top of page

האישה שהלכה לאיבוד בתוך עצמה ויצאה עם פרס נובל

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
3 בנוב׳ 2022
זמן קריאה 7 דקות

עודכן: 22 באוק׳

20 שנה לפני שזכתה בפרס נובל לספרות, פירסמה אנני ארנו ספר-יומן על הרומן שניהלה עם גבר נשוי וצעיר ממנה. הכתיבה שלה חשפה בכנות לא-מצונזרת את האופן שבו אנשים אחרים לא קיימים אצלה. הילדים, החברות, ואפילו המאהב - כולם אובייקטים עבור אישה שנעדרת את היכולת לאהוב

התחלתי לכתוב את הרשימה הזו בלילה שבו גמרתי לקרוא את יומניה של אנני ארנו, "ללכת לאיבוד" (Getting Lost), שראו אור בארה"ב השנה. שנים לא קראתי ספר שטילטל אותי באופן המיוחד הזה.

הסופרת הצרפתייה, בת 80 ומשהו, זכתה בחודש שעבר בפרס נובל לספרות. אבל "ללכת לאיבוד", כאמור, אינו ספר פרוזה. זהו היומן שכתבה במשך כשנה וחצי בתקופה שבה, בגיל 48 וכבר לא נשואה, היא ניהלה רומן (ביטוי משונה במיוחד במקרה שלה), עם דיפלומט רוסי נשוי, צעיר ממנה בכ-12 שנה. הקשר ביניהם התקיים בסוף שנות ה-80 ונגמר עם נפילת חומת ברלין. המהפך ההיסטורי בגוש הסובייטי נמצא באוויר, אם כי באוויר בלבד, כמו המציאות כולה.

אחרי תום הרומן, ב-1991, ארנו פירסמה ספר בשם "Simple Passion", שעסק בקשר ההוא, אך היומנים שעליהם אכתוב כעת פורסמו לראשונה בצרפתית, לפני כעשרים שנה.

יש הרבה מה להגיד על ארנו, ועכשיו, עם זכייתה בנובל, בוודאי גם ייכתבו טקסטים רבים נוספים, שיתמקדו בתודעה המעמדית שלה, בכנות האובססיבית, בשפה הנקייה ובתשוקה שלה לכתוב את החיים עצמם.

ואני רוצה להציע את שתי האגורות שלי, כמו שאומרים, ולהתמקד בכנות הברוטלית שלה, אך לא בכנות הברוטלית שבה היא חושפת את ההשפלה כביכול שבה מצאה את עצמה לאורך הקשר, שאת רובו העבירה גמורה נפשית, בציפייה למפגשים מיניים עם גבר שלא התעניין בה - אלא בכנותה הברוטלית ביחס למה שלא נמצא ביומנים: כל דבר שלא קשור לרצון שלה להיות אובייקט של תשוקה עבור המאהב שלה.

כמו מה, תשאלו? כמו למשל הבנים שלה, בני 20 ומשהו, שאם לשפוט לפי היומן, נתפשים על ידי ארנו רק ככלי וכמטרד. הם מספקים את הסטודיו שבו הנאהבים נפגשים לפעמים לקיים יחסי מין, שהם ליבת יחסיהם, ולפעמים הם מפריעים לארנו להיפגש עם ס' (היא מסמנת את המאהב שלה באות זו). אך מעבר לכך, הם לא מופיעים ביומנים - המלאים, המפורטים, הלא-מצונזרים, לדבריה; אותם יומנים שכל שיחת טלפון מס' נמצאת בהם, כל התקדמות מינורית בעבודה, תנוחות מיניות, וחלומות.

במשך שנה וחצי, ברגעיה הפרטיים ביותר, האומללים ביותר, בהם אדם אחר אולי היה מנסה לאזן את עצמו בעזרת פרספקטיבה רחבה יותר על החיים, היא לא חושבת על הבנים שלה. לא במידה שחודרת את הקרום שלה.

נכון, אפשר להגיד שמדובר בבנים בוגרים, והיא לא אמורה לעסוק בהם או באימהות שלה. אך אני מתייחסת אל הבנים כאן כדוגמה מרכזית לעניין שלה בזולת, בקשר, ביחסים, במשפחה. הרי לבניה של ארנו ודאי קרה לפחות משהו אחד קשה, מעניין או נוגע ללב במהלך אותה שנה וחצי (להם או לחברותיה, לקולגות שלה, לשכנים שלה, לאדם אחר באשר הוא).

