זה באמת מה שאתה מרגיש? מה עושה לנו הגזלייטר הפנימי
עודכן: 22 באוק׳
הם רודפים כל חייהם אחר אישור ותיקוף חיצוני למה שהם מרגישים ולהחלטות שהם מקבלים - בקריירה, בגידול ילדים ואפילו בתוכנית האימונים. מיהם האנשים שמסתובבים עם "גזלייטר פנימי" ואיך אפשר לעזור להם
רונה (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה), בת 36 שעלתה מאנגליה לישראל והקימה בה משפחה, לקחה את התאומים הקטנים שלה וטסה לבית הוריה בלונדון כבר בשעות הערב של 7 באוקטובר. בחודשים הראשונים לא היה לרונה ספק בהחלטה שקיבלה, אבל בזמן האחרון היא מתחילה לפקפק בעצמה.
מצד אחד, היא חוששת לחזור לארץ כל עוד יש סכנה ממשית להתלקחות מלחמה בצפון – וכל זמן שהמלחמה בעזה נמשכת. מצד שני, היא לא מצליחה להשלים עם הבחירה שלה, כי קול פנימי תוקף אותה, אומר לה שהיא מתנהגת בצורה קיצונית ומוזרה ולא מפגינה חוסן נפשי כמו שאר חבריה בישראל.
שני, בת 50 ואם לשלוש בנות מקסימום בנות תשע עד 18, מבלה את רוב זמנה הפנוי בליווי בנותיה לטיפולים ויועצים שונים – ובמפגשים שלה עם אותם יועצים. שני מתייעצת עם פסיכיאטרים, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, קואוצ'רים ויועצים פיננסיים. כשהיא לא מתייעצת עם בעלי מקצוע, היא מתייעצת תכופות עם הוריה, אחיה וחברותיה.
דניאל, שחקן בן 27, שואל את המטפלת שלו בקביעות אם ההחלטות שהוא מקבל הן נכונות, מה היא היתה עושה במקומו, האם לדעתה הוא מפרש נכון את ההתנהגות של האנשים בחייו – והאם תוכנית האימונים והאכילה שלו טובה עבורו.
רונה, שני ודניאל סובלים שלושתם מתופעה פסיכולוגית שהגישה הטיפולית סכמה-תרפיה מכנה "גזלייטר פנימי". כפי שכבר הוסבר פה, המונח גזלייטינג נגזר משם של מחזה בשם Gaslight מתחילת המאה ה-20 שזכה לעיבודים קולנועיים שונים, שבו בעל מתמרן את אשתו וגורם לה להטיל ספק בתפישת המציאות שלה, במטרה לגרום לה להאמין שהיא מאבדת את שפיותה. מכאן נגזר המושג המתאר מצב שבו אדם אחר משתמש במניפולציות פסיכולוגיות כדי לערער את אמונתו של אדם אחר בבוחן המציאות שלו ובקול הפנימי שלו.
התנהגויות כאלה כלפי הזולת מאפיינות, למשל, אנשים הסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית, ומסיבות שונות מעט - גם בעלי הפרעת אישיות גבולית. בנוסף, כמו בשלושת המקרים שתוארו למעלה, הם יכולים להתרחש גם בין אדם לבין עצמו.
האחר הוא הצודק
המושג "גזלייטר פנימי" בסכמה-תרפיה מתייחס לצורה של דיאלוג פנימי או קול פנימי המערער את ביטחונו של האדם ברגשותיו, מחשבותיו ותפישותיו. מבקר פנימי כזה יכול לגרום לנו לפקפק בחוויות שלנו ובמציאות שלנו. זוהי צורה של חבלה עצמית שמונעת מאיתנו לבטוח בעצמנו ובאינסטינקטים שלנו, דבר שגורם לרוב לבלבול, הערכה עצמית נמוכה וקושי בקבלת החלטות.
רונה, למשל, לא מצליחה להחליט אם להישאר בלונדון או לחזור לישראל – אף שחבריה, בני משפחה והמטפלת שלה אומרים לה שזו בחירה לגיטימית לחלוטין. למרות זאת, היא לא מצליחה להניח לעצמה. הקושי שלה לסמוך על התחושות שלה בעניין מעיד על השפעת הגזלייטר הפנימי שלה, שגורם לה שוב ושוב לחשוש שתפישת המציאות שלה פגומה.
