הגיע הזמן שהמוח שלנו ילמד להיגמל מתיאוריות שטחיות
עודכן: 22 באוק׳
התיאוריה הסוציוביולוגית מנסה למצוא הסברים פשוטים להתנהגות אנושית מורכבת אבל נשענת על מושגים מעורפלים ומנציחה דטרמיניזם גנטי. כמה הערות ביקורתיות על הריאיון עם ד"ר ליאת יקיר
בריאיון חגיגי שהתפרסם השבוע ב"הארץ", חיממה חוקרת ההתנהגות האנושית ד"ר ליאת יקיר שאריות תיאורטיות בנות כמה עשורים, פיזרה עליהן מעט תבלינים פופולריים עכשוויים – "נשים צריכות להיגמל מגברי אלפא ואנחנו צריכים ללמוד לעשות אהבה" - והגישה לנו אותן כמנה עיקרית בארוחת החג.
להלן מבחר מהאמירות הבוטחות שפוזרו לכל עבר:
אהבה = אוקסיטוצין
מה שנכון לגבי טווסים תקף גם לגבי בחורים
הגנים שלנו גורמים לנו להתחתן עם סוג אחד של אנשים ולבגוד בהם עם סוג אחר של אנשים
הבגידה מתוכנתת אצלנו אבולוציונית
הבדלים גנטיים גורמים לכך שהאסיאתיים יהיו מכווני מסורת לעומת הלבנים שמחפשים ריגושים
הביולוגיה היא המשפיעה על כך שהסקס בזוגיות ייגמר מהר
דופמין וסרוטונין הם הכוחות שמניעים את התרבות האנושית
הפמיניזם הולך נגד הביולוגיה והורס לנו את הסקס
תרופות נוגדות דיכאון ונוגדות חרדה מייתרות אוכל וזוגיות משום שהן מאפשרות לנו להרגיש מסופקים תזונתית ומינית גם בלי הדבר האמיתי
פירוק של כל אחת מהטענות הללו לחוד הוא פרויקט חיים, ואני גם לא חושבת שראוי להקדיש לריאיון הזה יותר מדי זמן. עם זאת, מאחר ששתיקה עלולה להתפרש כהסכמה, ומאחר שמעיון בטוקבקים לריאיון חשתי שרבים מרגישים צורך להעמיד גבול כלשהו מול הפרופגנדה הזו, חשוב לי להציג את תפיסת העולם הסוציוביולוגית השמרנית שהוצגה בריאיון בתוך הקשר ביקורתי מעט.
אם הטענות של יקיר נשמעות כאילו הגיעו היישר משנות ה-80 של המאה ה-20 (ובהנחה שהיטלר יוותר על זכויות היוצרים שלו), זה מכיוון שהסוציוביולוגיה בגרסתה הפשטנית הזו נדבקה לסוליית המחקר שלנו עם צאתו לאור של הספר "סוציוביולוגיה" שחיבר החוקר הגזען אדוארד וילסון בשנת 1975. הביקורת על הסוציוביולוגיה אינה חדשה כלל, אבל מתברר שאני כבר קשישה מספיק כדי להגיד שיש אנשים שכנראה עדיין לא למדו את מה שחלקנו כבר הספקנו לשכוח.
לטובת אלה שאינם מכירים את הנושא, אזכיר שטענות סוציוביולוגיות כמו אלה שהושמעו בריאיון הן חלק ממערך של עמדות פוליטיות שמתבססות פעמים רבות על אמירות בסגנון "אין מה לעשות, ככה זה!", שאינן מנסות להסביר ממצאים סותרים. לדוגמה אם תרופות נוגדות דיכאון מייתרות את הצורך באוכל, מדוע כ-25% מהנוטלים אותן עולים במשקל ורבים מדווחים על עלייה בתיאבון? ואיך פותרים את הסתירה שבין הצגת הלבנים כמחפשי ריגושים יותר מהאסייאתים השמרנים לבין המרכזיות של הזנות המסורתית והמודרנית בחלקים גדולים של המזרח הרחוק?