אבל זה כנראה לא היה משהו שעניין את מחברת היומנים. אנשים אחרים פשוט לא קיימים אצלה. כמו העבודה שלה - הספרות אינה קיימת וגם לא הכתיבה למגזינים. כמו אשתו של המאהב, שנתפשת רק באופנים נלעגים ובזויים. אפילו ס' עצמו הוא לא הרבה יותר מאובייקט, לא יותר מאות.

ארנו חושבת שס' מתאכזר אליה, אבל לא ברור איפה האכזריות. היא חוזרת ואומרת שהיא מאוהבת בו. אך היא בעצמה לא יודעת להגיד במה היא מאוהבת. לפעמים היא חושבת שזהו "הקסם הסובייטי" שלו, אך המונח נשאר חסר פשר. היא קוראת לכל כך הרבה דברים "אהבה", היא בטוחה שהיא פרפקציוניסטית של אהבה, שזהו כישרונה הגדול ביותר. אבל מהיומנים שלה עולה דמותה של אישה שנעדרת באופן טוטאלי את היכולת לאהוב, ושאינה יכולה לדמיין שלאחר יש מרכז חוויית עולם שונה משלה, אם בכלל הוא קיים.

הבנים שלה נעדרים מתודעתה גם מעצם פרסומו של היומן. ארנו מוסיפה בהקדמה ליומנים משהו לגבי הפגיעה הבלתי נמנעת בסרגיי ובאשתו, באנשים המעורבים. ומה לגבי הבנים שלה? הם כמו עוברי אורח, שנפגעו מכדור תועה בחיסול חשבונות בין עברייניים.

בעודי קוראת ביומנים אני מרגישה תודה עצומה כלפי ארנו על הפרסום שלהם. במצטבר, הם מצליחים להראות משהו שקשה לתפוס בצורה אחרת - תסמונת של הזדהות מגדרית עודפת, הייתי קוראת לזה. שם קצת מורכב לרעיון הבא: ארנו, ילידת 1940, משתייכת לדור שבו במדינות המערב, נשים הוסללו בעוצמה גבוהה ובגוון ספציפי להזדהות יתרה עם המגדר הנשי, שאופיין עבורן כריק הזקוק לגבר על מנת להתמלא. מוטיב הריקנות ממלא את היומנים. ארנו משתמשת במילה הזו עצמה פעמים רבות.

נשים שונות, בנסיבות חיים שונות, פיתחו אסטרטגיות מגוונות כדי להתמודד עם המתקפה הפטריארכלית הזו עליהן. נשים מסוימות, שהיו להן די פריבילגיות וכוחות נפש הצליחו להשיג לעצמן, במשא ומתן קשוח, "כרטיס יציאה מהכלא" באמצעות האמנות שלהן.

האישה שהלכה לאיבוד בתוך עצמה ויצאה עם פרס נובל - אילוסטרציה

ארנו היא דוגמה זוהרת במיוחד לנתיב הבריחה הזה. אלא שאמנות לא מחייבת קשר עם המציאות. ובהיעדר קשר עם המציאות, קיומה של האמנית עלול להתגלות ככלוב של זהב, שבו היא יושבת, נעלה מעל גורלות נשיים אחרים, אך עדיין חווה את עצמה כריקה, מחכה ומצפה למי, למי, למי - לס' שימלא אותה.

ובציפייה הזו מתגלה תסמונת ההזדהות הנשית העודפת בעוצמתה המזוויעה. ועדותה של ארנו על כך שבמהלך התקופה הארוכה הזו היא לא מצליחה לכתוב כמעט דבר, תומכת בתזה הזו. הפעמים היחידות בהן היא מצליחה לתפקד מעט הן בשעות לפני אחד הביקורים של המאהב.

כל רשומה ביומן, בנפרד, מעוררת חמלה כלפי הכותבת - המסכנה, האומללה, הנבגדת, שאוהבת בלי גבול, והיה לה את המזל הרע להתאהב בדון ז'ואן (לפי דבריה), בעודה סובלת כנראה גם מפוסט טראומה בעקבות הפלה שעברה, שורדת של נישואין איומים ורדופה על ידי זכרונות גסיסת אמה.

