חוטים מתפצלים: מה קורה לקשר כשאנחנו כבר לא באותו צד של המפה
עודכן: 22 באוק׳
מאבקים אידיאולוגיים שוברים חברויות, משפחות וזוגות – אבל לפעמים דווקא שינוי הצורה של הקשר מציל אותו
זהר, בן 42, גרוש ואב לשניים, לא ראה את דנה ומיכל כבר שלושה שבועות. שלושתם היו פעם בלתי נפרדים – חברים הכי טובים, דיברו כמה פעמים ביום, טיילו ביחד, חלקו דירה בצעירותם, ועברו יחד גירושים, אובדנים ואהבות. אבל מאז שהחלה ההפיכה המשטרית בישראל, משהו בקשר נסדק, ובסופו של דבר נשבר. דנה ומיכל יצאו להפגין מדי מוצ"ש עם הדגל, עלו לירושלים להפגין מול הכנסת, חתמו על עצומות, ושלחו קישורים לטקסטים ביקורתיים. זהר, לעומתן, תמך ביוזמות הממשלה. "מערכת המשפט פה מושחתת ממילא", נהג לומר. דנה קראה לו "נאיבי מסוכן", והוא קרא לה "שמאלנית מתנשאת". החברות ביניהם הלכה והתדרדרה.
רותי, בת 66, נשואה לג'ון – עולה מארצות הברית, מבוגר ממנה בשבע שנים, שהגיע לכאן בשנות השבעים. הם גידלו ילדים יחד, בנו עסק מצליח, ובשנים האחרונות גם טיפלו יחד באמה החולה של רותי, שגרה עמם. אבל מאז שפרצה ההפיכה – משהו התהפך. רותי יצאה להפגנות, הצטרפה לקבוצות מחאה, הרצתה, התנדבה. ג'ון, לעומתה, נבהל. הילדות שלו כיהודי במערב התיכון בארצות הברית חקוקה בו. הוא גדל בתחושה שישראל היא תעודת הביטוח של יהודים בכל העולם.
בשנתיים האחרונות הוא הלך והתחזק בדעותיו – נעשה תומך מובהק של ביבי, לדבריו "המנהיג היחיד שמגן עלינו". רותי רואה בכך עיוורון מוסרי המבוסס על אי היכולת של ג'ון להבין את החברה הישראלית. הוא רואה בהתנהגות שלה זחיחות של מי שמעולם לא חוותה את האימה של שייכות למיעוט. ג'ון אמר לי בפגישה פרטנית: "תמיד ידעתי שאין בינינו הרבה תשוקה. זה היה בסדר, כי היא תמיד היתה שם, הבינה אותי וקיבלה אותי – גם כשהייתי ה"אמריקאי החנון", במיוחד כשלא היתה לי משפחה בישראל. עכשיו גם זה איננו. מה נשאר?".
גם אורן, בן 38, עצמאי מצליח, מרגיש שהוא מתפרק. אורן מפרנס כמעט את כל משפחתו המורחבת, אבל כבר שנתיים נמצא בקרב־רב עם הוריו, אחיו, גיסותיו וילדיהם. כל ארוחת שישי, כל יומולדת, כל דיון בווטסאפ המשפחתי מדמם במהירות - התפתחות פוליטית, אזעקה, אזכור של חטופים, הפגנה, פעולה צבאית ואפילו יוקר המחיה – מציתים סכסוך חדש. אורן התחיל לברוח – הוא לא מגיע לארוחות, נוסע הרבה לחו"ל (כשיש טיסות), מסתפק בלהוסיף אימוג'י לדברים שנכתבים בקבוצה המשפחתית. הוא אוהב את המשפחה שלו – אבל לא מרגיש יותר חלק ממנה.
חוטים נסתרים
המושג "קשר" שגור בפינו כמעט בכל הקשר חברתי, זוגי או משפחתי, אבל אנחנו נוטים להשתמש בו באופן כללי מאוד, כאילו מדובר במבנה אחיד. בפועל, כל קשר אנושי משמעותי עשוי משלושה חוטים, שהם למעשה שלושה צרכים בסיסיים: התחושה שאנחנו מושכים את האחר ונמשכים אליו, התחושה שאנחנו גם מוגנים על ידי השותף לקשר וגם שומרים עליו, והתחושה שהזולת המשמעותי בקשר מבין אותנו ואנחנו מבינים אותו.
