top of page

גזלייטינג הורי: "מה פתאום, אנחנו?"

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
7 בנוב׳ 2024
זמן קריאה 4 דקות

עודכן: 22 באוק׳

הורים רבים מסתירים מהילדים (ומעצמם) את העובדה שהם הולכים להיפרד ופוטרים את השאלות הקשות בהכחשה. למה לא כדאי לשדר "עסקים כרגיל" כשהכל לא רגיל ומהו מחיר ההסתרה?

אחת מהאמירות שאבא שלי נהג לחזור עליהן בילדותי היא "זכיתי באמא שלך בלוטו". זכייה בלוטו היתה כמובן משל לדבר טוב שקורה לאדם כנגד כל הסיכויים. אני זוכרת את האמירה הזו בעיקר משום שידעתי שלא כך הוא מרגיש.

ההורים שלי לא חיבבו זה את זו. הם התחילו לגור בבתים נפרדים כשהייתי בת 18, וכשהייתי בת 26 צלצלו לספר לי שהם מתגרשים. התגובה שלי היתה, "סוף כל סוף". אבל בתוכי הרגשתי עוד משהו: נבגדת. נבגדת על ידי החזות של המשפחה המצוינת שהתבקשתי להחזיק ולייצג שנים רבות בילדותי גם כשהיה לי ברור מאוד שהקשר ביניהם גרוע ביותר.

איני האדם היחיד שמצא את עצמו במצב הזה. ילדים רבים שואלים את ההורים שלהם אם אלו הולכים להיפרד, ונענים בתשובה, "מה פתאום, אנחנו?", למרות שהתשובה האמיתית היא, "לצערי, יש סיכוי גדול שזה יקרה".

לפעמים ההורים עונים כך מתוקף הצורך שלהם להרחיק מעצמם את מה שמפחיד גם אותם; לפעמים הם מתייחסים אל השאלה של הילד כדרך להוכיח לעצמם שהילדים לא רוצים שהם יתגרשו. אבל הרגעים האלה שבהם הילד שואל אתכם מה קורה ביניכם, הם גם הזדמנות לקרוא את עצמכם לסדר. השאלה של הילד לא חייבת להיות מפורשת - גם אם אתם באמצע משבר זוגי שהולך ומחריף, והיועצת מתקשרת לספר שהילד גונב מילקוטים של אחרים, יש לכם פה הזדמנות לקחת את עצמכם בידיים.

זהירות, פסאדה שבירה

כשאנחנו מתכחשים למשבר שהילדים חשים בו, נוצר חוסר הלימה בין מה שהם חווים אינטואיטיבית לבין מה שנאמר להם על המצב. כמובן שיש זוגות שברגע כזה מצליחים לעשות פניית פרסה, להבין אם שווה להם להילחם על הקשר, ולהתחיל לטפל בו. אבל במקרה שלא, מדובר בהזדמנות להתחיל לייצר התאמה גבוהה יותר בין מה שקורה ביניכם, בחדרי חדרים, לבין התמונה הזוגית שאתם מציירים לילדים.

אמנם במשפחות שבהן ההורים צועקים זה על זה ורבים הילדים סובלים, אבל במשפחות שבהן הכל נראה בסדר עד השנייה שהכל מתפרק בה, הילדים פעמים רבות סובלים יותר, במיוחד מרגע שהפרידה מתחוללת.

כשההורים מדברים "פולנית שוטפת" (מה שמתקיים כמובן בכל המוצאים האתניים), הולכים ביחד לארוחות שישי אצל המשפחה המורחבת, שומרים על הפסאדה המשפחתית על אף שמתחת הקשר כבר רקוב, הילד צריך להשקיע הרבה יותר משאבים רגשיים כדי להתמודד עם ההבנה שהכל בעצם מזויף - גם בפאזה האחרונה של הנישואים וגם בגירושים.

במשך הנישואים, כשההורים לא מסתדרים באופן גלוי, זה לא נעים לאף אחד, אבל זה לפחות מאפשר לילד לדבר על כך עם אחיו ואחיותיו או עם אחד ההורים, או עם מישהו אחר שקרוב למשפחה.

האדם שאיתו הילד מדבר, מבין על מה מדובר, והילד מרגיש שהמחשבות והדאגות שלו הן לגיטימיות. כשהסדקים עמוקים אך מטויחים, הילד מתקשה לשים את האצבע על הבעיה, ויכול להרגיש גם בינו לבין עצמו וגם מול אחרים, ובוודאי שמול ההורים, שאסור לו להתלונן - כי הכל בסדר.

אם המשפחה שקטה ורגועה על פני השטח, אבל ההורים הפסיקו לישון ביחד והם לא מדברים על זה, הילד יודע שמשהו קורה. הוא רואה סרטים וסדרות ומשפחות של אחרים, ויודע שברוב המשפחות הלינה המשותפת של ההורים באותה מיטה נמצאת בבסיס המושגים בית, משפחה וזוגיות.

ואז, בנוסף, סביב הנושא הזה שוררת שתיקה, למרות שההורים שלו יודעים לדבר איתו על הרבה מאוד דברים כשהם רוצים. בפועל, אפשר אפילו להגיד שכשאנחנו רוצים להגן על הילדים שלנו מהאמת הקשה של היחסים, אנחנו עלולים בפועל לעשות להם גזלייטינג.

