top of page

האיום מתחיל בתוכנו: הקול הפנימי שהורס את הקשר הזוגי

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
6 במרץ 2025
זמן קריאה 5 דקות

עודכן: 22 באוק׳

האם כשאנחנו רבים עם בני הזוג אנחנו בעצם רבים עם עצמנו ועם הקולות הפנימיים שלנו, שלוחשים לנו: "אתה כישלון!" או "נשארת לבד במערכה?"

מיכאל ויעלי, אנשי הייטק בשנות ה-30 לחייהם, מגדלים יחד את בתם בת השש. למרות הקשר האוהב ביניהם, בכל פעם שהם מתמודדים עם קונפליקט משמעותי, הם מוצאים את עצמם נסחפים לאותו דפוס מוכר שמוביל להסלמה ומרחיק אותם זה מזה. הפעם זה התחיל בגן הילדים.

יעלי הבחינה שהגננת אינה מתייחסת ברצינות לחששות שלה בנוגע לקשיים החברתיים של בתם. היא הרגישה שזה עלול לפגוע בביטחונה העצמי של הילדה, לגרום לה להרגיש בלתי נראית, כאילו אי אפשר לסמוך על המבוגרים שיגנו עליה. הקול המחריד שבתוכה החל "להאכיל אותה סרטים": אם היא לא תתערב עכשיו, זה יצלק את הילדה; אם היא לא תפעל, הילדה תרגיש חסרת חשיבות; היא חייבת לפעול לפני שיהיה מאוחר מדי. היא התקשרה למיכאל ודיברה במהירות, מנסה לגרום לו להבין את הדחיפות.

אבל מיכאל ראה את הדברים אחרת. בעיניו, לא כל בעיה קטנה במסגרת החינוכית היא טראומה. הגננת אולי לא מושלמת, אבל זה לא נראה לו קריטי. יחד עם זאת, הקול הביקורתי הפנימי שלו, שתמיד גרם לו להרגיש שהוא לא טוב מספיק, החל להתעורר. מול הטריגר - הלחץ של יעלי - המוח שלו פרש את השיחה לא רק כמידע על מצב חיצוני, אלא כבחינה סמויה של התפקוד שלו כבן זוג וכאב. עוד לפני שמיכאל עיבד את פרטי הסיטואציה, משהו בתוכן ובטון שלה עורר בתוכו תחושה מוכרת - הוא שוב עומד להיכשל.

דברים במלכודת

יעלי לא מתקשרת רק כדי לעדכן אותו במצב; היא חרדה ומצפה ממנו לראות את חומרת הבעיה בדיוק כמוה ולפעול. אבל כשהוא שומע את הלחץ שלה, הקול הביקורתי שלו נכנס לפעולה ולוחש לו: "אתה צריך לדעת מה לעשות כאן", וגם "אתה צריך להיות זה שמרגיע אותה, אבל גם זה שפותר את הבעיה", או "אם אתה לא מסכים איתה מיד, היא תחשוב שאתה לא אבא טוב מספיק".

מיכאל רוצה להרגיע את יעלי, אבל לא בטוח איך, כי אם יזדהה עם הפחד שלה זה יאשר לה שהמצב באמת גרוע, ואם ימעיט בערך הבעיה — היא תראה בו מישהו שלא נלחם עבור הילדה שלהם. ברגע הזה, הוא כבר לא רק מתמודד עם שיחה על גננת. זהו המאבק הפנימי שלו בתחושה שהוא אף פעם לא טוב מספיק.

לכן בשלב הראשון מיכאל מנסה להרגיע את יעלי, "לשים דברים בפרופורציה", ואמר בקול יציב: "אני לא חושב שזה כזה סיפור גדול", ואז מוסיף, כמעט בלי לחשוב, "אולי את מגזימה קצת?". הוא מקווה שזה ירגיע אותה, אבל ההשפעה (הפתעה, הפתעה) היא הפוכה.