אפשר לחשוב על ההיבטים האלה כעל גלגלים באופניים. אם רק גלגל אחד מתקיים - זהו חד אופן, כלי המתאים לרוכבים בעלי שיווי משקל מצוין. אם נמצאים שני גלגלים – הקשר נוסע מצוין, ויכול להגיע לכל מקום. ואם יש שלושה גלגלים – כמו בתלת-אופן - הקשר לא רק מגיע רחוק הוא גם עושה זאת בנחת, ותוך יכולת ליהנות מהנוף, ולחוש תחושת ביטחון - כמו ברכיבה בפארק, או בכרכרה הרתומה לסוס.
אבל לא כל היבט חשוב באותה מידה בכל סוג קשר. בזוגיות, התחושה של משיכה הדדית, של אטרקטיביות, אינה מותרות. היא אינה רק צורך גופני או מינִי – אלא צורך רגשי עמוק להרגיש רצויים וחיים. גם אם יש ביטחון, כלומר ערבות הדדית וידיעה שאנחנו מגבים זה את זו כשמסביב יהום הסער, וגם אם יש שותפות, כלומר הבנה ברמה גבוהה, אם החוט של המשיכה חסר – משהו בקשר מפספס היבט קריטי בעולם הפנימי העמוק של החשק והכמיהה. בקשר זוגי שלא מתקיימת בו תחושת משיכה, קשה מאוד לשמר אינטימיות רגשית לאורך זמן.
בקשר משפחתי, לעומת זאת, המרכיב הקריטי הוא תחושת ההגנה. משפחה היא המקום שבו אנחנו אמורים להיות בטוחים. המקום שבו מגוננים עלינו כשאנחנו נופלים, כשאנחנו מבולבלים, כשאנחנו בודדים. מכיוון שמשפחה היא מערכת היררכית, התחושות האלה לא מחולקות בצורה שווה על פני כל החיים של כל מערכות היחסים, והורים צריכים להגן על ילדיהם עד גיל מסוים, ורק מגיל מבוגר הילדים מגנים על ההורים. אבל כך או כך, בלי המחויבות להגנה הדדית – גם אם יש הבנה, גם אם יש הומור ודיאלוג, וגם אם יש משיכה, לא במובן המיני אלא בתחושה של הערצה, היקסמות, התפעלות מתחושת האטרקטיביות של בני המשפחה – החוויה הרגשית המרכזית של משפחתיות נפגמת.
בחברות, החוט הקריטי הוא ההבנה. החבר או החברה הם מי שמבינים אותנו מבלי שנצטרך להסביר את עצמנו בכל פעם מהתחלה. הם אלו שאנחנו מספרים להם משהו, ובאמצע המשפט הם כבר יודעים למה אנחנו מתכוונים. הם לא תמיד מסכימים איתנו, אבל הם רואים אותנו במלואנו, ומאפשרים לנו להיות מי שאנחנו. הם אלה שצוחקים ונהנים כשאנחנו שוב עושים משהו שהוא כל כך טיפוסי לנו, הם מתענגים ומתפעלים מהמקומות שבהם אנחנו שונים מהם. אנחנו באים זה לזו לעצה, דווקא בגלל השוני. לכן, כשבקשר חברי מתערערת תחושת ההבנה - הוא מאבד את איכותו.

סיבים אופטיים
כאשר שניים מתוך שלושת הצרכים האלה מתקיימים באותו קשר – נוצר סיב. כלומר, הצדדים כבר לא מחוברים רק בחוט אחד, אלא על ידי כמה חוטים השזורים זה בזה. סיב כזה חזק בהרבה מקשר שמבוסס רק על מענה לצורך אחד. אם ביני ובין בן הזוג שלי מתקיימים במקביל - גם משיכה וגם תחושת ביטחון, גם אם אין בינינו תמיד שפה משותפת, הקשר שלנו יהיה טוב ויציב. אם ביני לבין אחותי קיימת גם תחושת הגנה הדדית וגם הבנה עמוקה – הרי שאנחנו, וגם הסביבה, כנראה נראה ונחווה אותו כקשר אחיות טוב במיוחד, כזה שיכול להחזיק אותנו בזמנים קשים.
