הברמן והמשולש הרגשי: כשאנחנו תקועים בין אנשים אהובים
עודכן: 22 באוק׳
לעתים, הרצון הטוב שלנו לעזור במערכות יחסים עלול דווקא לקבע אותן במקום. באותן פעמים, להפסיק להקשיב הוא המעשה האמיץ ביותר
מיכה (שם בדוי), גבר בשנות ה-60 לחייו, מגיע אליי לפגישה מדי פעם, לפי הלו"ז של שנינו. אך למרות שמועדי הפגישות משתנים, התוכן נותר קבוע להפליא. בכל פעם הוא מספר לי שוב עד כמה הוא מתאמץ לתווך בין ילדיו הבוגרים. יש לו שלושה, אבל בשנים האחרונות עיקר הקושי מתמקד בשניים מהם – הבן הבכור והבן הצעיר. הבכור מתלונן תדיר באוזני אביו על הצעיר.
"אני מבין אותו", אומר לי מיכה, "הוא דואג לו. הגדול כבר מסודר, והוא מוטרד שהקטן מסתובב חסר כיוון, לא לומד, לא עובד. אנחנו גם חייבים לעזור לו כלכלית. הגדול אף פעם לא קיבל מאיתנו כל כך הרבה תמיכה כמו הקטן".
מיכה מספר שהוא כל הזמן "על הקו" בין האחים: מנסה להרגיע את הגדול, להעביר את המסר לקטן, לפשר ביניהם כשהקטן מתחיל להתחמק מהגדול (אפשר להבין אותו), ולרסן את הגדול כאשר הוא מתפרץ על הקטן בהגזמה (אפשר להבין גם אותו).
כוסית ועוד כוסית
אבל ככל שמיכה ממשיך לספר לי על הדינמיקה המשפחתית, מתחילה להצטייר במוחי תמונה: בר חשוך, בסגנון אמריקאי. מיכה הוא הברמן. והבן הבכור? הוא הלקוח הקבוע – נכנס לבר ערב אחר ערב, מתיישב, מזמין את אותו משקה, ומתחיל להתלונן על אחיו הצעיר – איך הוא מתבזבז, כמה חבל, כיצד הוא הורס לעצמו את החיים. מיכה, כאבא טוב, מוזג לו דרינק אחרי דרינק, מביע הבנה, ולפעמים גם משתף בתחושות הדאגה שלו.
ולא רק הבן הבכור מגיע לבר של מיכה. גם אשתו השנייה פוקדת אותו בקביעות. היא פונה אליו שוב ושוב בנוגע למערכת היחסים הסבוכה בינה לבין בתה מנישואים קודמים. הבת, מספר לי מיכה, נשענת על אמה יתר על המידה בטיפול בנכדות, מציפה אותה בדרישות, ולא לוקחת בחשבון את צרכיה. בבר המטאפורי, אשתו של מיכה מתיישבת, מזמינה גם היא דרינק, ובזמן שהיא שותה, מיכה שומע ממנה על הריבים, על הפגיעות ההדדיות, על הקושי להציב גבולות, ועל התסכול. היא מבקשת ממנו שייתן לה גב, שיאמר לה מתי היא צודקת, מתי עליה להתגמש ומתי מותר לה לסרב. גם שם, כמו עם בניו, הוא מנסה לעזור.
בפועל, גם היחסים בין הבנים שלו וגם היחסים בין אשתו לבתה לא משתפרים – הם תקועים, מתוחים ועמוסים ברגשות לא מעובדים. מיכה, אני מבינה פתאום, הוא ברמן קלאסי – אדם שמייצב מספר מערכות יחסים בחייו באמצעות האוזן הקשבת שלו והנכונות הבלתי פוסקת "לעזור", אבל בפועל הוא רק מקבע אותן, לא באמת מאפשר להן להתפתח. הוא סופג את המתח של כולם, מאפשר לפרוק עליו את החרדה, אך בכך הוא רק מקבע את המשולשים ולא מאפשר תנועה פנימית אמיתית במערכות היחסים.
זוהי דוגמה חיה למה שמארי בואן, מייסד תיאוריית מערכות המשפחה, כינה "משולש רגשי". בואן האמין שהיחידה היציבה ביותר בכל מערכת יחסים אנושית איננה הדיאדה – כלומר קשר בין שני אנשים – אלא דווקא המשולש. הסיבה לכך היא שדיאדות, לטענתו, לא יציבות מטבען. תמיד יש שינויים רגשיים, פערים במידת ההשקעה של הצדדים בקשר, ומתח שנוצר בעקבות הפערים האלה. וכאשר עולה רמת החרדה או אי-הנוחות באחת הדיאדות, כלומר, כשצד אחד לא יכול לשאת יותר את הפערים הללו, כמעט באופן אוטומטי מופעל מנגנון "השלשה", מנגנון שמצרף גורם שלישי לתמונה. לפעמים הגורם השלישי הוא מישהו שאחד מהצדדים פונה אליו כדי שיאזן ויקשיב – כמו במקרה של מיכה. וכך נבנה משולש.
בנו ואשתו של מיכה פונים אליו כאל גורם שלישי – לא בהכרח כי הם רוצים להרע, ממש לא – אלא כי הם לא יודעים איך לנהל את הקשרים שלהם עם האח הצעיר ועם הבת באופן ישיר. מיכה הופך לחלק ממערכת שמנציחה את הריחוק בין שני האחים, או בין האם לבתה, במקום לתקן אותו.
