האם בעברו של כל מנוול חבויה טראומה, או שיש אנשים שהם פשוט רעים?
עודכן: 22 באוק׳
חברי הטוב סיפר לאמו על הזוגיות החדשה שלו, והתגובה שקיבל ממנה היתה "גם היא תעזוב אותך בסוף". כשאמרתי לו שאולי היא סובלת מנרקיסיזם קיצוני, מ' היה נחרץ: "את טועה לגמרי. אני מאבחן את אמא שלי כסובלת מרשעות"
מ' הוא אחד מחבריי הקרובים ביותר. אנחנו חברים מגיל 15, ואף שבמשך שנים רבות הפריד בינינו אוקיינוס, מעולם לא התרחקנו באמת. מ' עבר שנים ארוכות של רווקות אפורה, משובצת בשברונות לב. ואז, לפני שנתיים – מ' מצא אהבה, או שהיא מצאה אותו. בכל אופן, יש להם אהבה שרירה וקיימת.
לפני כחודש כינס מ' את אמו, הנמצאת על ערש דווי, ואת אחיו, כי לספר להם שהוא ואהובתו עומדים להינשא. האחים המופתעים הגיבו בשמחה ובברכות. אמם, לעומת זאת, הפטירה: "שטויות, גם היא תעזוב אותך בסוף".
מי אומר דבר כזה לילד שלו? גם האנשים הקשוחים ביותר שאני מכירה עלולים להתמוטט למחשבה שהילד שלהם ייפגע – אז מה גורם לאדם לפעול כדי לפגוע בילד שלו בעצמו?
כשמ' סיפר לי על הרגע הזה, חפרתי בתחתית סיר הידע שלי וגירדתי מהתחתית משהו על נרקיסיזם קיצוני של האם. "היא כמו ליביה סופרנו, אמא של טוני", אמרתי והתייחסתי לסדרה האהובה על שנינו במיוחד.
"לא, לא. את טועה לגמרי", תיקן אותי מ', "אני מאבחן את אמא שלי כסובלת מרשעות".
צחקתי, נבוכה ומהורהרת.
מ' טען באוזניי, ולא לראשונה, שעם כל הכבוד לפסיכולוגים – לא הכל זה טראומה. "פעם לא היו פסיכולוגיה ופסיכיאטריה", אמר, "וכולם ידעו שיש דבר כזה בעולם, אנשים שהם פשוט רשעים".
פרדיגמת הטראומה
המחשבה המשיכה לנקר בראשי זמן רב אחרי סוף השיחה. האם מ' צודק? "אין ילד רע, יש ילד שרע לו", כתב יאנוש קורצ'אק, וכמעט כל מי שמזדהה עם העמדה הפסיכולוגיסטית מחרה-מחזיק אחריו. כמו ז'אן-ז'אק רוסו, מרבית הפסיכולוגים כיום מאמינים כי טבע האדם טוב מיסודו. אך בעוד לרוסו היה הסבר פוליטי לאופי המזופת שמאפיין אנשים רבים בבגרותם, בקרב הקהילה הטיפולית של ימינו מקובלת יותר התפישה שלפיה אנשים פוגעים בזולתם בעיקר כפועל יוצא של התנהגויות דפנסיביות, שנרכשו בנסיבות חיים טראומטיות.
גם לפי חלק מהתפישות הבודהיסטיות, התנהגויות אלימות נובעות מבורות ומכעס. "בני אדם אינם האויב שלנו. האויב שלנו אינו הזולת. האויבים שלנו הם האלימות, הבורות וחוסר הצדק הנמצאים בתוכנו ובאדם השני. כשאנחנו חמושים בחמלה ובהבנה, אנחנו לא נלחמים בזולת אלא נלחמים בנטייה שלנו לפלוש, לכבוש ולנצל". כתב הנזיר תיך נאת האן (שהשתייך לזרם הזן של הבודהיזם הווייטנאמי) בספרו Anger (כעס) שיצא לאור בשנת 2001 - שנה חשובה בהיסטוריה של הכעס.