גזלייטינג הורי: "מה פתאום, אנחנו?" - אילוסטרציה

משבר שיפוטי

ההשלכות של הסתרה כזו ממשיכות גם מעבר לגירושים. אם ההסתרה היתה ממושכת, ילדים יכולים לפתח בעקבותיה דריכות יתר, משום שהם למדו להיות סקפטיים. ניסיון חייהם לימד אותם שגם כשנדמה להם שהכל טוב, ושהאנשים הקרובים ביותר אליהם מרוצים, אסור לסמוך על זה.

במידה מסוימת, הם חווים חלק ממה שחווה אדם שמגלה יום אחד שהוא נבגד על ידי בן הזוג שלו. פעמים רבות רומן פורץ כשבני זוג לא מגיבים באותו אופן לפער שמתקיים ביניהם בקשר. צד אחד היה מודע לכך שהוא לא רווה נחת רבה מהחיים הזוגיים, וצד אחר חי בהכחשה ובהדחקה.

כשהצד הנבגד מגלה, הוא עשוי להיקלע למשבר גדול עם עצמו, ולשאול שאלות חשובות: איך ייתכן שלא ראיתי שהדבר הזה קורה? איך יכול להיות שחשבתי שאני יודע מה הצד השני חושב ואיפה הצד השני נמצא מבחינה רגשית?

כלומר, יש למשבר כזה השלכות על האמון של הנבגד בצד השני, אבל גם על האמון של הנבגד בעצמו. השאלה עכשיו היא לא רק אם אוכל לסמוך על בן או בת הזוג שלי שוב, אלא מה זה אומר על השיפוט שלי ועל היכולת שלי לראות. תהליך דומה עלול לקרות גם לילדים שמגלים בפתאומיות שההורים שלהם לא נמצאים במקום הזוגי שבו הם התיימרו להיות.

הורים, הסיפור האמיתי

האם זה אומר שזוגות שנמצאים בגסיסה שקטה צריכים להתחיל להעיף צלחות? לאו דווקא, אבל אם אתם עומדים להיפרד, יש טעם להתחיל לחשוף את הילדים למציאות החדשה בהדרגה.

אם למשל הגעתם למצב שבו את כל כך לא סובלת ולא מעריכה את המשפחה של בעלך, אולי הגיע הזמן שתפסיקי ללכת לשם לארוחות שישי. הרי הילדים שלך יודעים איך את מתנהגת כשאת הולכת לחברה שאת אוהבת לבלות איתה, והם יודעים איזה פרצופים את עושה כשבעלך מזכיר את אמא שלו או את אחיו. אז מה הוא אמור לחשוב כשאת הולכת לשם ומעמידה פנים שהכל בסדר? עדיף שלא תלכי, ושהפרטים הרגשיים מהם מורכבים חייהם של הילדים שלך יתחילו להתחבר לכדי תמונה קוהרנטית.

הילדים יתחילו לקבל תוקף למה שהם מרגישים ולא מעזים לשאול. יתחיל להיווצר סיפור: אמא ואבא באמת לא מסתדרים. האמת היא שהיא לא סובלת אותו ולא את המשפחה שלו, והוא בז לתחביבים שלה (או מה שזה לא יהיה), הם גם לא ישנים ביחד יותר. במלים אחרות, זה לא חייב להיות סיפור סוער, אבל זה סיפור שמורכב מחלקים אמיתיים, שמחברים עבור הילדים דברים שהם רואים ויודעים.

אין משמעות הדבר שכשתגיעו לשיחה הגדולה, אתם צריכים להפיל עליהם את כל התיק ולהגיד: "בעצם שמת לב שבכל השנים האחרונות אבא לא בא איתנו לפעילויות ואנחנו לא הולכים ביחד לאסיפת הורים, אז תדע לך שכל הדברים האלה הם בעצם סימנים למשהו הרבה יותר מסוכן". בזמן אמת, מספיק להגיד "אמא לא מצטרפת היום לארוחת ערב כי לא נעים לה בסיטואציה הזאת". כשתגיע הפרידה, הדברים האלה יצטרפו מאליהם להבנה של הילד שיש פה בעיה.

היתרון הנוסף, כאמור, הוא שהילד ייצא מהמשבר הזה כשהוא מרגיש פחות מרומה מאשר ילדים שההורים שלהם אמרו להם שהם זכו זה בזו בלוטו. האמון הזה משמעותי, גם משום שהוא משפיע על מערכות היחסים של הילד בעתיד אבל גם משום שהוא משפיע על היחס שלו אל הוריו.

הורים שמשמרים חזות שלווה מול הנישואים ואז מפרקים את הקשר, עלולים בפועל "לעשות ברטר" שבו הם קונים לעצמם ולילדים שלהם קצת אשליה של נחת, אבל בפועל מוכרים את האמון של הילד בהם. הילד עלול בהחלט להגיע למסקנה שלא ניתן לסמוך יותר על ההורים כמתווכים של המציאות.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page