top of page

הקזינו של המזרח התיכון: למה אנחנו ממשיכים להתנבא מתי תהיה התקיפה באיראן?

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
26 בפבר׳
זמן קריאה 5 דקות

עודכן: 22 באוק׳

חרושת הספקולציות סביב מועד התקיפה היא לא רק אקט של שליטה, אלא הסחת הדעת המושלמת מהאירוע הממשי. ככה אנחנו לא הקורבנות הפוטנציאליים שעלולים עוד רגע לאבד הכל

ג'רמי הספר שלי הוא ממש נהדר. לא רק שהוא יודע לעשות פן חלומי, הוא גם יודע מתי תהיה המתקפה על איראן. כשבאתי אליו לפני חודש, הוא ידע, בוודאות, בהסתמך על המקור שלו בטלגרם, שההתקפה תתרחש בלילה שבין ראשון לשני בשבוע שהיה לפנינו. "אל תשכחי", אמר לי כשיצאתי ממנו מגונדרת, "לא לחפוף 24 שעות, וגם להתכונן, בראשון בלילה הולך להיות אקשן", אמר בעוד הוא יורה באקדחים דמיוניים בשתי כפות ידיו כמו קאובוי במערבון.

מיכאל, עורך דין בשנות ה-70 לחייו, מקושר היטב לכל מיני "יודעי דבר" וגבר-גבר בזכות עצמו, ידע גם הוא מתי עומדת לפרוץ המתקפה. אמרתי לו באיזה תאריך בר המצווה של הבן שלי, והוא אמר, "חבל, זה בדיוק הוויקנד שבו תהיה המתקפה".

שירלי היא מטופלת שבעלה טייס קרב. כבר לפני חודש וחצי היא ידעה שבאותו סוף שבוע תהיה המתקפה. בעלה דווקא היה פחות בלופ, "אבל אני קוראת חדשות", היא הסבירה לי.

והרי התחזית הבאה

כשנתקלתי ברחוב לפני כשבועיים ברונית, עיתונאית נחשבת, היא אמרה לי, בהתבסס על הפרשנים שהיא פוגשת באולפנים, "את יודעת שהמתקפה תהייה בסופ"ש הזה", ואז הוסיפה בחוסר-רגישות אופייני, "אבל לי לא אכפת כי אני טסה עם החבר שלי לקופנהגן לוויקנד".

ובשבוע שעבר, אצל המניקוריסטית, שמעתי מניקוריסטית אחרת מדברת עם לקוחה ומספרת לה שהיא חלמה שהמתקפה תתרחש ביום שלישי בצהריים. הלקוחה הקשתה ואמרה שהמתקפה הקודמת התחילה באמצע הלילה. "נכון", הסכימה איתה המניקוריסטית, "אבל בחלום שלי זה היה בצהריים". והמשיכה לתאר איך ראתה בחלום הרבה רובים.

בין השורות הבנתי שהסמכות שלה התבססה על כך שהיא חזתה בחלום גם את מתקפת השבעה באוקטובר, אלא שאז גרה עדיין ברוסיה מה שהטעה אותה לגבי פרוש החלום. אני, שהמקורות שלי כנראה פחות מוסמכים, החלטתי שבכל מקרה כדאי לדחות את הבר-מצווה.

כשהודעתי על כך לחברים הקרובים קיבלתי מאחד מהם את התגובה הבאה, "חבל שנפלתם בלופ". ובשבת האחרונה, שוחחתי שוב עם אותו עורך דין ותיק, ידיד המשפחה, זה שאמר לי שהמתקפה תתרחש בסופש של הבר מצווה. סיפרתי לו שביום שני אני הולכת למסיבה כלשהי, והוא אמר לי, "אבל את יודעת שהרי המסיבה לא תתקיים בסוף. כי ביום שני זה היום שזה הולך לקרות".

"עצור כאן," ביקשתי בחיוך. "אתה חייב להסביר לי איך ייתכן שגם אחרי ששלוש התחזיות הקודמות שלך התבדו, אתה עדיין בטוח לגמרי שהפעם אתה צודק?"

וזו השאלה. מילא ג'רמי הספר, שרואים עליו שהוא אדם שאוהב בלגנים, ואולי מכאן התחזית העולצת שלו לאקשן כבר לפני חודש. אבל מיכאל אדם משכיל, שראה דבר או שניים בחייו, שעומד מול שרשרת תחזיות שהתבדו – ובכל זאת, העיניים שלו נוצצות באותו ביטחון כשהוא מסביר לי שהמסיבה לא תתקיים.

וכאמור, מיכאל לא לבד, גם המניקוריסטית, אשת הטייס, העיתונאית, השכן שלי מלמטה (שאבא שלו כמובן מדווח לו הישר מ"הבור"), כולם אוחזים בקצה של חוט בלתי נראה, שאם רק נלך בעקבותיו, נצא מהמבוך. שוב ושוב המציאות מוכיחה לנו שאין לנו מושג, אבל תחושת הוודאות בעינה עומדת. מה קורה פה?

האם אנחנו מעדיפים להאמין במשהו מוטעה מאשר לחוות את הפחד מכך שאין לנו מושג מה יקרה מחר? אולי התחזית, אבסורדית ככל שיהיה הנימוק שלה, מעניקה לנו מבנה, והופכת את האיום ממפלצת חסרת צורה למשהו שיש לו תאריך ושעה.

אולי אנחנו נהנים מאשליית הסוד? סבתא שלי היתה כזו. היא היתה יכולה ללחוש לך באוזן את הכותרת של העיתון של שלשום, ולתת לך את התחושה שהתקשרו אליה מהשב"כ בטלפון האדום כדי לעדכן אותה.

