גם הורים טובים עלולים לגרום לטראומות אצל ילדיהם
עודכן: 22 באוק׳
קל להבין שזו טראומה כשמדובר בילד שעבר התעללות על ידי הורה. אך ילדים יכולים לסבול גם מטראומות שקטות, שעלולות להיווצר אפילו כתוצאה מהורים שעסוקים מדי בהישרדות
רונן (שם בדוי, כל הרשימות נכתבות לבקשת המטופלים), זז באי נוחות כשאני מדברת על הילדות שלו במונחים של טראומה. אנחנו מנסים להבין ביחד אם חוויות הילדות שלו קשורות לכך שכשהוא נוסע לחו"ל הוא כמעט שלא יוצר קשר עם אשתו, שנשארת בארץ עם שלושת ילדיהם. הקורונה הפחיתה את הנסיעות של רונן לתקופה מסוימת, והחיכוכים האלה ירדו, אבל לאחרונה חזר רונן לטוס למטרות עבודה, ועל אף שהוא לא נהנה במיוחד בנסיעות האלה, בעיקר לעיר אפרורית בגרמניה, ולמרות הערבים הפנויים, הוא כמעט שלא מצלצל הביתה.
"מה היה קורה בבית שלך כשהיית חוזר הביתה מבית ספר?" אני שואלת.
רונן מביט בי במבט תמה, כאומר, "מה כבר יכול לקרות?"
"מי היה מחכה לך?" אני מרחיבה, "איזה שאלות היו שואלים אותך? איך נראתה ארוחת הצהריים? מי היה יושב איתך להכין שיעורים?"
המבט של רונן עדיין ריק למדי. אחרי רגע הוא מתעורר ואומר שברוב הבקרים הוא היה מתעורר לסלון ריק ממבוגרים. אמו עבדה במשרד ממשלתי, והיתה יוצאת מהבית לפני שבני הבית היו מתעוררים כדי להגיע לירושלים בזמן. אביו עבד פעמים רבות במשמרות לילה בבית חולים, ובשעות הבוקר היה מנסה להשלים שעות שינה. רונן ואחותו הגדולה היו מתעוררים באופן עצמאי עם שעון מעורר, כל אחד מהם היה מכין לעצמו משהו קטן לאכול, ואז הם היו יוצאים לבתי הספר שלהם. רונן באופניים, ואחותו היתה נוסעת באוטובוס לבית ספר רחוק יותר.
החזרה הביתה לא היתה הרבה יותר עליזה. רונן היה מגיע לבית ריק, והיה מחמם לעצמו ארוחת צהריים. אחותו למדה עד שעה מאוחרת יותר, ובדרך כלל היתה ממשיכה לבדה מבית הספר אל לימודי הבלט שלה. הוריו עמדו על כך שהוא צריך לנוח בין שתיים לארבע בצהריים, ולכן לא הותר לו לצאת מיד לשחק עם חברים, והוא היה אמור לנצל את השעות החמות כדי להכין שיעורי בית.
בבית לא היה מחכה לו פתק מההורים, וגם לא היה טלפון מיוחד שניתן היה לצלצל אליהם כדי להחליף איתם כמה מלים. על המקרר היה פתק עם מספרי חירום בלבד, והפעם היחידה שרונן השתמש בפתק הזה היה כשהשכנה מלמעלה מתה והגיע אמבולנס לפנות אותה. אבל גם במקרה ההוא אף אחד לא ענה במשרד של אימא שלו. הוא לא זוכר איפה אבא שלו היה.
אחרי הצהריים היה רונן משחק עם חברים. הוא היה ביישן אך אהוד, ואתלט סביר, ובדרך כלל לא היתה לו בעיה להשתלב במשחקי כדור. בדרך כלל הוא נהנה מהעצמאות והפרטיות שאורח החיים של המשפחה אפשר לו, אך בשנות הילדות היו גם לא מעט משברים, שכללו בריונות מצד ילדים אחרים, או הסתבכות עם מורים בבית הספר. במקרים האלה רונן לא ידע איך להתמודד, והביישנות כלאה אותו בתוך חומות של שתיקה ומבוכה.
אף אחד במשפחה לא ידע על כך. הוא היה חוזר בסביבות שבע בערב הביתה. ואז בדרך כלל היה רואה את אימא שלו למשך חצי שעה. היא היתה חוזרת מירושלים בסביבות השעה שש, הולכת לנוח חצי שעה, ואז יוצאת לטפל באמה המבוגרת, שגרה בשכונה אחרת באותה עיר. היא בדרך כלל היתה חוזרת רק אחרי שרונן כבר ישן. בשעה שבע אבא של רונן היה כבר בבית, אחרי שחזר ממשימות שונות שביצע, ובשמונה בדרך כלל גם אחותו היתה מצטרפת. השלושה היו אוכלים ביחד ארוחת ערב בסיסית ביותר, שהאבא היה מתקין לפני יציאתו למשמרת הלילה. כששאלתי אותו, רונן לא היה מסוגל להיזכר בשיחות שהוא, אחותו ואביו היו מנהלים סביב השולחן.
"למי היית מספר אם היו לך קשיים או הישגים בבית הספר?" שאלתי.
רונן השתומם.