אבל כשהרשומה הזו מתגלה כזהה לרשומה שאחריה, ולזו שאחריה ולאלה שאחריהן, התמונה משתנה באופן מבעית, ומתגלה הריקנות המפלצתית שרוצה להכניס את כל העולם אל תוך בטנה הענקית והרעבה, להאשים אחרים בסבל שלה, בעודה מסרבת לקחת אחריות על הטיפול בעצמה בשום צורה - מעבר לכתיבה, הכתיבה שמתקפלת לתוך עצמה כמו הנחש המיתולוגי שמנסה ללכוד את הזנב של עצמו. כמו בולען, שעל אף שהוא ריק, הוא מסוכן לא פחות משיטפון. האישה שכתבה את היומנים האלה מרתקת אותי ומעוררת בי רצון להכאיב לה, להעיר אותה, להציל אותה.

הסיוט ההרמטי שבו ארנו חיה מתבטא היטב בחלומות שלה, שהנפח שלהם בתודעתה הולך וגדל ככל שנפח הרומן הפיזי פוחת. בחלומות במיוחד אין זכר כמעט לאף אחד. המאהב שלה מופיע בהם, אמה המתה וגם בעלה לשעבר - תמיד מושמץ, מתואר כשמן, כמגעיל, כמי שמאיים עליה באקדח, ובכל מקרה מסומן אך ורק כשטן.

הילדים שלה כמעט לעולם לא מופיעים בחלומותיה. אך מה שמעניין במיוחד הוא עצם ההתעסקות שלה בחלומות, המשעממים במיוחד לקריאה. אולי משום שבחלום אין כל סיכוי לעולם, למציאות, לדבר אל ארנו בחזרה, להשחיל מילה במונולוג שלה מהווגינה. או במילותיה שלה: "משאלות מותירות אותי בחיים, והן אינן מסוכנות כמו מגלי עתידות, שהם אמיתיים מדי ואף מדברים".

לצד ידעוניות, ארנו מסכימה להכניס פנימה גם מעט ספרים, סרטים ואמנות פלסטית. כלומר, טקסטים שהיא יכולה לקבוע את המשמעות שלהם, שנמסרים ללא מוסר שיש צורך לתקשר איתו. נדמה שמבחינתה, כל מפגש עם המציאות, עם הזולת, הורס את האותנטיות של רגשותיה העזים, את ההשתוקקות הנואשת לגבר.

על רקע ניסיונותיה האובססיביים לפרש את הגבר שאליו היא כמהה, והחזרתיות שבה היא חוגגת ציוני זמן פרטיים על גבול הפסיכוזה (היום עברו בדיוק 11 יום/חודשיים/37 שעות מאז שהוא ירד אחרי במדרגות כדי לדבר אתי בפרטיות/התעלס איתי באמבטיה/צילצל אלי מטלפון ציבורי), בולטת במיוחד אי-ההתבלבלות שלה בפעמים בהם "הגבר" (אני מציינת אותו במרכאות שכן ס' הוא גבר בתפקיד הגבר – תפקיד שאותו יכולים, ואף הצליחו, למלא גברים אחרים לפניו ואחריו) אומר לארנו שהוא אוהב אותה.

לכאורה זה מפתיע, משום שלהצהרות האהבה האלו היא משוועת כל הזמן, 24/7, בחלום ובהקיץ, אך כשהן מגיעות הן לא שוות כלום. הסיבה היא כנראה גם העובדה שרק הקירבה הפיזית ממלאת את הריקנות. לאשה במצבה של ארנו בזמן כתיבת היומן, הגבר מאפשר קיום. היא דומה לאדם שזקוק להנשמה מפה לפה כדי לחיות. מה מעניין אדם במצב הזה, כשמי שאמור להנשים אותו אומר לו שהוא אוהב אותו ומתכנן להתרחק?! תחזור לפה עכשיו ותנשים אותי.

סיבה נוספת לכך שהצהרות האהבה הנדירות לא מרגשות את ארנו באמת היא אולי שנשים שסובלות מהזדהות מגדרית עודפת נוטות למשוך גברים שסובלים מאותה תסמונת של הזדהות מגדרית עודפת בדיוק, רק מהצד הגברי. כלומר, אישה שסובלת מהתסמונת מדמיינת את עצמה כריק ולכן רוצה להתמלא (להיכבש ולהיבעל ולהיות מושא תשוקה). גבר שסובל מהתסמונת מרגיש שהוא-הוא המלאות עצמה, ולכן רוצה להתפשט לחללים ריקים (מה שמתבטא בתחושת זכאות לכבוש, לבעול ולחשוק). לפעמים הזוג הזה מוכר בתור הבורדר-ליינית והנרקיסיסט, אקו ונרקיס.

