העזרה הכי גדולה שאני יכולה לתת למטופלים שלי היא להשתנות בעצמי
עודכן: 22 באוק׳
העולם זקוק בימים אלה לתוספת אמפתיה. לכן כדאי לקבל השראה מהפסיכולוג קרל רוג'רס, ולהבין שהיכולת לראות את העולם מנקודת מבטו של המטופל היא תכונה הכרחית להצלחת הטיפול
בשנים האחרונות האמפתיה עושה קאמבק. הצורך להיות מסוגלים להקשיב לסבלו של האחר מתחדד בהמון הקשרים, כפי שיעידו הרצאות TED רבות ואהודות. בעולם הרפואה הולכת ומתבהרת חשיבותה של הקשבה לפציינט כאדם מלא, בזירה החברתית והפוליטית ברור שכאבן של קבוצות מדוכאות צריך להישמע, ובחדרי טיפולים ברחבי העולם יש תחושה שפגישה טיפולית היא כמו משחק כדורגל שבו יש פה ושם כמה גולים, שמבוססים על גישה טיפולית כזו או אחרת, אבל שהמטפלת והמטופלת רצות רוב הזמן ביחד על מגרש של אמפתיה.
בהקשר זה, כדאי לדעתי לעיין שוב בכתביו של הפסיכולוג האמריקאי קרל רוג'רס, שטען שמודל השינוי בטיפול מבוסס על יחס אוהד חסר תנאים מצד המטפלת כלפי המטופלים. יחס כזה מאפשר למטופל להבין את תחושותיו ואת רגשותיו ולקבל אותם. קבלה זו מקטינה את הפער שמייסר את האדם בין האופן שבו הוא חווה את עצמו לבין האופן או האדם שהוא מאמין שעליו להיות.
במצב כזה, המטפלת מוגדרת כמי שמשמשת מקור של חום ואמפתיה, ותומכת בכל כיוון שאליו המטופל מחליט לפנות בטיפול. זה שונה כמובן מהמשגה של המטפלת כדמות סמכותנית או כמדריכה שאמורה לפתור למטופל את בעיותיו. כמובן שכדי למלא את התפקיד הזה כמו שצריך, נדרשת גם לא מעט אופטימיות, או במילותיו: "כשאני מסתכל על העולם אני פסימי, אבל כשאני מסתכל על אנשים אני אופטימי".
בשביל האופטימיות ובשביל ההשראה, תרגמתי וכינסתי כאן כמה מהציטוטים האהובים עליי של רוג'רס, רובם מהספר On Becoming a Person: A Therapist's View of Psychotherapy:
"אם אני נותן לעצמי באמת להבין אדם אחר, ההבנה הזו עשויה לשנות אותי".
פעמים רבות אני נכנסת למפגש עם זוגות בגישה השגויה שלפיה עליי לשנות אותם. עליי לשנות את האופן שבו הם רואים את הפרטנר שלהם, את האופן שבו הם מתמודדים עם רגשותיהם, את המחשבות שלהם או את ההתנהגות שלהם. רוג'רס מזכיר לי שהעזרה האמיתית שאני יכולה לתת להם מבוססת על היכולת שלי להבין אותם. והיכולת להבין אותם מתבטאת בהקשבה כל כך עמוקה עד שהיא משנה משהו אצלי. כלומר, ההסכמה לראות את העולם מנקודת מבטו של אדם אחר משנה את המקשיב. הוא מוסיף שכיוון שאף אחד לא שש להשתנות, אנחנו גם לא ממהרים להבין אלה את אלה. זו תזכורת חשובה בעיניי, משום שלא תמיד אני חושבת על החשש שלי משינוי כמחסום בהבנתי את המטופלים שלי.
"החוויה (experience) היא מבחינתי הסמכות הגבוהה ביותר. אבן הבוחן של שאלת התוקף היא החוויה שלי. אין רעיונות של אדם אחר, ואין רעיונות שלי, שיש להם את מידת הסמכות שיש לחוויה שלי. עליי לחזור שוב ושוב אל החוויה שלי בניסיון לגלות את האמת בתהליך של הפיכה לעצמי. לא התנ"ך ולא הנביאים - לא פרויד ולא המחקר המדעי - לא התגלות האל ולא גילויי האדם - יכולים לקבל עדיפות על פני ההתנסות הישירה שלי. החוויה שלי לא מקבלת את הסמכות שלה מתוקף היותה חסינה מפני טעויות. החוויה שלי היא בסיס הסמכות משום שאני תמיד יכול לבחון אותה בדרכים ראשיות חדשות. באופן הזה, הטעויות הרבות או השגיאות התכופות ניתנות תמיד לתיקון".