"ואם היית צריך עזרה במשהו?" הקשיתי.
הוא משך בכתפיו.
"אם כך", אני מנסה להבין, "בעצם ברוב הימים בילדותך, לא ציפית לשום התייחסות מבני המשפחה שלך לגבי היום שלך, כן?"
רונן אישר שהבנתי נכון. בתור ילד הוא הבין שהוריו עובדים קשה מאוד כדי לייצר לו ולאחותו עתיד עם יותר אפשרויות מאלו שהיו להם, ושהוא מצופה לא להעמיס עליהם ולא להעיק עליהם. במבט בוגר אפשר לראות שמאבק ההישרדות של ההורים הציף אותם כל כך מבחינה גופנית, מנטלית ורגשית, עד שלא נשארה להם כל אנרגיה ליהנות מהילד שלהם, להתעניין בעולמו הפנימי, ולדאוג לצרכים מעבר לצרכיו הפיזיים. לא כל כך מפליא, אם כך, שכשהוא בנסיעת עבודה בגרמניה מוחו מתקשה לדמיין שאשתו וילדיו בישראל ישמחו לשמוע ממנו, ירצו לדעת איך התנהלו הפגישות שלו, ואולי רוצים גם לשתף אותו בחוויות שלהם.
הורים נאלצים להיות רחוקים מילדיהם פעמים רבות, אבל זה כמובן לא אומר שהם רחוקים מהם מנטלית. יש דרכים רבות להביע עניין גם במה שאינו הכרחי, לחיות ביחד בבית באופן שאינו אינסטרומנטלי, לשאול שאלות פתוחות, לטפח את עולמו הפנימי של הילד ולא לדאוג רק לצרכים החומריים. באופן דומה, הורים יכולים להיות קרובים פיזית לילדים, ובכל זאת לא להתעניין בעולמם ולא להיות באמת קרובים אליהם. ובתוך כך, יש מקום לבדוק בתוך "מירוץ העכברים" אם כל ההיעדרות שלנו מהבית, בכל שלב בהתפתחותו של הילד, היא באמת מחויבת המציאות.

אבל למה טראומה?
"אוקי", אומר רונן, שמצליח לגייס מעט חמלה עצמית ביחס לילד שהוא היה, "אבל למה את קוראת לזה 'טראומה'? לא הכו אותי, לא העליבו אותי, לא צעקו עלי. הם בסך הכל עשו כמיטב יכולתם".
"בוודאי", אני מסכימה איתו. ועדיין אני עומדת על כך שהאירועים הללו, שחזרו על עצמם יום אחרי יום ושנה אחרי שנה בילדותו של רונן, היו טראומתיים. כדי להבין זאת צריך להבין שטראומות נחלקות לפחות לשני סוגים: טראומות שמוסיפות אירועים בלתי רצויים לתהליך ההתפתחות של הילד, וטראומות שגורעות אירועים רצויים מתהליך ההתפתחות שלו.
כשהורה מכה, מעליב או צועק על ילד באופן שגור, הוא מוסיף חוויות קשות למאגר המוחי של הילד. במקרים כאלה קל לנו להבין למה מדובר בטראומה. אבל המקרה של רונן מדגים היטב, לדעתי, למה זה נכון לדבר במונחי טראומה גם כשהורה לא מבצע תפקידים שהילד זקוק להם להתפתחות תקינה. מומחה ההתמכרויות העולמי שהזכרתי כאן בחודש עבר, גאבור מאטה, מכנה את סוג הטראומות האלה trauma by omission. טראומה, הוא מדגיש, יכולה להיווצר גם כשמשהו רע קורה, וגם כשמשהו טוב לא קורה.
על אף שעונשים גופניים ואלימות מותירים צלקות קשות על ילדים, חשוב להבין שטראומות by omission, יוצרות סוג של בעיה ספציפית וקשה במיוחד עבור ילדים, בדיוק משום שקשה להצביע עליהן. ילד שפוגעים בו בצורה ישירה יכול הרבה פעמים להבין שמשהו לא טוב מתרחש. וגם אם בילדותו הוא מורגל לפגיעות, הרי שבגיל מבוגר יותר, אם יזכה למצוא את עצמו ביחסים מיטיבים, הוא בדרך כלל יוכל לזהות את הבעיה שהיתה בילדות שלו.
אבל ילדים שחווים טראומות שבהן תפקודים הוריים חשובים נשמטו והוזנחו, עלולים להישאר עם תחושה מעורפלת ביותר של מקור הקושי הרגשי שלהם, גם כשהם מגיעים לגיל מבוגר, בדומה לרונן. הדבר הופך מסובך במיוחד, כשאנחנו מבינים שהורים רבים מייצרים טראומות כאלה אצל הילדים שלהם מבלי שהם עצמם טיפוסים אלימים או בעלי הפרעות אישיות, מהסוג שקל להצביע על המופרעות שלו. הורים רבים, כמו הוריו של רונן, באמת עושים כמיטב יכולתם כדי לשרוד, בזמן שהם מתמודדים, הרבה פעמים, עם טראומות היסטוריות משל עצמם. ושם, בין הכיסאות, במקום שבו נופלים הילדים שלהם, צומחות הטראומות השקטות.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




