top of page

הוציא עלינו חוזה: האם הרצל היה נרקיסיסט?

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
29 במאי 2025
זמן קריאה 5 דקות

עודכן: 22 באוק׳

ייתכן שבנימין זאב הרצל סבל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית — שממנה צמחה פנטזיית גאולה לאומית. אבל מה קורה כשהחזון הזה הופך לנרקיסיזם קולקטיבי, שדוחה כל ביקורת ומתנהל בעיוורון מוסרי מתמשך?

מידה מסוימת של נרקיסיזם נדרשת כדי להניע כמעט כל דבר משמעותי. אנחנו זקוקים לגרנדיוזיות כדי להגיד שדווקא אנחנו צריכים להישמע, ראויים להנהיג, יכולים לפתור לאנושות בעיה מסוימת או להביא לשינוי. לכן, כמעט מובן מאליו שבקרב דמויות היסטוריות שיצרו ביודעין מפנה בסיפור החברתי, ניתן למצוא תכונות נרקיסיסטיות.

דמות אחת כזו, שמשפיעה על חיינו עד היום היא בנימין זאב הרצל, אדם שבאמצע חייו הבין שייעודו הוא לא פחות מאשר להקים מדינה לעם היהודי. העובדה הפשוטה הזו צריכה להספיק לנו כדי להעלות את ההשערה שהרצל לא רק פעל משום שזכה להשראה בקנה מידה היסטורי, אלא גם בגלל שהיה לו מבנה אישיות נרקיסיסטי.

"בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים", כתב הרצל ביומניו. "אילו אמרתי זאת היום בקול רם, הייתי נענה בצחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד 50, כולם ידעו זאת". מדובר בתיעוד גלוי של תחושת גדלות. הוא לא מייחס זאת לתהליך פוליטי, לכוחם של ההמונים, או אפילו לצירופי מקרים — הוא רואה בעצמו את המקור לאירוע.

התחושה שהמציאות נקבעת מכוח הרצון, מכוח הרצון שלי, ההנחה שהעולם החיצון יתכופף מול הדימוי הפנימי - אופיינית מאוד למבנה האישיות הנרקיסיסטי. מבחינת הרצל מדובר היה ברגע היסטורי שבו אדם אחד מביא את הגאולה.

פעם עבדתי במחלקה סגורה בניו יורק. היה שם אברך שחשב על עצמו את אותו הדבר. אבל הוא פחות הצליח מהרצל, ונדרש לבקש ממני רשות כשהוא רצה לצאת מהמפגש הקבוצתי כדי להשתמש בשירותים.

מותג היסטורי

תכונה נרקיסיסטית נוספת שאפיינה את הרצל היא האופן שבו הוא עיצב את עצמו כסמל. הוא הקפיד על הופעתו ועל סגנונו האישי. הרבה לפני שכל אנליסט בחברת השקעות חיפש להגדיר את ה-"Brand" שלו. הרצל מיתג את עצמו כמנהיג יודע־כל, רואה־כל, אדם שמדבר בשם ההיסטוריה, בשם המוסר, בשם העם כולו.

הוא אפילו לא היה נציג. הוא היה המימוש. אני נזכרת בקריקטורה מורבידית - וגאונית -של דודו גבע מלפני כמה עשורים. רואים מנהיג טרור פלסטיני מעמיס חומר נפץ על בחור צעיר, מניח על כתפיו שתי ידיו ומכריז משהו כמו, "אחמד, אתה המגה־פיגוע".

אם הרצל ראה בעצמו את המימוש, אנחנו יכולים לעשות עוד וי בדרך לאבחנה. תיאוריות אישיות רבות מזהות את הפיכת העצמי לאידיאל קולקטיבי כתסמין נרקיסיסטי קלאסי: האדם חדל להיות אני, והופך למה שכולם צריכים לראות, מה שכולם צריכים להאמין בו. גם יחסו של הרצל לביקורת, ולעתים אף לאנשים, היה מרוחק, חד־משמעי.

כמו שאומרים המאפיונרים בסרטים, "לעולם אל תסתור אותי בפומבי". אנשים שלא האמינו בו, תוארו ביומניו כבלתי רלוונטיים, מיושנים, "ענפים יבשים". הוא ראה בעצמו יזם ההיסטוריה היהודית המודרנית – ולא רק אחד המייסדים.

