הבעיה של הקיטש: למה השמאל מתקשה לאהוב את מה שהנפש רוצה?
עודכן: 22 באוק׳
למה הימין מאמץ סנטימנטליות ודימויים רגשיים - ומה מפסיד השמאל כשהוא מסרב להם
"כל אמנות היא פרופגנדה, אבל לא כל פרופגנדה היא אמנות" (ג'ורג' אורוול)
לאחרונה שלח לי חבר שיר אנטי-מלחמתי חזק ומרגש. למעשה, יותר מדי חזק ומרגש לטעמי. השיר עסק בכך שחיי ילדינו חשובים מחיי מנהיגינו, שאין לנו ילדים למלחמות מיותרות, ושמי שרוצה למות תמורת חתיכת אדמה, שיבושם לו, אבל שיניח לנו. וכשהמשוררת כותבת "לנו" היא מתכוונת לכולנו - כולל אמהות פלסטיניות (ששש... אל תגלו לאף אחד). השיר היה קיטשי לטעמי, ולכן לא התפעלתי ממנו אסתטית. בדיוק בגלל זה שלחתי אותו לכל מי שאני מכירה.
קיטש, מונח שמקורו בגרמנית, מתאר יצירות אמנות או עיצובים המאופיינים בסנטימנטליות מופרזת ואסתטיקה פשוטה. הוא מקושר בעיקר לפריטים בייצור המוני שפונים לרגשות באופן ישיר, תוך הסתמכות על קלישאות. דוגמה מובהקת היא דימוי "הילד הבוכה" של האמן האיטלקי ג'ובאני ברגולין, שנפוץ במחצית השנייה של המאה ה-20 - תמונת ילד עם עיניים עצובות מלאות רגש, שעוררה תגובה רגשית חזקה והעבירה מסר של תמימות ופגיעות.
בישראל, כמו במדינות רבות אחרות, קבוצות ימין מיטיבות להשתמש באסתטיקה קיטשית ועושות זאת ביעילות רבה מהשמאל. גם בארצות הברית, הונגריה, פולין, רוסיה, ברזיל ואיטליה, תנועות פוליטיות שמרניות ולאומניות משתמשות באופן מכוון בקיטש ככלי לחיזוק נרטיבים פופוליסטיים, מסורתיים וטעונים רגשית.
על תבונה ונגישות
הסיבה המרכזית לקשר הזה פשוטה: קיטש מתקשר באמצעות סמלים רגשיים נגישים ומיידיים. תנועות ימין בונות על פנייה לנוסטלגיה, פטריוטיות לאומנית ומסורת שמרנית - וקיטש הוא כלי יעיל במיוחד עבורן, שפה טבעית לתקשורת עם הציבור.
קיטש מעורר תחושת זיכרון קולקטיבי ושייכות רגשית — מבלי לדרוש ניתוח מעמיק או מעורבות אינטלקטואלית. סמלים כמו דגלים, המנונים, דימויים של משפחה מסורתית, אייקונים דתיים, גיבורים היסטוריים ונופים רומנטיים — כולם ניתנים לאריזה קלה בצורת קיטש ויזואלי מרגש.
יתרה מזאת, הקיטש הוא סנטימנטלי במובהק, ופונה ישירות לרגש ולא להיגיון. אסטרטגיות פופוליסטיות נוטות להזדהות עם הפנייה הרגשית הישירה הזו, מתוך מטרה לאחד קהלים רחבים סביב נרטיבים פשוטים אך עוצמתיים. ובנוסף - וזו נקודה חשובה - הקיטש משמש ככלי התנגדות תרבותית ופוליטית כלפי מה שנתפש כתרבות אליטיסטית או אינטלקטואלית מרוחקת, תדמית שהימין הפופוליסטי מייחס לא פעם לשמאל. באימוץ הקיטש, הימין מחזק את טענתו כי הוא מייצג את "הקול האותנטי" של העם הפשוט, בניגוד ל"אליטות המנותקות".