דוברים סוציוביולוגים נשענו מאז ומעולם על מושגים מעורפלים ("החינוך והתרבות משפיעים מאוד על כמויות הטסטוסטרון") ומפת עולם מדעית לכאורה ("סקס, שייכות, קהילה, ילדים, אוכל, כוח ושליטה - כל אלה גורמים להפרשת סרוטונין ודופמין, שהם הורמונים שעושים לנו טוב"). אלא שהתיאוריה הזו מלאת חורים כמסננת ("הבגידה היא חלק מהתכנות האוניברסלי אצל בעלי חיים", נאמר בריאיון, אבל אולי שווה לציין שחיות לא בוגדות, ולו רק משום שהן לא מתחייבות בשום שלב לקשר מונוגמי).
הואריאציה הסוציוביולוגית הזו מתעלמת ממורכבות התודעה האנושית הפרטית ("הנפש"), או זו המורכבת מפרטים רבים ("התרבות"), והיא מסתמכת על דטרמיניזם גנטי. משתמע ממנה יישור קו עם נורמות חברתיות.
בימים אלו, כשאנחנו חוגגים שנתיים לתנועת Metoo#, ומבכים את רציחתה של עוד אישה על ידי בעלה, צריך להבין שגם אם המרואיינת התחמקה מלומר זאת במפורש בריאיון ("הנקבה מוכוונת לחפש אלפא, ופתאום היא מסתכלת על גברים ואומרת שהם נחמדים מדי, כי הם מביאים לה פרחים בדייט הראשון"), בכל זאת משתמע מכך שהתוקפנות הגברית היא עניין גנטי שאי אפשר לערער עליו מפני שהוא מועיל לרבייה ומושך נשים. לפיכך, תקיפה מינית של נשים ורצח נשים הם מציאות ביולוגית שאין לנו שליטה עליה ואנחנו צריכים פשוט לקבל אותם.
בואו לא נפתח אפילו את הדיון על כך שהפשטנות התיאורטית הזו מייצרת אנלוגיות בין נמלים לבין בני אדם באופן שחוגג את הקפיטליזם הדורסני ביותר, ואת מה שחסידי הגישה הזו חושבים על היכולת האינטלקטואלית של אנשים שמוצאם מאפריקה.

מאז וילסון והביקורת עליו המדע התקדם רבות, ועל אף שחקר התנהגותם של בעלי החיים התקדם מאוד לא נמצא עדיין הסבר גנטי בסיסי שאליו אפשר לכנס את ההסברים להתנהגותם של כל היצורים החיים, ואפילו לא את התנהגות היונקים. ההתפתחויות הטכנולוגיות שמאפשרות סריקת מוח חושפות מעת לעת הקבלות בין מצבים רגשיים לבין פעילות מוחית, אבל החקר הגנטי לא באמת זיהה גנים שאחראים להתנהגות כזו או אחרת.
אנחנו עדיין לא יכולים להיפטר מהמשקפיים התרבותיים שדרכם אנחנו שואלים את השאלות המדעיות, ובוודאי לא מאלה שמשמשים אותנו לקרוא את התשובות המתקבלות. אדרבה, ככל שהמדע מתפתח ומתרבה מתברר שמה שמתגלה אינו הטבע האנושי אלא הטבע של הסוציוביולוגיה כגישה, ואת היותה מנגנון יעיל לייצור טענות שטחיות על טבע האדם.
מי שהנושא מעניין אותו ימצא חומרי קריאה רבים ברשת. לקריאה מעמיקה אני ממליצה על כתביה של האנתרופולוגית האבולוציונית שרה בלאפר הרדי, בעצמה מנציגות החשיבה הסוציוביולוגית בגרסתה המתוחכמת והמפותחת הרבה יותר, שפרסמה את הספר החשוב Mothers and Others. הרדי כתבה על השלכותיהם של הערכים הפטריארכליים על הממצאים המדעיים, ועל כך שהמסקנות – הפתעה, הפתעה – תומכות ביחסי הכוחות הקיימים בתרבות הפטריארכלית. בעברית תוכלו לקרוא את ספרו הצנוע והמרתק של חברי הטוב, פרופ' צבי טריגר, "פשעים נגד הפטריארכיה", וכמובן תמיד יש מה ללמוד מקרול גיליגן ("להצטרף להתנגדות").
הרשו לי לצטט ביקורת שחיבבתי במיוחד על התזה של וילסון ושות', ושהושמעה לא על ידי פמיניסטיות מיליטנטיות אלא על ידי חוקר אבולוציה בשם Georgy Koentges, "התיאוריה (במקרה זה ההתייחסות היא ספציפית לריצ'רד דוקינס- ע.ר.) היא פנטזיה. אין דבר כזה גֶּן טוב או רע. זה לא כל כך פשוט. הגנים מתפקדים באופן שונה בהקשרים שונים, וכל הקשר כזה מניב ערך שונה של כושר הישרדות עבור היחיד או הקבוצה.