גם הקשיים הרגשיים של ילדיו מחזקים את ההשערה הזו; הם נזכרים ביומניו כשוליים, לעתים כנטל. כולם – פאולינה, הנס, טרודה – סבלו מבעיות נפשיות, ונכדו התאבד בגיל 28.

נרקיסיזם קולקטיבי

אבל הרצל פחות משפיע על חיינו היום מאשר הרעיון שעיצב. הציונות על פי הרצל שאפה לכלול בתוכה עם שלם, גיאוגרפיה, עתיד, מוסר, חינוך, צבא, עיתונות, כלכלה, אמנות, דת, ואפילו לבוש. במובן זה, אפשר לראות בציונות כפי שהרצל דמיין אותה סוג של "עצמי אידיאלי" קולקטיבי – דימוי של עם שלא רק נושע מהגלות אלא הופך למופת עולמי, עם שבונה את עצמו מחדש מהיסוד, חף מכישלונות, מעיוותים או מפשרות.

בספרו "אלטנוילנד" (1902) הוא מתאר חברה כמעט אוטופית: ללא ניצול, חפה מעוולות ומאי־סדר. במובן זה, לא רק האיש, אלא גם הרעיון עצמו — הציונות — נושא מאפיינים מובהקים של נרקיסיזם: תחושת ייחוד, צורך עז בהכרה בינלאומית, חוסר סובלנות לביקורת, ופנטזיית שליטה במציאות.

הציונות של הרצל היא פנטזיה של תיקון טוטאלי – לא רק של היהודים, אלא של ההיסטוריה עצמה. עם שהיה מושפל ונרדף יהפוך למכובד, נערץ, חזק, מוסרי, תרבותי, נעלה. מנגנון ההגנה הנרקיסיסטי הקלאסי מקרין לנו פנטזיות במרץ: מה שהיה פגיע ומבויש מתחלף בדימוי נישא, מבריק ומנצח.

והעולם? הוא אמור להכיר בכך. להעריך, להודות, להתמסר. לא במקרה פעל הרצל במסגרות של דיפלומטיה, של חיפוש הכרה. הוא לא ביקש להתחיל מאפס אלא להתקבל על ידי המעצמות, להשתלב, להיות מוערך – לא כקולוניה עלובה אלא כשחקן שווה בין שווים.

הנרקיסיזם של הרצל מעורבב בבטון של הפרויקט הציוני: בפער שבין הדימוי העצמי של העם היהודי לבין מה שהוא באמת; בצורך המתמיד להיתפש כנעלה, מוסרי, מיוחד; בתחושת הזכאות ההיסטורית; ברגישות הבלתי נסבלת לביקורת חיצונית; באמונה שצריך להיות חזק יותר ממה שקיים בפועל. כמובן, אפשר לקרוא את כל אלה גם כצורך קיומי – אבל ניתן לראותם גם, לפחות בחלקם, כביטויים של נרקיסיזם קולקטיבי.

הוציא עלינו חוזה: האם הרצל היה נרקיסיסט? - אילוסטרציה

היהודי כגיבור על

כל זה לא בא להמעיט מערכו של הרצל או מהישגיה של הציונות. אך ייתכן שדווקא כדי להבין לעומק את כוחם של רעיונות גדולים – ואת מחיריהם – עלינו להעז לבחון את השורשים הפסיכולוגיים שמניעים אותם. הרצל אולי סבל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית, אבל דווקא מתוך ההפרעה צמח רעיון ששינה את פני ההיסטוריה.

הפנטזיה שלו לא נשארה בגדר דמיון – היא הפכה למציאות, על כל מורכבותה. וייתכן, שגם אם הוא היה נרקיסיסט, הרי שבכל זאת היה נרקיסיסט יוצא דופן: כזה שראה בעצמו מימוש של שליחות קולקטיבית, שהמיר את הצורך בהערצה בצורך בייעוד, ושמינף עיוות פנימי כדי ליצור היסטוריה.

הקסם של הציונות לא נבע רק מההבטחה לבית לאומי, אלא מכוחו הכמעט מיתולוגי של הסיפור שהיא הציעה ליהודים בגולה: לא עוד אברכים לבושי סמרטוטים, לא עוד קורבנות מושפלים הנרמסים ברחובות אירופה. במקום זאת – דמות חדשה, זקופה, גאה, לובשת מדים או בגדי עבודה, שולטת בגורלה, בונה ארץ, נושאת נשק.