במקרה של רותי וג'ון, היה מדובר בזוגיות ארוכת שנים שנשענה בעיקר על תחושת ההבנה והקבלה. הם גידלו ילדים, בנו עסק, תמכו בהורה מבוגר, אך מעולם לא שררה ביניהם משיכה ממשית, לפחות לא מבחינתו של ג'ון. כשההבנה נעלמה, כתוצאה מהשבר הפוליטי שהציב אותם בעמדות מנוגדות, נחשפה אי היציבות היסודית של הקשר הזוגי, והקשר כולו התערער עד כדי פירוק.
במקרה של אורן והמשפחה שלו, זהו קשר משפחתי שבו המרכיב המרכזי — תחושת ההגנה — נשחק לגמרי. אורן, שבמשך שנים היה מקור התמיכה המרכזי למשפחתו, כבר לא חש מוגן רגשית בסביבתם: כל מפגש הפך לזירה של עימותים, שיפוטים והאשמות. גם אם עדיין יש הערכה אליו, ואולי אפילו הבנה מסוימת מצד חלק מהקרובים, התחושה הבסיסית שהוא שמור ואהוב — אבדה. אורן מתרחק, בורח, שותק — כי המשפחה כבר איננה מקום בטוח עבורו.
קשר גמיש
לעומת זאת, זהר, דנה ומיכל הצליחו לשמר את הקשר דווקא בכך ששינו את אופיו: ממבנה של חברות המבוססת על הבנה – למבנה כמעט משפחתי, המבוסס על הגנה הדדית. במקום להיעלם, הקשר בין השלושה התעצב מחדש – פחות אינטימי ומורכב מפחות שיחות ויותר מעשים.
שלושתם ממשיכים לאכול יחד ארוחות שישי, לנסוע ביחד עם הילדים לחופשות, להביא זה לזה אוכל כשמישהו חולה. הקשר הפך למשפחתי במובנים הכי בסיסיים – לא בהכרח מבחינה ביולוגית, אלא מבחינת הפונקציה: הגנה. כבר אין תחושת הבנה עמוקה, ודאי שאין הדדיות אידיאולוגית – אבל נשאר הרצון לגונן. זהר, דנה ומיכל עברו מקשר חברי (הבנתי אותך, את מבינה אותי) לקשר משפחתי (אני שומרת עליך, אתה שומר עליי).
בתקופה כמו זו שאנחנו חווים עכשיו בישראל, כשחוטים רבים נקרעים או נראים כאילו הם עומדים להיקרע, יש ערך בלשאול את עצמנו לא רק אילו צרכים מתקיימים בכל קשר ואילו חסרים, אלא גם האם זהו באמת מבנה קבוע — או רק שלב. ייתכן שחלק מהשינויים בקשרים שלנו הם זמניים, ביטוי ללחץ עצום שאנחנו חיים בתוכו, ולתחושת אי-ודאות שמערערת גם את היכולת שלנו להבין את עצמנו, את הזולת, ואת מה שעובר עלינו.
הרי גם אנחנו לא באמת מבינים בדיוק מה קורה. חלקנו מסתובבים בתחושת ערפל מתמשך, אחרים מחפשים ודאות בכל מחיר, נאחזים באמת אחת, ברגש אחד, בדעה אחת — לעיתים מתוך צורך עמוק להחזיר לעצמנו תחושת שליטה. לפעמים הידיעה הפנימית ש"אני צודק", ש"אני רואה ברור", היא סוג של פיצוי על כאוס פנימי גדול בהרבה.
אבל דווקא במצב כזה, שבו גם המוח שלנו מותקף, גם הלב מוצף, וגם המציאות משתנה מיום ליום, אולי כדאי שנדבר בפחות סימני קריאה — ונסכים להשאיר יותר סימני שאלה. אולי הבהירות שאנחנו מייחלים לה תוכל להיבנות מחדש רק אם נוותר זמנית על הצורך להיות בטוחים. נזכור שלפעמים, להבין מישהו זה להסכים לא להבין אותו לגמרי כרגע. ואם נצליח להחזיק לרגע את הספק בלי שיבלע אותנו, אם נוכל לעודד את הספק גם אצל הזולת, יש סיכוי שבבוא הזמן, נוכל להצמיח מחדש כמה מהחוטים האלה.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