כבר עמדתי לתייג את שיחת הטלפון עם מ׳ כאנקדוטה עגומה-משעשעת, אבל תפיסתי השתנתה כשנתקלתי בספר "הטרדה נפשית: אלימות נפשית בחיי היומיום, בעבודה ובמשפחה" של מארי-פראנס היריגוין (Marie-France Hirigoyen), שיצא לאור בעברית ב-2002, ונכתב כעשור קודם לכן.
היריגוין היא פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית צרפתית, שנקעה נפשה מאנשים כמו אמא של מ', אותם היא מגדירה כנרקיסיסטיים פרוורטיים, מושג מקביל לנרקיסיזם ממאיר (malignant narcissism), שהוא שילוב קיצוני של אישיות נרקיסיסטית, התנהגות אנטי-חברתית, תוקפנות וסדיסטיות.
"פרוורטיות אין מקורה בהפרעה פסיכיאטרית", כותבת היריגוין, "אלא ברציונליות קרה ובחוסר יכולת לראות בני אדם אחרים כבני אנוש". אמנם, "כל אחד מאיתנו עלול להשתמש מפעם לפעם במהלך פרוורטי, אבל הישנותו והתמדתו הם שמחוללים תהליך הרסני".
אני חושבת על ארבעה חודשים שבמהלכם אמא שלי היתה חסומה אצלי בטלפון, מבלי שאי-פעם הואלתי להסביר לה איך ייתכן שהיא צילצלה אלי אבל אני לא קיבלתי את השיחה. "בכל אדם 'נוירוטי-נורמלי' מתגלות לרגעים התנהגויות פרוורטיות, למשל ברגעי כעס (...) אבל אחרי המהלך הפרוורטי באה בדרך כלל בדיקה עצמית", כותבת היריגוין, ואנחת רווחה נפלטת מפי.
"הפרוורטי נוהג כך דרך קבע" מדגישה-מרגיעה היריגוין. "זו גישתו לזולת ולעולם לא יפקפק בדרכו. אף אם זמן-מה אין הפרוורטיות שלו מתגלה, די שיימצא במצב מחייב או שיידרש להכיר בחלקו באחריות ומיד תבוא הפרוורטיות לידי ביטוי, משום שאינו יכול להטיל ספק בעצמו. בני אדם כאלה אינם יכולים להתקיים אלא כשהם שוברים אדם אחר. השפלתו מקנה להם את ערכם העצמי ומתוך כך גם כוח, וגדולה להיטותם לבסס זאת בעיני אחרים ולהשיג את הערכתם ואישורם. אין בהם לא כבוד ולא חמלה כלפי האחר, כל קשר עמו אינו מעניינם. לכבד את האחר משמע לראות בו בן אנוש ולהכיר בסבל שמסבים לו".
היריגוין מדגישה כי טיפוסים פרוורטיים נוטים לחזור על דפוס ההתנהגות שלהם בכל תחומי החיים: בעבודה, בזוגיות, עם ילדיהם - דורכים על גוויות, מסובבים סכינים, ומפזרים מלח על פצעים להנאתם - אך הדבר "אינו מונע מהם להוליך שולל את הסובבים אותם ולהתחזות לבני אדם מן היישוב".
הקריאה בספר בשנת 2022 היא חוויה מטלטלת, משום שבימינו אפילו הנבל בסרטי ג'יימס בונד הוא קורבן של טראומה קשה. זו הפרדיגמה שאנו חיים בה, ואם אנחנו לא מוצאים טראומה בעברו של התוקפן, הרי שבמקום להטיל ספק בפרדיגמה - כמו שהיינו אמורים לעשות לו פסיכולוגיה הייתה מדע - אנחנו משערים שמקורה של הרשעות בטראומת התקשרות או בטראומה by omission, כלומר טראומה מכך שדברים טובים שאמורים היו לקרות במהלך ההתפתחותי של האדם, לא התרחשו.