שני מחפשת ללא הרף תיקוף חיצוני משלל היועצים שלה, מתוך פחד עמוק לקבל החלטות שגויות. הצורך התמידי שלה באישור חיצוני משקף את המהומה הפנימית שמתרחשת בראשה ואת הספק העצמי המנקר בה, שהם סימני ההיכר של הגזלייטר הפנימי.
גם דניאל לא סומך על האופן בו הוא מנתח את היתרונות והחסרונות של החלטות שונות שהוא מקבל לגבי הקריירה שלו. בשיחות עם המטפלת הוא מתקשה להקשיב לעצמו ונמצא בחיפוש אחר העצה האחת שתגרום לו להרגיש בטוח בהחלטתו ובתגובות הרגשיות שלו לדינמיקות שליליות בחייו. לדוגמה, חבר הבטיח לעזור לו ללמוד טקסטים לאודישן – והבריז. דניאל נעלב מכך, בעיקר משום שהוא עזר לאותו חבר בעבר במצבים דומים, אך באותה מידה הוא מתקשה לתת לעצמו לגיטימציה לחוש עלבון. הוא צריך מישהו חיצוני שיגיד לו שזה בסדר להיעלב במצב כזה.
הבעיה של דניאל היא לא עצם החיפוש אחר עצה או חוות דעת חיצוניות – משהו שיכול להיות חשוב בתהליך קבלת החלטות – אלא ההסתמכות המוגזמת שלו עליהן כדי להכריע בעניינים פנימיים כמו רגשות.
קולו של המחריד הפנימי
כמטפלת, אני יכולה להעיד שלא תמיד קל לזהות את קיומו של הגזלייטר הפנימי. פעמים רבות, אנשים מתקשים לקבל החלטות בגלל קול פנימי מחריד. בטיפול ממוקד-רגש מכנים קול כזה בשם "קטסטרופייזר" – ובעברית, "המחריד" (או המחרידה). המחריד או המחרידה הפנימיים שלנו גורמים לנו, למשל, לפרש כל תוצאה שלילית רגילה כקטסטרופה – גרועה הרבה יותר ממה שהיא באמת. זוהי הגזמה של הפוטנציאל לכישלון, אסון או השלכות שליליות. פעמים רבות, "המחריד" לא מסתפק באזהרה מפני סכנה גדולה אלא גם אומר לנו שאנחנו חלשים מכדי להתמודד איתה בהצלחה.
לדוגמה, אדם שסובל מקול פנימי "מחריד" מגלה שיש לו חוב לביטוח הלאומי – ומיד נכנס למערבולת איומה של מחשבות: "גם אם תצליח לשלם את החוב הזה, זה רק מוכיח שאתה לא באמת שולט בניהול הכספים שלך ולכן אין סיכוי שאי-פעם תוכל לחוש רגוע מבחינה כלכלית; מה היית עושה אם החוב היה גדול יותר? היית צריך לבטל את ההרשמה של הילד לקייטנה; אתה לא חוסך מספיק בהוצאות, מקום העבודה שלך לא יציב, המצב קשה גם ככה ואולי עדיף להוציא את הכסף מישראל או לפחות לקנות מטבע זר, אבל מצד שני אולי זה לא הזמן ועדיף לחכות שהשקל יעלה..." וכן הלאה, לנצח. כל מי שיש לו "מחריד פנימי" פעיל יודע שאת המנגינה הזו קשה מאוד להפסיק – אבל זוהי מנגינה שונה מזו של הגזלייטר הפנימי.
אם רונה היתה סובלת מקול מחריד פנימי, היא היתה עוסקת בתרחישים קטסטרופליים (אם אחזור לארץ ותיפתח מלחמה בצפון, אולי לא אוכל לצאת שוב; הטילים של חיזבאללה יפילו את החשמל, טיסות יפסיקו להגיע ואפילו ספינות לא ייצאו מפה). במקום זה, הגזלייטר הפנימי מכוון את האש אליה (למה אני כזו נוירוטית ודפוקה?)