"בערוב ימיו דרווין אמר שהוא מתחרט על כך שלא כינה את התיאוריה שלו 'שימור טבעי' במקום 'ברירה טבעית', משום שהעובדה שגנים מסוימים נשמרים לאורך דורות אינה מוכיחה שהם טובים. דוגמה אנושית פשוטה לכך היא מישהו עם סט הגנים המושלם להליכה על שתי רגליים שעלול למות מוקדם מכיוון שהוא קופץ מצוק. באותו האופן, דברים רבים שורדים בביולוגיה שלנו ללא סיבה מועילה, כמו פטמות לגברים. הם 'עוברי אורח' של תהליכים חשובים אחרים. הם נובעים מתהליכים גנטיים בסיסיים שבמין השני הם חיוניים לחלוטין להישרדותנו כיונקים".
אם כך, מהן התיאוריות החלופיות? כמות המידע שסותרת את הטענות שעלו בריאיון גדולה כל כך, עד שאין ביכולתי להציג אותן באופן מסודר. שרה בלאפר הרדי דנה, בין היתר, במיתוס המדעי לכאורה של הציידים והלקטות, היושב על כתפיו של מיתוס האינסטינקט הנשי לכאורה של נשים לטפל מול האינסטינקט הגברי שדוחף גברים לצאת ולצוד. בלאפר הרדי מראה שממצאים מהמערות מוכיחים שבמקומות מסויימים גברים ונשים עסקו יחד בהבאת מזון, ובזמן שהם חיפשו אוכל, צדו וליקטו נשארו מאחור גברים ונשים אחרים כדי לטפל בצאצאים של כל השבט או הקבוצה. כלומר גברים ונשים היו אחראים על הישרדות צאצאים לא גנטיים שלהם! הם כנראה לא קראו את וילסון ושות', ולכן אכפת היה להם מילדים של אחרים.
מה לגבי סקס? מה הבעיה עם הרעיון שגבר שמשמן את הפרארי שלו עושה חם בכל הגוף ל-50% מהאוכלוסייה? מודל אחד, מבוסס מחקרית, מציע דרך מורכבת ורצינית הרבה יותר להבין את המיניות האנושית. זהו מודל מדעי המכונה באופן עממי "תיאוריית הגז והברקס", שמתאר שני תהליכים נוירולוגיים שהסינתזה ביניהם מכתיבה את רמת העוררות המינית שלנו. פיתחו אותו החוקרים אריק ג'נסן וג'ון בנקרופט, ממכון קינסי, בסוף שנות התשעים, וככל שהמדע מתפתח כך נראה שהתמונה הגדולה אפילו יותר מורכבת מהמודל שלהם.
זהו ההסבר, בכל אופן, כפי שהבנתי אותו תודות למחנכת המינית אמילי נגוסקי: במוח פועלות שתי מערכות, האחת היא "דוושת הגז" שמאיצה את העוררות המינית שלנו והשנייה מאטה אותה. המערכות הללו הן כמו שני מכ"מים שסורקים ללא הרף את הסביבה. המכ"ם המאיץ מאתר כל פריט מידע שקשור לסקס - אישה עם מחשוף בפרסומת, מבט ממישהו ברחוב ואפילו ריאיון חג ב"הארץ" שכותרתו כוללת את המילה "בגידה". אם הוא קולט מספיק איתותים, אנחנו נדלקים מינית. לעומת זאת, המכ"ם המאט סורק את הסביבה בחיפוש אחר איומים. אם הוא קולט מספיק איתותים, הוא גורם לנו לרכוס את הכפתורים. בשני המקרים מדובר באיתותים חיצוניים ופנימיים כאחד, החל ב"הילדים עוד לא ישנים לגמרי", דרך "אני עייפה מתה" ו"חייבים לסדר את הקניות מהסופר", ועד "אני שמנה".
