מהו הצעד הראשון לשיקום הקשר הזוגי אחרי רומן
ככל שבן הזוג שבגד ייקח על עצמו אחריות לזכור את הפגיעה באמון, כך יוכל הנבגד לשחרר את הכעס. פוסט שני בסדרה
"אין שיקום נישואים, יש חזרה למציאות והרבה פחד", כתבה אחת הקוראות בתגובה לרשימה הקודמת שלי בעניין רומנים מחוץ לנישואים. הקוראת, שכינתה את עצמה "מאהבת", פירטה, "העסק הזה כל כך מורכב. ברובו קיימים איומים מצד הנבגד לפגוע בקשר עם הילדים, לחצים כלכליים, לחצים חברתיים ועוד. הבוגד לא עומד בלחץ ומכאן מגיעה המתמטיקה הפשוטה. הרוב יישארו בבית מפחד גדול. זה בסדר ואפילו מציאותי אבל אין כאן שום שיקום אלא התפשרות חוזרת!".
קורא אחר הסכים איתה, ונתן לתגובה שלו את הכותרת: "החלמה מבגידה היא קשקוש אמריקני רדוד וחלול". בגוף התגובה פירט: "אין דבר כזה להחלים מבגידה. אפשר 'לזייף' החלמה מסיבות שונות ומגוונות. יש לעתים 'השלמה' עם בגידה כי הצד הנבגד מעורער וחלש ואיבד לחלוטין את תחושת הביטחון שלו, מה שאינו מאפשר לו לקום ולבנות חיים חדשים. אבל הוא ממשיך לחיות חיים אומללים ומרירים ואיבד לגמרי את היכולת לסמוך על הצד הבוגד".
אני מעריכה את התגובות המתנגדות הללו, גם משום שזהו נושא מורכב, שמתקבל על הדעת שאנשים יראו אותו באופנים שונים, וגם משום שיש לי תחושה שהקוראים האלה מגיבים מעומק לבם. הם הגיעו למסקנה הזו על בסיס ניסיון החיים שלהם, ועמדתם מייצגת רבים אחרים שמתקשים להאמין שקשר זוגי יכול להשתפר אחרי שמתגלה שאחד מבני הזוג בגד בשני.
ובאמת, חשוב להכיר בכך שלא כל קשר יכול להשתקם מבגידה, ובוודאי שלא כל קשר יכול להתחזק אחרי שהאמון נשבר. אבל יש מנגנון - או צעד - בסיסי מסוים שמאפיין את הזוגות שמצליחים להשתקם, וברשימה הנוכחית אני רוצה להתמקד בו. אסתר פרל, בספרה החדש על רומנים, THE STATE OF AFFAIRS, קוראת לצעד הזה "העברת הערנות" או "העברת הדריכות". הצעד מתבטא בהסכמתו של בן הזוג שבגד לקחת על עצמו את האחריות לזכור באופן מודע את הפגיעה באמון, ולא להתנהג כאילו שכח את העובדה שהרומן התקיים אי פעם.
זה עשוי להישמע טריוויאלי, אבל מדובר במחווה בעלת חשיבות עצומה לתהליך השיקום. זאת משום שכשבני הזוג מגיעים לחדר הטיפולים בניסיון להציל את היחסים שלהם, עמדות הפתיחה שלהם ביחס לרומן נראות הפוכות: זה שבגד נראה להוט בדרך כלל לשים את הפרק הזה מאחור, והנבגד מתנהג כאדם רדוף, שאינו יכול להניח לסיפור.
אסתר פרל מנתחת את החסרונות של הדינמיקה הזאת ומסבירה שבאמצעות החלפת התפקידים ניתן לשנות את האווירה בין בני הזוג ולשים אותם על דרך המלך לשיקום. הרעיון הוא שאם הבוגד מחזיק בזיכרון את הרומן, הוא משחרר את הנבגד מהצורך להבטיח שהרומן לא יישכח. פרל מסבירה: "אם הוא (הצד שבגד) מעלה את נושא הבגידה בעצמו, ויוזם שיחה על כך, הוא מעביר לה (לנבגדת) את המסר שאין בכוונתו להסתיר או למזער את גודל המשבר. בכל פעם שהוא מנדב מידע, הוא משחרר אותה מהצורך להיות זו שדשה בזה שוב ושוב".

פרל, בספרה עתיר הדוגמאות, מספרת על בעל ואשה בשם קוסטה וג'יליאן: "פעם אחת אמנדה (המאהבת לשעבר של קוסטה) צלצלה אליו, והוא מיד שיתף בכך את ג'יליאן וכך מנע מהעניין להפוך למקור פוטנציאלי של חוסר אמון. בפעם אחרת, כשיצאו למסעדה, הוא הרגיש שג'יליאן תוהה אם הוא ביקר במסעדה הזאת עם אמנדה. קוסטה לא חיכה שאשתו תשאל אותו - הוא סיפר לה, מבלי שביקשה, ובדק אם היא מרגישה מספיק נוח להישאר במסעדה. הצגה מפורשת של מידע עוזרת להחזיר את האמון וגורמת לבן הזוג הנבגד להרגיש שאין צדדים בסיפור הזה, וששני בני הזוג באותו צד".
