הספר הזה קורע את הנפש וחושף את כאב הבגידה
עודכן: 22 באוק׳
ספרה החדש של המשוררת אורית גידלי ממחיש את המכתש שנפער בלבם של בני זוג שמנסים להשתקם מרומן. כל אדם שעשוי לבגוד צריך לקרוא אותו כדי שיוכל לדמיין את הסבל שיגרום
"מתי במורד השנים / פגמינו השיגו אותנו? / יתכן שהיו שם תמיד, / סבלניים כעם גזול. / כך או כך הלילה בא באחת. / פנינו אל החלון, / המיטה בגבנו. / אני לא שואלת / האם אתה מצחיק גם אותה. / אני לא שואלת האם גם היא ישנה אתך במכונית / רק לשם הקרבה. / לפעמים לא צריך לראות משהו בחשך, / לפעמים צריך לראות את החשך".
המילים המצמררות האלה חותמות את השיר "יום", שפותח את ספרה החדש של המשוררת המופלאה אורית גידלי. אורית ואני לא חברות. נפגשנו מעט פעמים במשך השנים, כדרך שבה אנשים שכותבים, במקום קטן, צפויים להיפגש. וכל השנים האלה התפעלתי מרחוק מעבודתה. אבל ספרה הנוכחי "התאומים: שירי אהבה" הוא שיא, שאני חייבת להתייחס אליו, לא ככותבת אלא כמטפלת זוגית, משום שמימיי לא נתקלתי בתיאורים כל כך מרסקים ומרוסקים של כאבו של אדם, שמגלה שבן הזוג שלו מעל באמון שלו וניהל רומן עם אדם שלישי.
כשאני יושבת עם זוגות שמנסים לשקם את היחסים שלהם אחרי רומן, פעמים רבות אני חושבת לעצמי שלו רק היתה דרך להראות לעולם את עוצמת כאבו של בן הזוג הפגוע, הרבה מערכות יחסים היו נראות אחרת. לא כולם היו נשארים ביחד, זה ברור. בחלק מהמקרים, רומנים הם דרך להבין שהקשר נגמר. אבל ייתכן שאם יותר אנשים היו מעיזים לדמיין את הסבל של בן או בת הזוג שלהם, הם היו אוזרים אומץ להתעמת עם מה שחסר להם בקשר, לטפל בו או לצאת ממנו בדרכים לא נכלוליות. הספר של גידלי מאלץ אותנו להסתכל בפניו של אדם שהוא הצלע הפגועה ברומן, ולעשות את חשבון הנפש שלנו בעניין הזה.
אלף לילה
"אחרי החולצה הורודה שלך הקרועה, ואחרי שדמינתי שאני זו שקונה לך אחרת, ואחרי שנסעת עד לעיר שלי כדי לרקד, ואחרי שסחבנו את הספות הכחלות לדירה החדשה, ואחרי שהתקשרנו לאנשים עם שמות רוסיים מדפי זהב בשביל לשאול על המשחק שסבתא שלך היתה משחקת, ואחרי הגשם שירד מהתקרה בחרף אבל לא נעלבנו מאיך שהחיים שלנו נראים, ואחרי הדיסק שנתקע דוקא בחפה, אמרתי לך לבדוק שהטיפ של המקום קורא צרובים, ואחרי הילדים שהגיחו אל הבכי מן הצעקה, ואחרי החשבונות והממונות שהצטברו כמחלה וכתרופה לא תואמת, ואחרי מסיבת הסלואו מיוטיוב בסלון כי התקמצנו על בייביסיטר לשנה החדשה (ואחרי שהשבתי לך כן פעמים רבות ופחות מזה השבתי לך לא, אני מתגאה בזה עכשו, מישהי שחיתה את חייה כספרות ומגלה שהיו מתמטיקה) ואחרי שהלכנו לאספות הורים אפילו שלא חיבים, ואחרי שאלתרנו כסוי לחלונות המכונית, ואחרי שהרגעת אותי אני בטוח שאף אחד לא רואה, ואחרי ששאלתי אותך מה יותר מהכל. ואחרי שאפלו מתוך שינה, ואחרי שידעתי שלא תפר את ההבטחה הגדולה לאהוב אותי גם אם תפר את ההבטחה הקטנה עד הזקנה, ואחרי שלרגעים לא דאגתי, ואחרי שראיתי את ההודעה בטלפון שלך, ואחרי ששאלתי מי זאת שכתבה, ואחרי שהרמת אלי עיניים, ואחרי שעצרתי לנשום, רגע לפני התשובה".
