טיל בליסטי העיף לי את הקליניקה - ואני מסדרת את הטישיו על השולחן
עודכן: 22 באוק׳
מפיצול, דרך אינטלקטואליזציה ועד הומור – כך הנפש מגינה על עצמה כשהמציאות מאיימת מדי מכדי להכיל
קבוצת הווטסאפ של שוכרי המשרדים בקומה שבה נמצאת הקליניקה שלי בתל אביב אינה קבוצה פעילה במיוחד. בשבוע שעבר, למשל, כתבתי בה: "מבקשת שוב להקפיד לנעול את שירותי הנשים". לאחר מכן, מישהו ביקש בה מברג, ושעתיים לאחר מכן מישהו ענה לו שיש לו מברג, אבל בינתיים מבקש המברג כבר הסתדר.
לכן כשהצצתי בטלפון שלי בלילה שבין שבת לראשון, התפלאתי לראות שיש בה רצף הודעות. ההודעה הראשונה נוסחה באיפוק בריטי ממש, והייתי צריכה לקרוא אותה כמה פעמים כדי להבין שהטיל הבליסטי שנפל בתל אביב פגע פחות ממאה מטרים מהבניין, ושככל הנראה הקליניקה שלי עפה באוויר. הרגשתי את הבערה הקלה של הדמעות בעיניי, אבל כיוון שהייתי אחרי יום וחצי ללא שינה, חזרתי לישון. אם יש משהו שלא יכולתי לטפל בו באותו רגע, זה המשרד האומלל שלי.
מאז ועד כתיבת שורות אלו, מצאתי את עצמי בשורה של מצבים, מגיחוך ועד התפלצות, ובוודאי יש עוד כמה גוונים רגשיים שאני צפויה להכיר, ולפיכך החלטתי להקדיש את הרשימה השבוע להתבוננות אישית במגוון ההגנות החביבות על נפש האדם, ולהשתמש בעצמי ובדמיון שלי ככל הניתן כדי להציג אותן.
פיצול
אני יכולה לדמיין מצב שבו הייתי תופסת את בעלי הבית שלי בתור האנשים הכי נוראיים בעולם. רשלנים, אדישים וחסרי לב, רק בגלל שהם נניח ענו בחוסר מחשבה לפניותיי הראשונות אליהם. אני בהחלט גם יכולה לדמיין שממש במקביל אם מישהו היה מביא לי קפה הייתי רואה בו את ה"מלאך השומר שלי", ו"האדם היחיד שמבין אותי".
פיצול היא הגנה ראשונית מאוד (מילה יפה לפרימיטיבית) שמשמשת אותנו כשאנחנו לא מסוגלים להחזיק את המורכבות והחלקיות של החיים, להבין שגם מנהלת הבניין בטח מבועתת, או שזו שהביאה לי קפה, גם היא בטראומה כרגע. מי שמצליח להמשיך לראות את העולם בשחור או לבן על אף כל העדויות, משתמש בפיצול כמנגנון הגנה מפני רגשות לא נוחים.
הכחשה
נניח שבזמן שיש מכתש ענק מול המשרד שלי, ובית הקפה שבו אני קונה קפה הפך לאבק, הייתי מתעקשת לאבק את העציץ היחיד שנשאר שלם בפינה, ומסדרת את הטישו על השולחן כאילו למחרת בבוקר תתקיים כאן פגישה עם מטופל. התנהגות כזו היתה מעידה על הכחשה.
היום, למשל, קיבלתי הודעה ממי עדן בזו הלשון: "היי, מזכירים לך שמחר אנחנו מגיעים אלייך. אז בבקשה לא לשכוח להוציא כדים ריקים החוצה כדי שנוכל להוציא אותם. ממש מעריכים את זה".
אם הייתי למשל מחפשת מישהו שיוציא החוצה את הכדים הריקים, רק כדי לא לחשוב על כך שאין סיכוי גבוה שמי עדן יגיעו מחר, ואם יגיעו אין סיכוי שיעלו עשר קומות במדרגות (כי המעליות חוסלו יחד עם חמינאי), ואם יגיעו וגם יעלו במדרגות, אין להם שום בעיה להיכנס למשרד שלי, הפרוץ ממילא, ולקחת את הכדים הריקים.... וכל זה בשביל לא לראות את המציאות – היינו רואים לפנינו מופע של הכחשה.
השלכה
ונניח שהייתי (ועכשיו אנחנו מתחילים להתקרב אליי) מהרהרת בבעלי הבניין, ובמקום לחוש כלפיהם חמלה או הזדהות, הייתי חושבת בבוז: 'איך הם לא התכוננו לזה? מה הם כל כך מופתעים? מה הם חשבו – שזה לא יגע בהם?!", הכעס שלי על ה"עיוורון" שלהם היה יכול לבעור זמן מה, אבל יש מצב, שמקורו של הכעס הזה הוא בתחושות שיש לי כלפי עצמי.