ד"ר גאבור מאטה כובש הלבבות, עליו כתבתי כאן בעבר יותר מפעם אחת, הוא אחד מהפרזנטורים הידועים של פרדיגמת הטראומה, אם כי נדגיש, לזכותו, שהוא משתמש בה לא כדי לטפח נבלי-על אלא כדי להפחית את הסטיגמה ממנה סובלים מכורים ולשפר את אופני הטיפול בהם.

על נרקיסיזם ממאיר
מעבר לעובדה שאנחנו מקלים ביחסנו אל בריונים, מנוולים, ואנשים המפעילים אלימות נפשית כלפי הזולת, היריגוין מוצאת עוד פגם חמור בפרדיגמת הטראומה, והוא היחס החשדני כלפי הקורבנות. (אגב, "פרדיגמת הטראומה" הוא מונח שלי, אך אני מאמינה שהיריגוין היתה מחבבת אותו לאור התפשטות התפישה בעולם בשנים מאז פורסם ספרה).
ליחס החשדני אל הקורבן יש שני מופעים שגורים: הראשון הוא "האובייקטיבי" שמניח שכמו שכמעט בכל תאונת דרכים, לכל המעורבים יש לפחות "אשם תורם", כך גם בכל מערכת יחסים, כל אחד תורם את שלו לדינמיקה שמביאה לתוצאות הקשות. המופע השני של האשמת הקורבן, והקיצוני יותר מביניהם, מייחס לקורבן נטייה פתולוגית להימשך לאנשים פוגעניים.
כמטפלת זוגית, אני מיד בודקת את עצמי: האם גם אני מניחה ששני הצדדים אחראיים על האלימות בקשר במידה שווה? לדעתי לא. היו פעמים - נדירות, למזלי - בהן הזדמנו למשרדי זוגות שאחד מהם התאים לתיאור של "נרקיסיסט פרוורטי", גם אם לא הכרתי אז את המונח, והשני היה מה שהיריגוין קוראת לו "נוירוטי-נורמלי". במקרים הבודדים האלה עצרתי את הטיפול.
לפעמים, הדרך היעילה להפסיק את הטיפולים האלה היתה להגיד לפרוורטי שהוא לא באמת זקוק לטיפול (מה שהוא כמובן חשב מלכתחילה) ושהבעיה היחידה היא בן הזוג החלש והמקולקל שלו – ובמקביל ללחוש לבן הזוג הנורמלי שאני ממליצה לו לנוס כל עוד נפשו בו מהקשר הזה (ואם הוא רוצה לנסות לשרוד אותו – זה לא יהיה בעזרתי).
ומה לגבי פרדיגמת הטראומה? האם אני בשלה להיפרד ממנה? אני מעריכה שאני, כמו שאומרים, "עוד לא שם". אני נתקלת, מקרוב, באנשים שכל מה שחסר כדי להשלים את תמונת רשעותם הוא חתול קירח שמתלטף בחיקם. ועדיין, כשאני מדמיינת אותם נצלים באש הגיהנום לנצח נצחים ועוד קצת, הפנטזיות האלה מנוקבות בדמיונות על ילדותם הקשה.
האם זו בכלל עדות לפנטזיה הכל-יכולה שלי, שכן אם הם שבורים אולי ניתן לתקן אותם, ואם ניתן לתקן אותם - אולי זה תפקידי? או שזו עדות לכך שכל כך הרבה פעמים ראיתי את ההצגה שבה הנרקיסיסט הפרוורטי מציג את עצמו כאדם מן היישוב, עד שאני מאמינה שהוא נוירוטי-נורמלי בדיוק כמוני, ומכאן מתגלגלות שאר הטעויות שלי לגביו?
אני לא יודעת, אבל בעולם שבו אנחנו מבינים טוב יותר את עוצמת הנזקים של הורים נרקיסיסטיים (ע"ע ההדים שעורר הדיון בספרה של גליה עוז על אביה), וחומרת הפעולות של מטרידים נרקיסיסטיים במקומות העבודה (וכאן מגיע קרדיט גדול לתנועת מי-טו) אני ממליצה להחזיר את התזה הפרובוקטיבית של היריגוין לדיון.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