השמאל, וכאן אנחנו מתחילים להבין את הבעיה - נוטה באופן היסטורי לאינטלקטואליזציה, לביקורת, לאירוניה ולאתגור של מבנים מסורתיים — ולכן לעתים קרובות נמנע מהשימוש בסמלים רגשיים פשוטים או ביטויים סנטימנטליים גלויים. אסתטיקה שמאלנית נוטה להתנגד לקיטש, או להפעיל אותו רק באופן אירוני או ביקורתי, כחלק מסאטירה או פרשנות אמנותית.

שכחו מה זה להיות רגישים
אבל עם כל הכבוד לטעם טוב, כשבשמאל נמנעים מקיטש, מוותרים על כלי תקשורתי עמוק שמדבר אל צרכים פסיכולוגיים אנושיים: לקיטש יש כוח משיכה רחב דווקא משום שהוא מדבר אל צרכים פסיכולוגיים בסיסיים. עוצמתו לא נובעת מתחכום אמנותי, אלא מהיכולת שלו לגעת באופן ישיר ודחוף בדינמיקות רגשיות, קוגניטיביות וחברתיות שהן אוניברסליות ומנחמות. במובנים רבים, הקיטש חושף צרכים עמוקים של נפש האדם — ודווקא משום כך, יש לנו בשמאל הרבה מה ללמוד ממנו במקום לדחות אותו כזול או פשטני.
בהירות רגשית מיידית. הקיטש מעניק סיפוק רגשי מיידי. הוא עוקף את המורכבות והעמימות, ומציע סמלים מוכרים שקל לקרוא: ילד בוכה, דגל מתנופף, שקיעה רומנטית, משפחה מתחבקת, כלב קופץ על בעליו החוזר מן הקרב. הרגש מופעל מיד, והקהל לא נדרש למאמץ מחשבתי או פרשנות מעמיקה. השמאל, שמעדיף לעתים קרובות שיח מורכב וביקורתי, עלול לאבד בכך את החיבור הישיר לרגש של הקהל הרחב.
קלות עיבוד קוגניטיבית. המוח שלנו נמשך למה שמוכר וקל לעיכול. הקיטש פועל דרך קלישאות ונרטיבים פשוטים, שהמוח מפרש כבטוחים ואמיתיים. דווקא בתקופות של עייפות, חרדה או בלבול — הפשטות הזו נתפשת כיתרון. השמאל שואף לאתגר ולחדד, אך לפעמים מתעלם מהכוח שבנחמה הקוגניטיבית.
נוסטלגיה סנטימנטלית. הקיטש מחזיר אותנו לעולם שבו הכל היה לכאורה ברור יותר — המשפחה, הילדות, הארץ. כשחברה מתמודדת עם משברים, הסנטימנטליות הזו משמשת כעוגן. השמאל, שמתמקד בצדק בביקורת, שוכח שלאנשים יש צורך רגשי בזיכרון חיובי של זהות ושייכות.
תחושת שייכות וזהות קבוצתית. קיטש מחזק זהות קולקטיבית - דימוי של חייל מצדיע לדגל או אם מחבקת תינוק אינו רק אישי — הוא סמלי, ציבורי, והוא מאפשר לאנשים לחוש חלק ממערכת ערכים. השמאל שמעדיף לעיתים אינדיבידואליזם וביקורת על סמלים לאומיים, מתקשה לפנות לרגש השיתופי הזה.
הגנה מפני מורכבות ותחושת ניכור. העולם המודרני מלא במורכבויות, פרדוקסים ואירוניה. הקיטש מציע מפלט רגשי פשוט: הטובים טובים, הרעים רעים, והסבל הוא נעלה ובעל משמעות. גם אם זה פשטני — זה מספק נחמה פסיכולוגית עמוקה. השמאל שמקדם חשיבה ביקורתית לעיתים שוכח שגם לצורך ביציבות מוסרית יש מקום.