מבחינת יעלי, התגובה של מיכאל אינה הרגעה אלא קריאת מלחמה. הקול מעורר החרדה שלה הופך את חוסר ההסכמה שלו איתו על חומרת המצב לאיום גדול יותר: אם אפילו בעלה לא מבין כמה זה חמור, היא לבד במערכה! אם הוא לא עושה כלום, אי אפשר לסמוך עליו שיגן עליה. היא חייבת לגרום לו להבין.

ככל שמיכאל מנסה למתן את התגובה שלה, כך יעלי מרגישה צורך להפעיל עליו יותר לחץ. היא עוברת למתקפה: "אתה תמיד פסיבי בדברים האלה", וגם "אכפת לך בכלל מהבת שלך?", וכמובן: "אני תמיד צריכה להיות זו שמתמודדת עם הבעיות!". היא לא מנסה לפגוע בו, רק לגרום לו לראות את מה שהיא רואה — שהבת שלהם עלולה להיפגע אם לא יפעלו מיד.

אבל אצל מיכאל, המילים שלה הפעילו תגובה שונה לחלוטין. כל מילה שלה מהדהדת את הפחד העמוק ביותר שלו — שהוא לא אבא טוב דיו. הקול הביקורתי שבתוכו לוחש לו את אותן המילים שהוא משמיע לעצמו כל חייו: היא חושבת שאתה כישלון. אתה אף פעם לא טוב מספיק. לא משנה מה אתה עושה, זה אף פעם לא מספיק.

האיום מתחיל בתוכנו: הקול הפנימי שהורס את הקשר הזוגי - אילוסטרציה

מכבש הדפוס

בסערת הרגשות שנגרמת על ידי הקול הביקורתי ומעוררת בו תחושה של השפלה, מיכאל לא מצליח לראות את החרדה של יעלי — כל מה שהוא ראה היה אישה שמתנפלת עליו ואומרת לו שוב, כמו כל כך הרבה פעמים בעבר, שהוא נכשל. ואם הוא נכשל בכל מקרה, אז למה בכלל לנסות? הגוף שלו נכנס למגננה, מנגנון הקיפאון משתלט עליו. הוא משיב בקור: "טוב, תטפלי בזה בעצמך". הוא מנתק את השיחה, שם את הטלפון בצד וחוזר לעבודה.

אבל מבחינת יעלי, השתיקה של מיכאל אינה סוף הסיפור, אלא הוכחה שכל הפחדים שלה מבוססים — עכשיו היא באמת לבד. הקול המחריד שלה צורח: "הוא נטש אותי להתמודד עם זה לבד!" וגם "אני צריכה לקחת שליטה מוחלטת!", וכמובן "אני לא יכולה לסמוך עליו שיגן עליה!".

כך, בלי שהתכוונו לכך, יעלי ומיכאל מצאו את עצמם לכודים שוב באותו דפוס. היא מבקרת אותו יותר ויותר, והוא מתרחק יותר. הוא מנתק מגע, והיא הופכת ללוחמנית יותר. כל אחד מהם מנסה להגן על עצמו מהפחד שהקול הפנימי שלו הציב מולו — היא מתגוננת מהפחד שילדתם תהיה בסכנה אם היא לא תפעל מיד, והוא מתגונן מהפחד שכל ניסיון שלו להיות נוכח רק יוביל לכישלון נוסף.

ככל שהיא מתאמצת יותר להרגיש מוגנת, כך הוא מגן עליה פחות. ככל שהוא התרחק, כך היא נכנסה לחרדה עמוקה יותר. הם לא באמת נלחמו זה בזה — הם נלחמו בתחושות האיום שבתוכם, אבל לא ראו את זה כך. וזה היה הדבר שהרחיק אותם שוב ושוב.

שניים אוחזין

מה שבאמת קורה ביניהם הוא התנגשות לא הכרחית בין שניים מהצרכים המרכזיים ביותר בכל מערכת יחסים זוגית: ביטחון ודומיננטיות. מנקודת מבטה, הסיבה שהוא לא מספק לה את תחושת הביטחון שהיא זקוקה לה היא האדישות שלו, תפישת המציאות המעוותת שלו, וחוסר הדאגה שלו לרווחתה ולרווחת בתם.