כדי שנהיה במצב רוח הנכון לסקס, האיתותים שנקלטים על ידי המכ"ם החרמן צריכים לגבור על אלה שנקלטים על ידי המכ"ם השמרן. הדרך לחיי מין טובים יותר לא מצריכה כתיבת הודעות סקסיות בווטסאפ, לבישת תחתונים לא נוחים ורכישת מכונית נוצצת. המחקר מראה שבעיות בתשוקה או בסיפוק קשורות בדרך כלל לרגישות גדולה מדי של דוושת הבלם דווקא. על פי המחקר, נשים הן די בקטע של סקס, אם לא מפריעים להן. כלומר גבר שמראה לנו את הפרארי שלו ישפיע על החשק המיני של אשתו במיוחד אם הוא נוסע להביא את הילדים לחוג, ובזמן שהם בחוג ממלא את תא המטען בקניות מהסופר וכך נותן לה לנוח או לכתוב את הדוקטורט שלה אחרי הצהריים ולהיות פחות עייפה בערב.
דוגמה נוספת למורכבותה של מיניות האדם קשורה בתופעה הקרויה "חוסר הלימה של העוררות המינית". לפני כשלושה עשורים היה טרנד מחקרי "להוכיח" שבסתר לבן נשים נהנות מפורנו. ההוכחה התבססה על כך שכשהחדירו לנשים טמפונים עם אלקטרודות והראו להן סרטי פורנו הן דיווחו לחוקרים שהתמונות דחו אותן. אבל, אוהו! הטמפונים האלקטרוניים חשפו את האמת: הנרתיק של הנבדקות היה פעמים רבות לח. הוכחה חותכת כביכול לעוררות מינית.
האם יש רק דרך אחת להסתכל על המחקר הזה? גם כאן מגיע קרדיט רציני לנגוסקי, שהזכירה את העובדה שתגובתם של איברי המין שלנו היא תגובה אוטומטית שלא די בה כדי להעיד על מידת ההנאה שלנו ממשהו. זה בדיוק כמו שהפה שלי יתמלא רוק כשאני עומדת לנגוס באוכל, גם אם מדובר בשאריות מחוממות, כדי לעזור לגוף שלי לעכל את המזון.
זה גם מה שקרה אצל נשים פרה-היסטוריות שהיו קורבן לאלימות מינית. אלה שגופן ידע להכין את עצמו לחדירה אלימה מהר מול כל אינפורמציה מינית, בלי קשר למצבן הרגשי, היו בעלות סיכוי גבוה יותר לשרוד את התקיפה. כלומר יש הבדל גדול בין העובדה שמידע כלשהו הוא רלוונטי מבחינה מינית לבין היותו מושך או מרתיע מבחינה מינית. באופן פרדוקסלי, ממצאים כאלה מגיעים פעמים רבות דווקא ממחקר סוציוביולוגי, שיש ביכולתו להפרות את השיח המדעי של המיניות, דווקא כשהוא מצביע על כך שהשיח והידע עליו הוא מבוסס, רחוקים מלהיות בהירים וחד משמעיים.
אלה רק דוגמאות קטנות, אבל די בהן כדי להזכיר שכשאנחנו מחזירים למלצרית את השאריות המחוממות של הסוגה הברוטאלית של הסוציוביולוגיה אנחנו לא דוחים את המדע כולו, ואפילו לא את הסוציוביולוגיה כולה, אלא רק את הרדוקציוניזם שמציג את עצמו כשליח של המדע הטהור שאין לו אחריות על ההרס החברתי שהוא מעודד. אנחנו דוחים גם את הצגת מתנגדיו כהיסטריים שלא מסוגלים להתמודד עם העובדות החותכות, או כמיליטנטיים שלא מסוגלים להתמודד עם העובדה ש"אין מה לעשות, ככה זה!", במקום להתמודד עם העובדה החותכת שאין נתון מדעי שיש לו משמעות המנותקת מהקשר מחקרי.
דוגמה מופתית לכך שאין שאלת מחקר שאינה משקפת עמדה אידיאולוגית כלשהי היא עבודת הדוקטורט של קרול גיליגן, שהפכה לספר "בקול שונה". כשגיליגן למדה פסיכולוגיה, היה ידוע שההתפתחות הנשית, במיוחד על ציר התפתחות התודעה המוסרית, לא עומדת ב"תקן" של ההתפתחות הפסיכולוגית האנושית. גיליגן העזה לגרד את פני השטח וגילתה שסולם ההתפתחות שאליו הושוו הנשים התבסס באופן מוחלט על התפתחותם הפסיכולוגית-מוסרית של גברים לבנים. המהפכנות של גיליגן הייתה בחשיפת האידיאולוגיה הסמויה שניסחה את שאלת המחקר והולידה את העובדות המדעיות. כפי שאמרה גיליגן בריאיון ל"הארץ": "הספר שלי שאל: אם קולות של נשים שונים, הבעיה היא עם הנשים או עם התיאוריה?".