בריחה מתחושת הדרה תרבותית. קיטש אינו דורש תואר או השכלה כדי להבין אותו. הוא לא משדר שמי שלא מבין הוא נחות. לכן, עבור קהלים שמרגישים שהתרבות הגבוהה מתנשאת עליהם — הקיטש הוא דמוקרטי, נגיש, כוללני. השמאל, אם ברצונו לדבר אל הציבור הרחב באמת, חייב לשאול את עצמו מדוע הוא לעיתים משדר מסר הפוך.
עוד באירופה
אין סתירה מהותית בין השמאל לבין השימוש בקיטש; ההתנגדות לקיטש נובעת לעתים קרובות ממגמה תרבותית של אינטלקטואליזציה, ספקנות ואירוניה, שרואות בקיטש משהו פשטני מדי, סנטימנטלי או מניפולטיבי. ההסתייגות הזו עשויה בהחלט להיחשב כסוג של התנשאות תרבותית — כזו שמונעת, בלי משים, מתנועות שמאל ליצור חיבור רגשי אפקטיבי עם קהלים רחבים.
למעשה, לאורך ההיסטוריה, תנועות שמאל ידעו במקרים מסוימים לרתום אלמנטים קיטשיים בהצלחה — בעיקר בזמנים שבהם נדרש חיבור רגשי עז לטובת סולידריות או גיוס המונים. כך למשל, הריאליזם הסוציאליסטי בברית המועצות עשה שימוש חוזר בדימויים אידיאליים ומרוממים של פועלים ושל חיים קהילתיים. הדימויים האלו היו חזקים רגשית, פשוטים ונגישים לקהל רחב, ונועדו לעורר השראה ולאחד את הציבור סביב חזון משותף — גם אם בהמשך ספגו ביקורת על פשטנותם האידיאולוגית.
בארצות הברית, הפוסטר האייקוני של we can do it שנוצר ב-1943 על ידי האמן ג'יי הווארד מילר במקור עבור חברת ווסטינגהאוס שנועד במקור להעלות את המורל בקרב עובדות המפעל במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא דוגמה טובה לכך. הדמות המתוארת, המכונה רוזי, מוצגת כאשה חזקה, ובטוחה בעצמה, לבושה בבגדי עבודה, עם מטפחת אדומה מנוקדת, והיא מראה את השרירים שלה - הפך עם השנים לסמל פמיניסטי ולביטוי של העצמה נשית. וככל שהוא הפך לפופולרי יותר כמובן שהוא התחיל להדיף ריח קיטשי מובהק. גם המשורר פבלו נרודה הצליח להיות נערץ בקרב האליטה האינטלקטואלית תוך כדי שהוא משתמש בשפה נגישה ובדימויים סנטימנטליים.
כדי להשתמש בקיטש בצורה אפקטיבית, על השמאל לשוב ולהכיר בכך שפשטות רגשית אינה בהכרח מניפולציה או שטחיות, אלא יכולה להיות דרך עוצמתית ומכובדת לתקשר ערכים אוניברסליים כמו חמלה, סולידריות וצדק חברתי.
בנוסף, כשלא מפחדים להעז, פעם בעידן, מצליחים גם להגיע לדימוי מילולי או לשוני איקוני, כמו זה של האדם העומד מול טור הטנקים בכיכר טיין-אן-מן. תמונה שמעבירה התנגדות, פגיעות ואומץ מוסרי, ללא כיתוב, סיסמה או הדרכה רגשית מפורשת. דימוי הלוכד רעיון רחב ומורכב בצורתו המזוקקת והחזקה ביותר ופועל על הרגש באופן מיידי. כלומר, אפשר להתחיל בקיטש, כלומר בשאיפה לעורר רגש מיידי. אך לא חייבים לעשות זאת באמצעות הגזמה, סנטימנטליות וקלישאות. אבל כמו רוזי, וכמו המשוררת שהופצה ברשתות, הגיע הזמן להפשיל שרוולים, We can do it, כי באמת שאין לנו ילדים למלחמות מיותרות.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