הקזינו של המזרח התיכון: למה אנחנו ממשיכים להתנבא מתי תהיה התקיפה באיראן? - אילוסטרציה

מתי תבוא המכה

כשאנחנו מרגישים שאנחנו יודעים משהו שאחרים לא זה מעניק "היי" קטן של עליונות, ועם או בלי קשר, תחושת שליטה מדומה: אם אנחנו יודעים מתי המכה תבוא, אנחנו כבר פחות חסרי אונים מולה. גם החבר שאמר שנפלנו בלופ נהנה מאשליה של שליטה.

בנוסף, אני חושבת שיש פה גם צורך בקהילה של פחד, או של אי-פחד: מידע מהסוג הזה עובר בצורה ויראלית. ההדבקה מייצרת אינטימיות וחיבור בזמן דחק, כל עוד התחזיות שלנו לא מביאות אותנו לעימות. זה נעשה מעט אבסורדי כשהתוכן של הידיעה כל כך דרמטי, ובכל זאת מתגלה כחלק פחות חיוני מבחינה פסיכולוגית מן האינטראקציה עצמה, מאשר עצם העובדה שמישהו חלק אותה איתנו.

אבל נדמה לי שיש עוד שתי נקודות: האחת היא שההתעקשות לנבא קשורה גם לקושי להפנים שהעולם היום נשלט על ידי יצור כל כך לא צפוי כמו טראמפ. חלומות הם אולי מקור מידע שיצא מן האופנה במאות השנים האחרונות, אבל עד טראמפ, האבא שעושה מילואים ב"בור", היה מקור מידע רלוונטי.

עד טראמפ, כשמעצמה כמו אמריקה יצאה למלחמה, היו לפני כן אי אלו ארועים שהתרחשו בזה אחר זה, והיתה להם צורה, סדר והיגיון פנימי, ולפיכך לפרשנים שהיו בקיאים בהיסטוריה, גם היה על מה להסתמך. הניסיון להמשיך לחזות את העתיד על סמך האלגוריתם הישן הוא גם סירוב לקבל את העובדה שהאלגוריתם הזה לא לוקח בחשבון משתנה עצום אחד.

עד העונג הבא

הנקודה השנייה היא כמעט ביולוגית. כשמיכאל אמר לי שהמסיבה לא תתקיים, הוא חייך. גם הספר שלי חייך. גם החבר שאמר שנפלתי בלופ היה משועשע. מה קורה פה? ממה הם כל כך נהנים?

ההנאה שלהם גרמה לי להבין שלא מדובר בשיח רציונלי של הערכת סיכונים, שיש בו באג, אלא במשהו שהרבה יותר קשור למנגנון של התמכרות. הרי כך מתנהגים מכורים, לסמים או להימורים: מול רצף של אכזבות והפרכות מהעבר, הם לא מגישים את המפתחות, אלא מבטאים ביטחון המוחלט שהפעם "זה זה".

ולצורך זה הם לא צריכים שום דבר מעבר לתחושת הבטן שלהם. המכור משוכנע שזו המנה האחרונה ושאחריה הוא יחזיר לעצמו את השליטה המלאה בחייו. המהמר בטוח שהרולטה חייבת להיעצר על האדום פשוט כי היא עצרה חמש פעמים על השחור. ולמה מכורים המנבאים? נראה לי שאפשר להגיד בביטחון שהם לא מכורים לתוכן (במובן זה הם שונים מנרקומנים), אלא לפעולת הניבוי עצמה, כלומר הם הרבה יותר דומים למהמרים.

ג'רמי אולי מחפש את ה"אקשן" של המלחמה, ושירלי אולי חרדה לגורל בעלה הטייס, אבל רוב האנשים פשוט זורקים תחזיות לחלל האוויר בלי קשר למה שהם היו רוצים שיקרה באמת. הניבוי הוא המנה שלהם. ברגע שהם מהמרים על מועד שבו תתרחש המתקפה, או מכריזים שלא תתקיים בכלל בעתיד הקרוב, הם חווים היי פנימי שלא קשור במציאות החיצונית, והוא מוזרק עצמאית למוחם כבר עכשיו, ללא תלות במה שבאמת יתרחש.

מבחינה פיזיולוגית, מדובר בתהליך של התמכרות לכל דבר. עצם האמירה הנחרצת "ביום שני", "בשלישי בצהריים" או "בבר מצווה זה קורה" היא הטלת הקובייה, והיא שמשחררת במוח פרץ של דופמין. ההיי של המהמרים מאלחש, ויש בהחלט מספיק דברים שאנחנו לא רוצים להרגיש. הריגוש הזה מאפשר לנו לא להרגיש את האימה מחוסר הידיעה וכמובן מהמשמעות העמוקה של מה שאנחנו בכלל מדברים עליו: סיכון קיומי ממשי. בנוסף ההימור יוצר מרחק ודיסוציאציה מהאירוע.

ברגע שמיכאל, המניקוריסטית אתה או אני מהמרים על מועד התקיפה, אנחנו מרחיקים את עצמנו מהאירוע הממשי. אנחנו כבר לא הקורבנות הפוטנציאליים שעלולים עוד רגע לאבד הכל, וכבר עכשיו איבדנו לא מעט. לא, לא, אנחנו הזקנים בחבובות, צופים מהצד שיושבים בקזינו הגדול של המזרח התיכון ומחכים לראות אם הניחוש שלנו פגע בול.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page