים בזה, אנחנו חשים ירידה כואבת בדימוי העצמי שלנו. כדי לגשר על הפער בין מי שאנחנו רוצים להיות לבין מה שאנחנו עושים בפועל, אנחנו ממציאים לעצמנו אליבי חברתי: הבעיה לא אצלי. זה לא שאני צריכה גמילה, או צריכה ללכת לטיפול זוגי, או להפסיק את הרומן, להסיר את האפליקציה או להתרחק מהחברים ששותים יותר מדי - אף אחד לא מצליח בעצם להתמודד עם החיים או עם הנישואים בלי לעשות את הדברים האלה, אבל פשוט לא מדברים על זה.

לנפנף בדגל לבן

במהלך הזה אנחנו הופכים את מה שהיה בעבר הרף שקבענו לעצמנו לבריאות מוסרית, כלכלית או גופנית לפנטזיה, שלא מותאמת ל"עולם האמיתי". אבל זה לא נכון. לפחות בנושא אחד, אחרי למעלה מעשרת אלפי שעות בקליניקה, אני יכולה להגיד שהרושם שנוצר אצלי הוא שברוב המכריע של מערכות יחסים מונוגמיות, בני הזוג למעשה נאמנים זה לזה.

נכון שבמהלך חיי אדם, קיים סיכוי גבוה סטטיסטית למצוא את עצמך בתוך "משולש" – או כמי שמנהל רומן, כמי שנבגד או כצלע שלישית. אבל אירועים בודדים במהלך החיים הם לא אורח חיים. עבור רוב בני האדם, הרגע שבו הם מצאו את עצמם במשולש לא היה רגע שיא בחייהם, אלא בדרך כלל חלק ממשבר מבודד.

האפשרות לנהל רומן אינה הנחת הבסיס של כל מערכת יחסים, גם אחרי שזה קרה לך פעם אחת. כמובן, בהנחה שאתה אדם נוירוטי רגיל, והדבר גרם לך לאי-נוחות פסיכולוגית משמעותית ולחשבון נפש לאחר מכן. לכן חורה לי במיוחד כשאני שומעת איך אנשים לוקחים אירועים משבריים מסיפורי החיים של האנשים סביבם, ומכניסים אותם לבלנדר כדי להכין לעצמם שייק של "כך חיים כולם".

כשאנחנו לוקחים את הרגעים הכואבים ביותר של שבריריות אנושית ומשטחים אותם כדי לגרום לבחירות הנוכחיות שלנו להרגיש בלתי נמנעות - זה גם לא נכון וגם מסוכן.

בפעם הבאה שאתם שומעים את עצמכם אומרים ש"כולם עושים את זה", נסו לבדוק עם עצמכם את מה אתם מתרצים. ואם נוכח הטקסט הזה מה שעולה בראשכם זו התעקשות נוקבת יותר על כך שההתנהגות המדוברת - מה שהיא לא תהיה - היא באמת אוניברסלית.

שאלו את עצמכם האם השכנוע העצמי הזה נמצא בזיקה חיובית לכמות הפעמים שנכשלתם בנסיון למתן את ההתנהגות הזו? האם יכול להיות שהגנת ה"כולם עושים את זה" היא הדגל הלבן שאתם מנופפים בו כשוויתרתם על הכוח שלכם לבחור?

האם אתם צריכים שהעולם יהיה שבור כמו שאתם מרגישים, כדי שלא תצטרכו להשתנות? כי האמת היא שרוב האנשים, רוב הזמן, בוחרים בנאמנות, בצריכה מתונה של חומרים ובהפעלת שליטה עצמית - ולא כי הם קדושים, או טובים יותר מכם, אלא כי הם יודעים מה המחיר ההרסני של איבוד הגבולות, או בגלל שהם נכוו ומאז הם מקבלים עזרה.

המאמר פורסם במקור בעיתון הארץ, 19 במרץ 2026.