הברמן מנוון את מערכות היחסים הדיאדיות. כלומר, לא רק שהוא לא עוזר – הוא מונע שינוי. הוא מפחית את החרדה בקשרים הדיאדיים לטווח קצר, אך במחיר עצירת ההתפתחות. במקום שהאנשים במערכת היחסים ילמדו להתמודד זה עם זה – צד שלישי עוזר להם להחזיק מעמד בתוך הקשר. אבל שום דבר מהותי לא משתנה. ההתפתחות האמיתית תגיע רק כשהברמן יחלץ את עצמו מהתפקיד, כשמיכה יפסיק להיות הכתובת, ויעז – בעדינות ובאהבה – להפנות את מי שפונה אליו חזרה אל המקור. "דבר איתו", "שבי איתה", "אמרת לה את זה ישירות?"

בריחה מאפשרת
הרעיון מושך את מיכה אבל גם מזעזע אותו. קשה לו להתרגל לרעיון שסירוב להשתתף במשולש רגשי לא פעולה של נטישה אלא של בגרות, שמי שבאמת רוצה לעזור – לפעמים צריך לדעת מתי להפסיק להקשיב, לא מתוך אטימות לב אלא מתוך רצון עמוק לשחרר את הקשר מהמבנה הקפוא שלו ולאפשר לו לנשום מחדש.
אבל המשולש הרגשי, כמו שמארי בואן מדגיש, לא רק מבנה שמאפשר לשניים להשליך את החרדה שלהם על צד שלישי – לפעמים הוא משמש גם כמנגנון שדרכו שניים יכולים לשמר קשר מדומה של קרבה. כלומר, גם מיכה והבן הבכור שלו משלישים על הבן הצעיר. גם מיכה ואשתו משלישים על הבת הגדולה.
בראייה זו, הבן הצעיר של מיכה לא רק מושא לדאגה, אלא גם מי שמספק שירות פסיכולוגי שקט: הוא מאפשר למיכה ולבנו הבכור להתקרב זה לזה בלי להיות באמת חשופים. מבלי שהוא עושה משהו אקטיבי, הוא מייצב את הדיאדה שלהם. במקום שמיכה ובנו הבכור ידברו על פערים כלשהם שמתקיימים ביניהם (למשל פערים פוליטיים בימים אלה), על משקעים מגירושיו של מיכה מאמו של הבן, על פחדים מהזקנה, או על צרכים לא ממומשים – הם מדברים על מישהו שלישי. הבן הצעיר הוא ה"בעיה", הוא הסיבה לכך שהם נפגשים, מדברים, מתחברים.
בדומה לכך, גם הקשר בין מיכה לאשתו מרוויח משהו מהעיסוק בה ובבתה מנישואים קודמים. אשתו פונה אליו שוב ושוב על רקע תסכולה מהבת – עד כמה היא דורשת ממנה עזרה עם הנכדות, כמה קשה להציב לה גבולות, כמה היא שואבת ממנה אנרגיה רגשית. מיכה מקשיב, מנסה לעזור, נותן עצות – וחוזר שוב ושוב לאותו נושא. ומה קורה בינתיים בזוגיות ביניהם? לא הרבה. לא הרבה נחשף, לא הרבה מתערער, לא הרבה משתנה.
הבת של אשתו הופכת לא רק לאתגר, אלא גם למוקד מוכר ובטוח שאליו אפשר לחזור, במקום להיכנס לשיחה אינטימית באמת – כזו שדורשת מהם לדבר על עצמם, על האופן שבו הם מתמודדים עם שינויי הגיל, על משברי זהות שמגיעים עם ירידה בתפקוד המקצועי, על קונפליקטים של נאמנויות בין שתי המשפחות המתגלמים בהקצאת משאבים כספיים, ובאופן כללי על פחדים, צרכים ותקוות.
אם כן, כשמיכה יחלץ את עצמו מתפקיד הברמן – לא רק שהוא יאפשר לבניו להתמודד זה עם זה, ולאשתו ובתה להתמודד בכוחות עצמן – הוא גם יצטרך להיכנס למערכות היחסים שלו עצמו מחדש. פתאום, לא תהיה לו דרך לעקוף את השיחה עם הבן הבכור – לא תהיה בעיה שלישית לדבר עליה, הם יישארו רק שניהם, עם כל מה שזה עלול להביא איתו. באותו אופן, הוא יפגוש את אשתו לא רק כמי שזקוקה לתמיכתו מול הבת, אלא כבת זוג, עם צרכים, עם רגשות, עם מורכבות.
מיכה לא רק נקלע למשולש רגשי מתוך רצון טוב ועיוורון לסכנות. הוא גם בחר בו, או לפחות נשאר בו, כי הרגיש או גילה לאורך הדרך שיש בתפקיד הזה גם יתרונות עבורו. לברמן יש קשר מצוין עם הלקוחות שלו, גם מבלי שהוא צריך לחשוף את עצמו ומבלי שהוא צריך לספוג אי פעם ביקורת ישירה. הברמן והלקוח מרגישים מחוברים מאוד מבלי שהם נחשפים באמת ברובד הבין-אישי. וזה מובן. כולנו עושים את זה לפעמים. השאלה היא – האם ברגע שאנחנו מזהים את הדינמיקה, אנחנו מוכנים לעשות את הצעד הקשה, אך המשחרר, לתלות את הסינר השחור, ולצעוד אל מחוץ לבר.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