אם דני היה סובל מקול מחריד פנימי, הרי שכל אודישן היה מלווה במחשבות כמו "אני אתבלבל בטקסט, הקריירה שלי תיגמר"; כל אי-הסכמה קלה עם חבר היתה גורמת לו לחשוב "זהו, הרסתי הכל, הוא לא ירצה לדבר איתי שוב". אבל הגזלייטר הפנימי גורם לו לפקפק בעצמו וברגשותיו: "האם החבר הזה באמת מתייחס אלי רע או שאני פשוט רגיש מדי? אולי זה נורמלי להבריז לי למרות שעזרתי לו הרבה, ואני סתם מגזים?"
להפנים את תפישת המציאות של ההורה
פעמים רבות, מאבק עם גזלייטר פנימי רומז לנו על ילדות בצל הורה בעייתי במיוחד: כזה שעשה לילד גזלייטינג באופן שגור וביטל לעתים קרובות את רגשותיו, מחשבותיו ותפישת עולמו של הילד. כאשר הורים מכחישים, מפקפקים או ממזערים באופן עקבי את חוויותיו של הילד שלהם ("אם אתה לא רוצה שאני אכעס אז תפסיק להיות כל כך מרגיז"), הילד לומד לפקפק במציאות שלו, מה שיכול להוביל להתפתחות של גזלייטר פנימי. כשאנחנו גדלים בסביבה שעושה לנו גזלייטינג אנחנו מקבלים מסרים מעורבים לגבי מה נכון או לא נכון. חוסר העקביות הזה יוצר אי-ודאות בסיסית לגבי היכולת שלנו לסמוך על כושר השיפוט ועל הזיכרונות שלנו.
רונה, למשל, גדלה עם אבא עם הפרעת אישיות גבולית ועם אמא שהתכחשה למצבו של האב. כשרונה היתה ילדה, אביה היה נתקף לעתים חרדה והולך לישון על השטיח בחדרה, ליד מיטתה. אמא של רונה התייחסה לכך בשוויון נפש, ובפעמים שבהן רונה הביעה מורת רוח מהסידור הזה, אבא שלה היה קורא לה קרה, חסרת רגשות וכפוית טובה.
כשאמא של דניאל הסתובבה בתחתונים וחזייה ליד חבריו בילדותו, הוא נבוך מכך מאוד. כשהביע את המבוכה שלו בפני אמו היא לא שינתה דבר בהתנהגותה – אלא לעגה לו על היותו "שמרן" ש"בוחר חברים מרובעים".
ההורים של שני נהגו לנצל נסיעות עסקים ארוכות של האב כדי לבלות בחו"ל יחד, ולפעמים היו מצרפים אליהם גם את אחיה הגדול לטיול משפחתי. שני היתה נשארת לבד בבית עם מטפלת, בזמן שכל המשפחה התנהגה כאילו אין בכך שום בעיה: הרי שני בידיים טובות, המטפלת דואגת לכל צרכיה ולוקחת אותה לחוגים – ואם לשני קשה עם המצב, זה רק מעיד על אינפנטיליות ופינוק.
במובן זה, ניתן להבין את הגזלייטר הפנימי כהפנמה של ההורה הגזלייטר, מעין אסטרטגיית הישרדות במצבים שבהם יישור קו עם גרסת המציאות של ההורים היתה הדרך היחידה להשיג ביטחון רגשי או פיזי. לכן, זיהוי השפעותיו של הורה שעשה גזלייטינג הוא צעד מכריע בדרך לריפוי. במהלך הטיפול, אנשים כמו רונה, שני ודניאל יכולים להבין טוב יותר כיצד חוויות כאלה יצרו אצלם תפישות הרסניות; משם הם יוכלו לפתח בהדרגה את האמון בעצמם, את היכולת לתת תוקף לרגשות ולחוויות שלהם, לפרק את השפעתו של הגזלייטר הפנימי ולהתקדם לקראת קבלת החלטות ותפישה עצמית אוטונומית יותר.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