בשיר המטלטל הזה אפשר לראות, בין הרבה דברים אחרים, איך השירה מאפשרת לגידלי לקחת את השאלה הפעורה בלבו של הנבגד, ולהראות בעזרתה אמת שמאוד קשה להמחיש בדרכים אחרות. האמת הזו נוגעת לאי-הסימטריה המובנית לתוך ההשתקמות מהמשבר. ואי-הסימטריה הזו קשורה לנזק שנעשה ליכולת של הצד הנפגע לתת אמון בעצמו, בחושיו, ובבוחן המציאות שלו.
כתבתי על כך בעבר, ואני חושבת שזו נקודה ששווה להדגיש אותה שוב: הצד שמעל באמון שולט לאורך כל הסיפור במידע. הוא החליט וביצע החלטות שונות בשלבים שונים, בהתבסס על האופן שבו קרא את המפה. בין אם שגה או צדק בהחלטות שלו, וגם אם הוא צריך לערוך חשבון נפש, המשבר לא גורם לו להטיל ספק ביכולתו לפרש את העולם סביבו. הנפגע, לעומת זאת, סובל לא רק מהעובדה שחייו הגיעו למקום שהוא לא רצה להגיע אליו, אלא גם ממשבר קיומי הנובע מאי-יכולתו להסתמך על התשתית התפיסתית והפרשנית ששירתה אותו כל חייו: התודעה שלו עצמו.

חשבון
"אנחנו יוצאים למכלת. / אתה לובש את הגופיה הקצרה, / זו שלבשת פעם, / לפני החרף הרע. / אני מתאימה את צעדי לצעדיך. / ממעטת לצחוק אבל מקשיבה / כשאתה מדבר. / מה כבר קרה. / היתה אשה בחייך, / עברה. / כמו שפעת, / כמו חם גבוה, / לא משאיר סימנים".
זוהי הפתיחה של השיר "חשבון", וגם היא נוגעת באופן צורב וחד בשאלה שרבים מתמודדים איתה: מה כבר קרה? משבר האמון המיני והרגשי מפגיש רבים מאיתנו עם גבולות האמונות שלנו בדבר עצמנו, בדבר הערכים שאנחנו מייחסים לעצמנו, בדבר העמידות שלנו. ובהמשך אותו שיר כותבת גידלי כך:
"איך לספר את היום הזה? / אני עומדת אתך בקפה / עוברת על החשבון. / אתה לוקח את השקיות הכבדות מתוך ידי. / יש לנו גלידה. / אני לא יודעת מה יעלה בגורלנו. / נראה לי שאני נשארת. / היו כמה שעות היום, / לא חשבתי עליה בכלל. / אני מקוה שאסכים לסלוח / ולא רק להעמיד פנים שאני מסכימה. / בינתיים אנחנו מאיצים את צעדינו. / הגלידה כבר נמסה. / ידעת שיכאב לי. / זה לא עצר אותך. / זה יום מאשר בחיי. / מי יודע מה יעלה בגורלנו".
מבלי לגרוע מהעובדה שזהו בעיניי ספר חובה לכל מי שנמצא בזוגיות או עובד עם זוגות, בלי קשר לזיקתו לשירה, מבחינה פסיכולוגית (ולא מבחינה פואטית) יש לקונה אחת בספר: חוסר עניין בחקר התרומה של הנפגעת להתרחשותה של הפגיעה. זהו צעד לגיטימי, כמובן, מבחינה נפשית. קל וחומר כשמדובר בספר שירה ולא בדוקטורט, אך אני מציינת זאת כדי להבהיר שזוגות שמתמודדים עם רומן לא ימצאו כאן הדהוד לנקודת מבטו של הפוגע, או מרחב להרהר בעזרתו בכתמים העיוורים בשדה הראייה של הזוגיות שייתכן ותרמו לתאונה הקשה.