במצב כזה אפשר היה להגיד שאני משליכה עליהם את הבושה הפרטית שלי. את הנאיביות, או את היחס שלי לנאיביות של עצמי, ואת התחושה שגם אני האמנתי שאני מתוחכמת ומספיק ערנית כדי לחשוב שאני חסינה, שאני יכולה ללכת בין הטיפות.
פנטזיה
אם באמצע כל ההרס, הייתי נסחפת לחלום בהקיץ על קליניקה בתוך בונקר תת-קרקעי, אטום, שבו שום טיל לא יכול להגיע, או לחילופין למרכז טיפולי על אי יווני (בלי שמות), שאליו מגיעים כל המטופלים שלי ברכבל, ברכבת אווירית או באומגה (מה לא הבנתם בפנטזיה), והייתי מרגיעה את עצמי באמצעות הזמנה של נרות ריחניים מ-temu אזי היינו מדברים על האופן שבו אני משתמשת בפנטזיה כהגנה.
אינטלקטואליזציה (Intellectualization)
אם במקום לבכות על חורבן הקליניקה, או על משב הקור המקפיא שהרגשתי לרגע כשמלאך המוות עשה עלי פו מרחוק, הייתי כותבת טור על הגנות פסיכולוגיות, אפשר היה להניח שההגנה הנגישה לי ביותר היא אינטלקטואליזציה.

התקה
אם הייתי מתפרצת בצעקות על המנעולן האומלל שהגיע בסוף יום העבודה שלו כדי לסגור לי את המשרד, רק בגלל שהוא לא ביקש ממני מראש להיות זמינה כשהוא מגיע, במקום להבין שהכעס שלי על המצב הוא גדול ממה שאני יכולה להכיל אז מה שהיינו רואים במצב הזה היה התקה.
היפוך תגובה
ההגנה הבאה היא אחת הפופולריות בישראל. מי אם לא אנחנו הרי החבר'ה הטובים שיודעים להאכיל את כולם, לגייס מיליונים למגינים קרמיים, לחלוב את העגבניות ולקטוף את הפרות, להאכיל את ההמונים, כשמתחת לפני השטח אנחנו רועדים מפחד.
כשכלפי חוץ אני הופכת לאדם הכי רגוע ומתקתק בשטח - "הכל בסדר, חבר'ה, לא קרה כלום", "ייאוש זו לא תוכנית עבודה", "היידה, לכל היותר נבנה גשר בין הרצליה לקפריסין ונצעד עליו", אנחנו רואים לפנינו היפוך תגובה. אם רוצים לייצג את ההגנה הזו בדימוי אחד, נחשוב על הקלישאה (שהיא קלישאה משום היא נכונה) של הדמות המצוירת שרצה באוויר עד שהיא מביטה למטה, רואה את התהום ונופלת.
אלטרואיזם
אם הייתי יושבת עכשיו לכתוב פרוטקול, תוכנה או אתר שמסביר לכל מי שנמצא במצבי מה בדיוק הוא צריך לעשות, כולל קישורים, מספרי טלפון וטיפים קטנים (ודאו שהטלפון הנייד שלכם טעון, הביאו בחשבון את האפשרות שאתר רשות המסים להגשת תביעה מקוונת לא יעבוד - משום מה - בשמונה ודקה בערב). דהיינו, אם במקום להתמודד עם הטראומה שלי, הייתי לוקחת פיקוד, לטובת הכלל, כשהיכולת שלי לעזור מאלחשת את כאבי משום שהיא מעניקה לי משמעות ושליטה, ומאפשרת לי להדחיק את העובדה שגם לי מותר לבכות, אזי היינו רואים מופע של אלטרואיזם.
סובלימציה
אם במקום לעמוד באמצע הכביש ולצעוק הייתי מציירת את הציור הזה וכותבת מתחתיו את הטקסט הבא: "הקפה האהוב עליי הוא הבלנד 70/30 של קפה מאורו (Caffè Mauro), הידוע יותר בשם ליין ה'דה לוקס' (De Luxe) שלהם. הוא מכיל 70 אחוז פולי ערביקה, שמספקים את הארומה, החמיצות והמורכבות, ו-30 אחוז פולי רובוסטה, שמספקים את החוזק, הקפאין והקרמה הסמיכה והעמידה.
"אני קונה אותו בבית קפה ספציפי מול הקליניקה שלי. זה מרחק הליכה של דקה, רק חוצים את הגינה. זו הקופסה שקניתי לפני ארבעה ימים כדי לקחת איתי ליוון. אתמול טיל בליסטי מאיראן פגע בשכונה התל אביבית בה ממוקמת הקליניקה שלי, ומחק את בית הקפה" – אז הייתה לנו בידיים דוגמה טובה לסובלימציה.
הומור
אם הייתי שולחת לפסיכולוגית שלי תמונות של הקליניקה שלי וכותבת מתחת, "יקום יקר, תודה רבה אבל הייתי מסתדרת גם עם פחות ולידציה", היה מדובר בשימוש קלאסי בהומור כמנגנון הגנה.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