מנקודת מבטו, הסיבה שהיא משתוללת עליו היא שהיא מזלזלת בשיקול הדעת שלו, נהנית לשלוט בו ושואפת לגרום לו לאבד את תחושת ההשפעה שלו בזוגיות. היא מאמינה שהיא נלחמת על ביטחונה של בתם, והוא מאמין שהוא נלחם על חירותו ועל יכולתו להפעיל שיקול דעת. מאחר ששני הצרכים האלה הם בסיסיים בקשר זוגי, לא פלא שכל אחד מהם מתחיל להרגיש שמאחר שהצורך של בן הזוג שלו בנושא המדובר הפוך משלו - אולי אין עתיד לקשר.

החדשות הטובות הן שזה לא מאבק אמיתי בין ביטחון לדומיננטיות — זה רק נראה כך. כל עוד שניהם מאמינים שהם נאבקים על אותו הדבר (כלומר, ששניהם מתווכחים על ביטחון או ששניהם מתווכחים על דומיננטיות), זה אכן נראה כמו משחק סכום אפס — אם צד אחד מנצח, השני מפסיד. אבל ברגע שמיכאל ויעלי יזהו שכל אחד מהם נלחם בכלל על צורך אחר, אפשר להתחיל לחפש פתרון שייתן גם לה יותר ביטחון וגם לו יותר דומיננטיות.

מאחר שלא מדובר באמת במשיכת חבל על אותו צורך (כמו, למשל, במקרה של זוג שבו אחד צריך יותר קרבה והשני פחות), אפשר בקלות יותר לדמיין שמיכאל יוכל להיות מעורב בהחלטה, אבל לא מתוך כניעה ללחץ של יעלי – אלא מתוך מקום שבו הוא חש בעל השפעה. אפשר למצוא דרך שבה היא תוכל להרגיש שהוא שם לצדה ולא נגדה, בלי שתצטרך להילחם על כך. ברגע שרואים זאת כך, הדרך לפתרון הופכת לברורה יותר, והמאבק כבר לא נראה אבוד.

זוגות שנכנסים לטיפול לרוב ממוקדים בשגיאות שבן או בת הזוג שלהם עושים. במקרה הזה מיכאל הגיע לטיפול כשהוא בטוח שהבעיה היא השתלטנות הקיצונית של יעלי, וההשתלחויות שלה בו כשהוא לא עושה את מה שהיא רוצה. יעלי הייתה משוכנעת שהבעיה היא חוסר האחריות של מיכאל. אבל כמו שקורה לעתים קרובות, בטיפול הם גילו שההתמקדות שלהם בהתנהגות של האחר - עם כמה שהיא מפתה - רק משאירה את שניהם לכודים במאבק כוח שאין לו מוצא.

הדרך החוצה מתחילה כשאנחנו הופכים את המשקפת חזרה אל האדם עצמו — ומשתמשים בדאגה שהוא מביע לא כהוכחה לבעייתיות של בן הזוג, אלא כעדות לכאב הפנימי שמניע אותו. מיכאל ראה את השתלטנות של יעלי כסירוס של שיקול הדעת שלו, אבל כשבחן זאת מחדש, הוא גילה שהתגובה שלו לשתלטנות שלה מעידה על קיומו של קול ביקורתי שלוחש לו - הרבה שנים לפני שפגש את יעלי - שהוא חסר השפעה ולא טוב מספיק.

יעלי ראתה את חוסר המעש של מיכאל כהפקרה, אבל בהדרגה הבינה שהתגובה הזאת אליו מעידה על המצוקה שנגרמת לה שנים מהקול המחריד שבתוכה, זה שגרם לה הפעם להרגיש שהילדה שלה בסכנה אם היא לא תשלוט במצב. כשהם הצליחו לראות זאת, לא רק שהמריבות ביניהם איבדו מעוצמתן, אלא שגם ההאשמות שהיו להם אחד כלפי השני החלו להיראות פחות מופרכות ויותר מובנות. במקום להילחם זה בזה, הם סוף סוף יכלו לעמוד זה לצד זה מול הקולות הפנימיים התוקפניים שכל אחד מהם התמודד איתו בתוך עצמו.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page