לא בכוח, באמפתיה: השיטה שתמיד מפתיעה את המטופלים שלי
בשיטת טיפול ממוקד רגש, מתייחסים להתנהגויות מזיקות כדרך להתמודדות עם רגשות לא נוחים. לכן, ננסה לטפל בכאב הרגשי אותו הן מנסות למתן, מתוך תקווה שאם הכאב הזה יתחיל להתרפא, לא יהיה יותר צורך לחפות עליו באמצעותן
"אני פשוט חייב להפסיק להתרגז ככה", אמר לי אורן (כל השמות בדויים). "אני חייב לספור עד עשר או 100 או 1,000 - מה שצריך". האמת היא שאורן צדק. התקפי הזעם שלו לא היו מסוכנים אבל הם העכירו את האווירה בבית, ובאופן מצטבר הגדילו את הסיכוי שהוא יפגע רגשית בילדים שלו.
אורן, שגדל בתנאי מחסור, הוא בחור חריף מאוד שנעשה לאיש עסקים מצליח ביותר. הוא סיפק לילדיו חיי שפע, ובכל פעם שראה אותם מתנהגים בצורה "חזירית", כדבריו, (לדוגמה, חוטפים את נתח העוף המפתה ביותר מצלחת ההגשה, או מתחילים לאכול לפני שכל בני המשפחה התיישבו ליד השולחן), הוא היה מתלקח ומתפרץ עליהם.
אורן רצה להפסיק להתרגז. באופן דומה, גם שירה אמרה לעצמה שהיא חייבת להתקדם עם הדוקטורט שלה. בדרך כלל כשהיא מושיבה את עצמה לעבוד, היא מתחילה להתבלבל, לא יודעת באיזה חלק להתרכז, ומהר מאד היא מתחילה לפהק, עיניה נעצמות, וכמעט תמיד היא קורסת למיטתה לתנומת צהריים. השינה אמנם מרחיקה ממנה את המתח, אך היא מתעוררת ממנה אשמה ומדוכדכת (שעון החורף רק החמיר את האפקט הזה). "נגמרו התירוצים", הודיעה לי שירה: מעכשיו, שלוש פעמים בשבוע היא פשוט מתיישבת ליד השולחן, פותחת את המחשב, ומתחילה לעבוד.
גם קארן מתכננת באופן דומה יחסית להפסיק להשתכר. "כבר נגמלתי בעבר," היא מנסה לבנות לעצמה את הביטחון, אחרי ששוב הגיעה לפגישה בהנגאובר נוראי שבקושי איפשר לנו לעבוד יחד. "אני יכולה לעשות את זה שוב. השתייה הזאת לא בריאה לי, זה כבר אפילו לא כיף לי, ועם הגיל קשה לי יותר ויותר בבוקר שאחרי".
מה משותף לרגזנות של אורן, להירדמויות של שירה ולאפיזודות השתייה של קארן? על פניו, מדובר בשלוש נטיות התנהגות בעייתיות: הזעם של אורן מייצר מתחים במשפחה ומצלק את הילדים; השינה והבלבול של שירה משאירים אותה תקועה מקצועית ללא דוקטורט; והשתייה של קארן אינה בריאה, מזיקה לעבודתה ומקשה עליה להחזיק קשר רומנטי לאורך זמן.
לכן, קל להבין למה שלושתם מנסים למגר את ההתנהגויות האלה. ובגישות טיפוליות שונות הם גם יכולים להשיג שינוי כלשהו. אורן יכול ללמוד "ניהול כעסים", שירה יכולה ללכת לקואוצ'רית שתעזור לה להתקדם עם הדוקטורט, קארן יכולה לנסות שיטות שונות לגמילה מאלכוהול.
אבל בטיפול ממוקד רגש אנחנו לא נשקיע הרבה זמן בחיסול ההתנהגויות האלה כשלעצמן. הגישה הזו בדרך כלל מפתיעה מטופלים, כשהם שומעים עליה לראשונה. זאת, משום שהם בעצמם בדרך כלל מאוד סובלים מההתנהגויות שלהם. לפעמים הסבל שלהם ושל הסביבה כה גדול עד שדחף אותם לטיפול מלכתחילה. אשתו של אורן איימה לעזוב אותו אם הוא לא "ישתלט על עצמו". ההורים של שירה לא יממנו עוד הרבה שנים את חייה כדוקטורנטית, והשעון הביולוגי של קארן מתקתק. לכן, כשהם (ורבים במצבים דומים) מתחילים טיפול, הם בדרך כלל ממש מסתייגים מההתנהגויות הבעייתיות שלהם, ופשוט רוצים להיפטר מהן.