אבל איך מצליחים ליישם את היפוך התפקידים הזה? זו הנקודה שבה אני מרגישה שלטיפול זוגי ממוקד רגש יש הרבה מה לתרום. קריאה בספר של פרל עלולה לגרום לנו להאמין שמספיק שנזהה את היתרונות של החלפת התפקידים בשביל שנוכל ליישם אותה. הדבר בולט במיוחד כשפרל כותבת משפטים כמו, "ג'יליאן, מצדה, צריכה להתחיל לבלום את התפרצויות הזעם שלה – לא משום שהן לא מוצדקות, אלא מפני שהן לא ייתנו לה את מה שהיא באמת מחפשת. כעס עשוי לגרום לה להרגיש חזקה יותר באופן זמני. עם זאת, [...] אם אובדן הכוח היה הבעיה בבגידה אינטימית, אז כעס יכול היה להיות הפתרון. אבל אין קשר בין בגידה לבין אובדן כוח. מה שגורם לנבגד כאב הוא תחושה של אובדן ערך - הוא מרגיש פחות אהוב".
בתור מטפלת זוגית בגישת EFT אני מדמיינת את בני הזוג הנבגדים הכואבים שאני פוגשת בקליניקה שלי קוראים בספרה של פרל ולא מבינים איך יצליחו פשוט להניח לשאלות שלהם, ולהפקיד את הזיכרון בידי בן הזוג שמעל בהם. קשה לעשות זאת רק מתוקף ההבנה האינטלקטואלית שהשינוי הזה עשוי לשפר את הדינימיקה ביניהם.
כשהצד הנבגד כועס, הוא לא טועה בהמשגת הבעיה. הוא גם לא יכול להפסיק לכעוס רק משום שהוא מבין שהתפרצויות הזעם לא ייתנו לו את מה שהוא צריך. גם בן הזוג שבגד לא יתחיל לזכור ולהזכיר את הרומן ביוזמתו רק משום שיבין בשכלו שזה מה שירגיע את החרדה האובססיבית של הפרטנר שלו. הדרך להחלפת התפקידים עוברת דרך הכרה ומתן תוקף לסיבות הרגשיות שבעטיין כל אחד מבני הזוג דבק באסטרטגיה רגשית אחרת.
בטיפול זוגי ממוקד רגש חוזרים תמיד למודל הסייקל השלילי, אותו לופ שבני הזוג כלואים בתוכו ושהוא שורש הבעיה שלהם. הרעיון הבסיסי של EFT הוא שבמרבית המקרים בני זוג מאבדים את היכולת ליהנות מהזוגיות שלהם משום שכל אחד מהם מנסה בדרכו לייצב את הקשר ולחזק אותו באופן שמגביר את החרדה אצל בן הזוג. התוצאה היא ששני אנשים אוהבים, שמנסים להתקרב, מפעילים שלא ביודעין את מערכות האזעקה הרגשיות זה אצל זו, ועם כל ניסיון להתקרב מוצאים את עצמם יותר מרוחקים.
בהיבט זה קל מאוד לזהות את הסייקל השלילי שבני זוג נתקעים בו כשהם מנסים להשתקם מרומן. כשבן הזוג שבגד מבקש לשים את הרומן מאחוריו ולא לדבר עליו, הרי שבפרספקטיבה של EFT הוא לא עושה זאת כדי "לצאת בזול", להסיר מעצמו אחריות, או להקטין את משמעות האירוע. הצד הבוגד עושה זאת כי הוא מאמין שהמשך העיסוק בנושא יערער את היציבות של הקשר, יציף אותו ואת הפרטנר שלו בכאב ובושה, ויסכן את האפשרות שהם יצאו מזה. במקביל, כשבן הזוג הנבגד מבקש להשאיר את סיפור הבגידה בתודעה הוא עושה זאת, לשיטתנו, מטעמים דומים מאוד. כלומר, כדי שהקשר יחזור להיות מקום בטוח, שבו הוא לא ייפגע שוב. הנבגד לא נאחז בסיפור כדי להתעלל בבן הזוג שלו או בעצמו.
במלים אחרות, "העברת הדריכות" או היפוך העמדות ביחס לזיכרון השבר הם באמת הפתרון, אבל לא ניתן להגיע אליהם באופן הקוגניטיבי והמכני שמשתקף מהספר (אגב, ברור לי שבעבודה הקלינית שלה פרל עושה את זה בהמון אמפתיה, ולכן גם כנראה מאוד מצליחה). לכן, אם אתם זוג שמנסה בכוחות עצמו להתאושש מרומן חשוב לי להזכיר לכם שכל אחד מכם דוגל בגישה הפוכה ביחס לדיבור/שתיקה בנוגע לרומן, לא בשביל להכאיב, ולא מתוך טיפשות או אטימות. באופן פרדוקסלי אי ההסכמה שלכם נובעת דווקא מהכוונות הטובות ביותר. אם אתם רוצים להתחיל לצאת מזה, הצד הבוגד צריך להתחיל להיות אקטיבי יותר בנוגע לדיון במשבר, וזה באמת מה שירגיע את הצד הנבגד. אבל כשאתם מתקשים לעשות זאת זכרו ששניכם רוצים כעת לשקם את הקשר, והפער ביניכם קשור רק לדרך ולא למטרה.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