היהודי, שדורות של אנטישמיות עיצבו כדמות כנועה, מרוחקת ותלותית, פתאום הופיע מחדש כגיבור על. לא כקוריוז, לא כדמות ספרותית שולית, אלא כמרכז של נרטיב לאומי חדש. זה היה רעיון מסחרר בעוצמתו – פסיכולוגית, תרבותית, היסטורית. הוא העניק ליהודים לא רק ארץ, אלא דימוי עצמי. הוא שיקם את כבודם, חידש את זהותם, והציע תסריט חדש שבו אנחנו הכותבים, הבמאים, והכוכבים הראשיים.

על העיוורון

אבל דווקא בגלל עוצמתו של הרעיון הזה – בגלל שהוא נגע כל כך עמוק בפצע ובצורך – הוא גם עיוור אותנו. עיוור אותנו לעובדה שבאותו תהליך שבו המצאנו את היהודי החדש, השתרבבה גם שלילה של כל מה שלא התאים לדמות הזו. כך למשל, הופנו העיניים הציוניות מערבה – אל היהודים האירופאים, האשכנזים, התרבותיים כביכול – והתעלמו, לעתים בבוז, מהזהויות היהודיות המזרחיות והערביות.

יהודים שהגיעו מארצות האסלאם נתפשו כ"לא מודרניים", לא חלק מהחלום האירופי של הרצל. הפנטזיה היתה לבנה, חילונית, אירופאית. והמחיר היה כבד – דור שלם ויותר של יהודים שנדרשו לוותר על שפתם, תרבותם, ולעתים אף על כבודם, כדי להשתלב בתמונה שהציונות רצתה לצייר.

אבל העיוורון העמוק והכואב ביותר נוגע כמובן לפלסטינים. כדי לממש את פנטזיית התחייה – כדי להפוך מקורבן לגיבור – נדרש מקום, אדמה, סיפור שבו אנחנו המרכז. והנוכחות הפלסטינית היתה הפרעה לסיפור הזה. קל היה לדחוק אותה החוצה – תרתי משמע. להפוך את הארץ הזו למקום ריק, ריק מתרבות, מתרבות חומרית, מורשת והיסטוריה לא־יהודית. הצורך לשקם את הדימוי העצמי של העם היהודי גבר על היכולת להכיר בזכויותיהם, רגשותיהם וקיומם של הפלסטינים. וכך, תוך כדי ריפוי עצמי, פצענו אחרים.

החטא הזה לא מאחורינו. הוא נמשך ואף מחריף. גם כיום, למעלה ממאה שנה לאחר שכתב הרצל את "מדינת היהודים", אנחנו עדיין נעים בתוך אותו סיפור פנטסטי של יהודים שצריכים להיות גיבורים, צודקים, נעלים, שלעולם לא חוזרים להיות קורבנות – גם אם לשם כך עליהם להפוך לאדונים. וכאן מתגלה שוב אותו רכיב נרקיסיסטי עמוק: כשאתה עסוק כל כך בלרפא את הדימוי העצמי שלך, אתה כבר לא מסוגל לראות את הסבל שאתה גורם לאחר. כשאתה משוכנע שאתה גואל, אתה לא שומע את זעקתו של מי שרואה בך כובש.

הרעיון הציוני, כך ניתן אולי לומר בזהירות הראויה, חולל מהפכה תודעתית עצומה בקרב היהודים – אך זו באה במחיר של עיוורון מוסרי, הדחקה קולקטיבית והצדקה עצמית מתמשכת. הגיעה העת להביט שוב ברעיון הזה, לא רק בגאווה, אלא גם בעיניים ביקורתיות ואמיצות. להכיר בכך שגם רעיונות גדולים, גם חלומות שיצרו מציאות, גם תחייה לאומית מרגשת – יכולים להוליד עיוותים. שהנרקיסיזם הלאומי, כמו הפרטי - שעסוק לחפש אך ורק את המראות הטובות, ודוחה כל שיקוף מציאותי של עצמו - יוצר עיוות בראייה שאי אפשר לתקן מבלי לשבור את המראה.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page