ואכן, נראה שהבחור אוהב אותה כמו שהוא אוהב את בגדי המעצבים שלו. כסופרת מפורסמת. כאובייקט. אפשרות נוספת - שמדובר בבחור דל שמסתנוור מהסופרת הזוהרת ונוסע שוב ושוב אל מחוץ לעיר כדי לשכב איתה, למרות שהיא לא מציעה לו כל מערכת יחסים - לא עולה כלל בדעתה. שלא לדבר על השאלות שעולות מתרחיש היפותטי שבו היא היתה הבחורה הזרה שהיתה נכנסת לקשר מיני בלבד עם סופר מקומי מצליח המבוגר ממנה ביותר מעשור.

המורכבות הגדולה משתקפת בשם הספר - "ללכת לאיבוד". משהו הלך לאיבוד בשנה וחצי המתועדות ביומן, אבל לא אנני ארנו. היא איבדה את שמחת החיים שלה במהלך התקופה, ייתכן. אם כי כשאת משאירה במודע את הארנק שלך באוטובוס ואז יורדת ממנו, זה קצת משונה להגיד שאיבדת אותו. כך או כך, לא ארנו עצמה הלכה אז לאיבוד. רק מי שהעולם מעניין אותו יכול ללכת לאיבוד. מי שמתעניין רק בעצמו, לעולם לא יילך לאיבוד.

ומצד שני, בעצם אובדן העניין שלה בעולם, ארנו מייצגת מיליוני נשים, שהעולם מלכתחילה לא התעניין בהן, דחק אותן לאותה מחלת ההזדהות הנשית היתרה, ובכך גרם להן ללכת לאיבוד וגם לאבד. לקראת סופו של היומן מביאה ארנו ציטוט של חורחה לואיס בורחס, שהיא מזדהה איתו באופן עמוק. המשפט הזה יכול להיקרא באופנים שונים, אבל הוא בהחלט מפתח מצוין להבנת הטקסט הטראגי הזה, והוא הולך בערך כך: מאה רודפת מאה, ויש בני אדם באוויר, בים וביבשה, אך כל מה שקורה אי-פעם, קורה רק לי.

המלצות

חלבונים: שייק חצי-חצי

כעת, כשגם אני נפלתי בשייק החלבון, (באמת שאין דרך לצרוך די חלבון ביום ללא תוספת חלבון), התחלתי, כמו רבים לפניי, לנסות להגיע לטעם הכי נסבל. הגילוי המרעיש ביותר שלי בהקשר זה הוא אבקות החלבון חסרות הטעם. בעוד רבים משתמשים בהן בעיקר כתוספת למאפים ופנקייקים, אצלנו בבית הייעוד שלהן הוא למתן את הטעם המלאכותי של האבקות המתוקות. יחס של מנה אבקת חלבון ממותקת על מנה אבקת חלבון ללא טעם מניב תוצאות טובות, לטעמי.

שינה: להחזיר נחירה ליושנה

בקורונה המלצתי כאן לקום ב-5:00 בבוקר ולהרוויח כך זמן פרטי והתחלה טובה ליום שלכם. כל עוד אנחנו חיים ללא קורונה, אני מושכת בחזרה את ההמלצה הזו. ככל שאני מרבה להקשיב לחוקר השינה מת'יו ווקר כך אני מבינה שאנחנו זקוקים ל-7-8 שעות שינה בלילה.

פודקאסט: עצות מבעלת ניסיון

פיטר אטיה מראיין את הולי בקסטר. בקסטר היא דיאטנית, בודי בילדרית תחרותית, וקואוצ'רית לנושאים האלה. אטיה הוא מראיין מצוין, ובשיחה ביניהם בקסטר משלבת עצות לגבי אימוני כוח ושינוי מבנה הגוף המיועדות לנשים - בעיקר איך להוסיף מסת שריר בלי להוסיף שומן. המיוחד בשיחה הוא שבקסטר עושה זאת תוך כדי חשיפת סיפור התמודדותה ארוכת השנים עם הפרעות אכילה.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page