זה לא מה שמציעים להם בטיפול ממוקד רגש, ובאסכולות טיפוליות קרובות. לא משום שהמטפלים בגישה הזאת מגבים את הזעם, הדחיינות או השתיינות, או מתכחשים לנזקים. אלא משום שאנחנו רואים אותן כשלוש דרכים שונות להתמודדות עם רגשות לא נוחים. בנוסף, שלוש דרכי ההתמודדות האלה, שאמנם מייצרות בעיות בטווח הארוך, פותרות לאדם שמפגין אותן איזושהי בעיה בטווח הקצר.
לכן, ננסה לטפל בכאב הרגשי אותו הן מנסות למתן, מתוך תקווה שאם הכאב הזה יתחיל להתרפא, לאורן לא יהיה צורך ברגזנות שלו, על שירלי לא תיפול תרדמה, וקארן לא תזדקק לדרינק.

משמעות הדבר, בין היתר, הוא שהגישה שלנו אל החלקים במטופלים שנוקטים בצורת ההתמודדות הלא-יעילה היא גישה אמפתית. החלק הזועם של אורן, החלק הנרדם של שירלי, החלק השותה של קארן - שלושתם חלקים שהמטפלת תתייחס אליהם בהרבה סקרנות וחמלה. שוב, אין משמעות הדבר שהמטפלת תעודד אותם ותטפח אותם. אבל היא גם לא תתקוף אותם ותשפוט אותם מיד.
מכירים את סיפור הילדים על השמש והרוח שהתחרו ביניהן מי יותר חזקה? הן ראו אציל שיצא לרכב כשהוא עטוי שכמייה, והתערבו מי מהן תוכל לגרום לו להסיר אותה. הרוח נשבה בחוזקה על האציל בניסיון להעיף ממנו את הבגד, אך ככל שהיא נשבה חזק יותר, כך אחז הגבר הקפוא בשכמיה שלו בנחישות גדולה יותר, בניסיון להתחמם.
לעומת זאת, השמש חיממה אותו עד כדי כך שהוא פשט את השכמיה מרצונו, כדי לטבול באגם. האנלוגיה ברורה: השכמיה היא ההתנהגות המגוננת. ככל שאנחנו תוקפים יותר את האדם, כך הוא נצמד אליה יותר. ככל שאנחנו יותר חמים אליו, כך יש סיכוי יותר גדול שהוא יצליח להשיל מעצמו את ההגנה - משום שהוא יזדקק לה פחות.
החקירה האמפתית תעזור לנו להבין ביחד מהו הכאב שאותה התנהגות מגנה על האדם מפניו? במקרה של אורן, התנהגות תאוותנית של ילדיו פתחה את הפצע של החיים במחסור, הזכירה לו מראות קשים מהילדות ומילאה אותו בתחושת השפלה.
במקרה של שירה, העמוד הריק במחשב הזכיר לה סצינות מהילדות שבהן ניסתה להיעזר באביה במטלות לימודיות ונענתה בחוסר סבלנות וסרקזם, שגרמו לה לפגיעות קשות בדימוי העצמי.
במקרה של קארן, סיטואציות חברתיות העלו בה את תחושת החריגות שהרגישה כעולה חדשה, ומילאו אותה חרדה.
הזעם של אורן לא היה נעים אבל הוא לגמרי העביר את תחושת ההשפלה. ההירדמות של שירלי גרמה לה לדכדוך אבל לא מיד. אדרבא, באופן מיידי השינה היתה פתרון מרגיע ביותר. ובוודאי שהדרינק הראשון ואפילו השני הקלו על החרדה החברתית של קארן. ככל שהעמקנו להתעניין בהיסטוריה של ההתנהגויות האלה, יכולנו לראות שהן היו התפתחות נבונה בסך הכל, שהועילה לכל אחד מהם, בעבר, ולפעמים המשיכה להועיל להם בהקשרים מסוימים.