אבל גם אחרי שגזרתי את הריאיון עם ד"ר יקיר והכנתי ממנו קישוטים לסוכה, כלומר הצגתי את אוסף השטויות הזה בפרספקטיבה מדעית (מזל ששייקספיר לא היה מודע לקיומו של האוקסיטוצין), חשוב לי להציב את שאלת השחיקה בתוך הקשר פילוסופי ואינטלקטואלי רחב יותר. בעבר כתבתי כאן על הפסיכואנליטיקאי ההתייחסותי האמריקאי סטיבן מיטשל, ועל המשנה מעוררת ההשראה שלו שנוגעת בצדה העמוק בבודהיזם ובצדה הקליל באסתר פרל, משום שהיא לא מתירה לנו לצפות שמחר יהיה כמו אתמול או להתייחס אל בני הזוג שלנו כאל מובנים מאליהם.
על פי מיטשל, ההתאהבות היא לא פנטזיה. הווה אומר, ההתאהבות היא אכן קסם נדיר ורב עוצמה. בדיוק משום שהאהבה היא חוויה כל כך חזקה ומטלטלת, טוען מיטשל, היא מעוררת בנו תלות וחוסר אונים ומציבה אותנו בעמדה שברירית ונזקקת. אם בזכות האהוב שלי אני מרגישה כאילו זכיתי בפרס, הרי שיש ביכולתו גם לקחת ממני את הפרס הזה ולזרוק אותי מהאולימפוס אל כדור הארץ, לסבול שם בבדידות.
הפחד הזה הוא פעמים רבות בלתי נסבל. הידיעה האותנטית, הקיומית, שאין דרך להבטיח שאהובי יאהב אותי תמיד, ושהוא לא יעדיף מישהו אחר על פניי או ישבור את לבי בצורה אחרת, עלולה להיות עינוי. זהו השלב שבו מתפתחת הפנטזיה האמיתית בקשר: הפנטזיה שבן הזוג שלנו מוכר לנו לחלוטין, יציב וצפוי.
כלומר, כל אותן תכונות שביחד מכונות "שחיקה" הן למעשה פרי הדמיון שלנו. התלות בבן הזוג האהוב מעוררת כל כך הרבה אימה, שאנחנו עובדים בלהקטין אותו בעיני עצמנו. ככל שאנחנו מפתחים את הפנטזיות השליליות עליו, כך אנחנו מרגישים יותר בטוחים. אם הגבר הכובש, הרגיש, החכם והמושך שהתאהבתי בו יעזוב אותי, אני אהיה שבורה ורצוצה. אבל אם הנודניק השתלטן, המקריח, הלוזר והמשעמם שחי לידי יעזוב אותי, זה כבר הרבה פחות גרוע.
זוהי תשובתם של מיטשל, נגוסקי וחוקרים אחרים לוילסון ולדובריו שאינם מתים אלא רק מתחלפים, ודוגמה לאופן שבו מותר המדע, הפסיכולוגיה והפילוסופיה מהסוציוביולוגיה שהוצגה בריאיון. אני מודה לשלל הקוראים ששלחו לי תיקונים והערות מאירות עיניים, ומסכימה שגם את התשובה הנ"ל אתם לא צריכים לקבל, כי גם היא בוודאי פשטנית מדי ביחס למציאות. אבל נראה לי שהארכתי מספיק, ואמרתי בהרבה מלים מה שרציתי לומר בפשטות: בני אדם אינם עכברים. הנאה מינית של בני אדם אינה מוסברת באמצעות ספירת אורגזמות של עכברים בכלוב. אני מעזה גם לומר שבמונוגמיה ארוכת טווח רגש האהבה הראשוני הוא האמת, ודווקא השחיקה, שהריאיון מבקש להציג כעובדה מוגמרת, היא האשליה המסוכנת שמחקרים לא ביקורתיים שמשליכים בבירור על מושא המחקר שלהם את הערכים הפטריארכליים ואת הנחות המוצא המוטות של החוקרים, עלולים להפוך אותה לנבואה שמגשימה את עצמה.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