לעומת זאת, הספר יכול לתרום למה שאני רואה כנקודת המפנה הקריטית ביותר בהשתקמות מרומן: יכולתו של הפוגע להרגיש את כאב הבושה על הכאב שגרם לבן או בת זוגו, באופן שהצד הנפגע יכול לתפוס. זהו משפט מורכב אך חשוב: כדי לצאת מהבור, על הפוגע להיות מסוגל להרגיש את כאבו של הצד השני. הכאב הזה צריך לעורר בו בושה. הבושה הזו צריכה לצרוב. את הצריבה הזו הוא צריך להיות מסוגל להראות, כך שהנפגע יוכל לראות זאת. מניסיוני, הרגע הזה יכול להוות מפנה בתהליך השיקומי. יש משהו כמעט ביולוגי בפנים המיוסרות מבושה, שגורם לצד הנפגע להאמין שהפוגע יעשה כל מה שביכולתו כדי לא לחוות שוב את אותו כאב בעצמו. באופן טבעי, הפוגע מתקשה פעמים רבות לעבור את מבחן האש הזה, בדיוק משום שהוא מבחן אש. למי שבכל זאת רוצה להצליח בכך ומתקשה, כדאי מאוד לקרוא את הספר של גידלי, שלקראת סופו מופיע השיר "אוויר ומים" הכולל את השורות המהממות הבאות:
"כמה ריק העולם / משנותר בו רק העולם".
אורית גידלי / התאומים: שירי אהבה, עורכת: יערה שחורי. הוצאת מקום לשירה, 54 עמ'.
ההמלצות
בריאות: תרגילי נשימה להתמודדות עם הצטננות
מכירים את התופעה שבה אחרי תקופה ארוכה של סטרס, שבה לא חטפתם שום שפעת, אתם יוצאים לחופשה ומיד מתמוטטים מאיזה וירוס? לא מדובר סתם בביש מזל אלא בקשר שבין מערכת העצבים שלנו למערכת החיסון שלנו. אחד הדברים שקורים כשאנחנו בסטרס הוא לחימה גם בפולשים גופניים כמו חיידקים ווירוסים. תגלית מעניינת מאפשרת לנו להשתמש בתרגילי נשימה מסוימים, שנקראים היפר-ונטילציה מעגלית - Cyclic Hyperventilation - כדי להכניס את הגוף שלנו במכוון למצב של סטרס וכך להעלות את היכולת שלו להילחם בפולשים. אתם יכולים לעשות על זה גוגל, או לראות את הוברמן מדגים את השיטה בפודקאסט מס' 44, החל מ-1:12:00.
דופמין: תה מאטה
בפינת הדופמין השבוע, תה ירבה מאטה. התה מופק מצמח שגדל במקור בדרום אמריקה. במקור שתיית התה היא אירוע חברתי, וככזה יש סביבה ניואנסים שיכולים להזין יותר מדוקטורט אחד. אני אוהבת את התה גם בגלל המרירות העוקצנית שלו, וגם בגלל האפקט הספידי הנעים שלו. והאגדות לגבי סגולותיו הרפואיות רק מוסיפות להנאה.
משפחתי: בילוי בחיפה
אם אתם המשפחה האחרונה שעדיין לא גילתה את חיפה, אז צאו לדרך. פנינה קולינרית, נוף מעולה, ארכיטקטורה מרתקת, שוק פשפשים, שווקי אוכל. אני הייתי שלוש פעמים בשלושת החודשים האחרונים. פעם אחת עם כל ילד, ופעם אחת עם בעלי. בכל פעם ישנו במלון אחר במושבה הגרמנית, ובכל פעם גילינו אספקט אחר של העיר. עם הילד חרשתי את העיר בהליכה, כולל ירידה ברכבל וסיור בגנים הבהאיים, עם הבת התפעלתי מנצנוצי חג המולד ומהמסעדות, ובפורמט הבוגר התפעלנו מחיי הלילה של העיר וקנינו מלא גודיז. ואם מתעלמים מהייסורים הכרוכים ביציאה וכניסה מתל אביב, זה בהחלט גם טיול יום מומלץ.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