בשבוע שעבר סקרתי כאן את הספר "נרשם בגוף", המדגיש את חשיבותו של הגוף כזירה שמקטלגת את המסקנות אליהן הגיע האדם ביחס לעולם. ציטוט זה של רוג'רס מכוון אותנו אל הידע הזה באופן שעולה בקנה אחד גם עם הטיפול בטראומה, אבל גם עם תהליך הפיכתו של כל אחד מאיתנו לאדם - במובן הפסיכולוגי ובמובן הרוחני. והוא נחוץ כדי לכוון אותנו גם בהתמודדויות הקשות והרגילות, ולא רק בניסיון להשתקם מטראומות שקורעות את כל מרקם החיים והנפש.
"הלקוח הוא שיודע מה כואב, לאיזה כיוון הטיפול צריך ללכת, אילו בעיות הן המכריעות, ואיזה חוויות נקברו עמוק בנפשו".
אני אוהבת את הציטוט הזה דווקא משום שהוא נותן קונטרה מסוימת לציטוט הקודם. במילים אחרות, משום שרוג'רס מדגיש את החוויה, כמטפלת העובדת בגישות טיפול ממוקדות חוויה אני נוטה לרצות לדחוף את המטופלים שלי להתנסות בטכניקות שמבהירות ומחזקות את התקשורת שלהם עם החוויות שלהם. Go for the tissue, כמו שאומרים אצלנו. רוג'רס מזכיר לי שכשהמטופל לא מעוניין ללכת בדרך שהגישה הטיפולית שלי מתווה לו, הרבה פעמים הדבר הנכון הוא לכבד את המומחיות של המטופל לגבי עצמו. ואם האמביציות הטיפוליות שלי מקשות עליי לשחרר, אני נזכרת במשפט אחר של רוג'רס: "אדם אינו יכול ללמד אדם אחר באופן ישיר; אדם יכול רק להקל את הלמידה של הזולת".

"הרגשה פשוט נהדרת"
לפעמים ליווי עדין של המטופלים, ללא התערבות המכוונת אותם להתחבר לרגשותיהם הראשוניים, עלולה להרגיש לא מועילה ואפילו מסוכנת. אם אני מחליטה שבכל זאת נכון ללכת בדרך הזו, אני מקבלת השראה מהמשפט של רוג'רס שלפיו "הפרדוקס המסקרן הוא שרק כשאני מקבל את עצמי בדיוק כפי שאני, אז יש ביכולתי להשתנות". באופן אישי, הרעיון הזה מהדהד עיקרון שאני נפגשת איתו במדיטציית זן: המבט החומל של המודעות העצמית המקבל פעמים רבות את הסבל, מייצר בפני עצמו שינוי כלשהו בסבל, גם כשזו אינו מטרתו.
במובן זה, חלק מהמשפטים של רוג'רס נשמעים ממש כאילו הם לקוחים מהטקסטים של נזיר הזן והמנהיג הרוחני, טיק נהאט האן. "כשמישהו באמת שומע אותך בלי לשפוט אותך, בלי לנסות לקחת עליך אחריות, ובלי לנסות לעצב אותך, זו הרגשה פשוט נהדרת", כותב רוג'רס, "מרגע שהקשיבו לי ושמעו אותי, אני מסוגל לתפוס מחדש את עולמי בדרך חדשה ולהתקדם. רכיבים שנראו בלתי ניתנים לשינוי מקבלים גמישות כשמישהו מקשיב. איך מה שהיה סתום באופן שנראה בלתי ניתן לפתיחה הופך לזרם בהיר וקולח מרגע שהאדם זוכה להקשבה".
למרות כל ההשראה הזו, לפעמים אני לא מצליחה לעמוד ברף שהצבתי לעצמי. במקרים כאלה אני מעודדת את עצמי בעזרת המשפט של רוג'רס: "ברגעים אלה אתם הופכים להיות מי שתהיו". על אף שהמשפט הזה מתאים קצת לחולצת שבט של הצופים, הוא מזכיר לי שהכל בחיים זה תהליך. וכשאני לא מצליחה לעזור בשום אופן, אני זוכרת שאפילו רוג'רס האמין כי "האדם היחיד שאי אפשר לעזור לו הוא זה שמאשים אחרים". יחס אוהד בלתי מותנה של המטפלת כלפי המטופל הוא אולי תנאי הכרחי להצלחת הטיפול, אבל אדם הרואה בעצמו ראוי לטיפול הוא התנאי השני.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