הזעם של אורן כיוון אותו ליחידה קרבית שתיפקדה כמו מעלית סוציו-אקונומית שאיפשרה לו לטפס למעלה בגורד השחקים של החברה הישראלית. הזעם הזה השיג לו הרבה תוצאות גם במקצועו הנוכחי. יכולת הניתוק של שירה איפשרה לה לשרוד את האלימות של אבא שלה, והשתייה של קארן איפשרה לה בנעוריה לייצר חיי חברה עשירים. לקח זמן עד שתג המחיר של ההתנהגויות האלה נחשף.
גם אם גישה טיפולית כזו נראית כמו הדרך הרצינית ביותר לטפל בהתנהגויות לא אדפטיביות, היא לא מתאימה לכולם. יש רבים שמגיעים לטיפול בשלב שבו האסטרטגיות ההגנתיות האלה כבר גבו מחירים כבדים מהסביבה והם חסרי סבלנות ומשתוקקים לתהליך מהיר יותר, שבו פשוט "יגידו להם מה לעשות". אחרים מבינים שצריך לגעת בכאב, אבל לא מסוגלים להביא את עצמם לעשות זאת, ומבכרים טיפול שבו מתמקדים בשינוי הפרשנות לטריגרים ובהתערבויות התנהגותיות.
אפשר להבין את הבחירות האלה, ופה ושם יש אנשים מיוחדים מאד שמסוגלים להשיג תוצאות ארוכות טווח על ידי שינויים שאנחנו קוראים להם top down, כלומר כאלה שמגיעים מהחלקים המתוחכמים יותר של המוח ומשפיעים על החלקים הפרימיטיביים יותר, או במלים אחרות: שינויים ברגשות שמקורם בשינויים במחשבה ובהחלטות "הרציונליות". אבל ברוב המקרים, שינויים עמוקים ומתמידים דורשים עבודה שהיא bottom up, כלומר עבודה על הרגשות העמוקים, שמשפיעה בסופו של דבר על החשיבה ועל ההחלטות.
המלצות
תוספי מזון: השוואת מינונים
לעתים קרובות מבקשים ממני להמליץ על מותגים ספציפיים של תוספי מזון. אני לא נוהגת לעשות זאת, אבל הייתי רוצה להציע דרך מחשבה מסוימת, שמשמשת מבחינתי אחד המדדים לבחירת יצרן ויטמינים ותוספים, לפחות במובן הכלכלי.
על פי מדד זה, חשוב לבדוק כמה מהחומר הפעיל נמצא בצנצנת כולה, ולחשב את מחירה בהתאם. לדוגמה: נניח שאני רוצה לקנות חפיסה של תוסף המזון alpha GPC (מומלץ לזיכרון ואנרגיה), והמנה המומלצת היא 300 מ"ג. בשיטוט ברשת אני מגלה שחפיסה של 60 קפסולות של החברה האיכותית California Gold Nutrition עולה פחות מ-60 שקל, ומבטיחה על פניו לספק את המינון הדרוש. לעומת, זאת חפיסה של 60 קפסולות של חברת NOW foods עולה כ-90 שקל. לכאורה, אין דילמה. אם שתיהן חברות באיכות דומה, עדיף לי לקנות את הראשונה.
אלא שבמבט שני אני מגלה שבחפיסה הראשונה, כל גלולה מכילה 150 מ"ג, וכדי להגיע למינון הדרוש של 300 מ"ג נדרשות שתי גלולות. לעומת זאת, בחפיסה של היצרן השני, כל גלולה מכילה 300 מ"ג. כלומר בקופסה הראשונה יש 30 מנות של 300 מ"ג, ואילו בשניה של 60 מנות של 300 מ"ג, אבל השנייה עולה רק 50% יותר, ולא כפול מהראשונה. לכן ברור שדווקא החפיסה היקרה יותר, כביכול, היא המשתלמת יותר.
פודקאסט: Tell me about your pain
על הפודקאסט הזה שמעתי ממטופל שמתמודד עם כאב כרוני. הפודקאסט כל כך עזר לו, עד שהוא נוצר את הפרקים ושומע אותם במשורה, כאילו היו תרופת פלא שעלולה להיגמר. המנחים הם אלן גורדון ואלון זיו, ובכל פרק הם מתייחסים לקשיים של אנשים שונים הסובלים מכאב כרוני, ומציגים למאזינים טכניקות שונות וחשובות והתפתחויות מדעיות מבטיחות בתחום.
ספר: Friends, Lovers and the Big, Terrible Thing
הקריאה באוטוביוגרפיה של מת'יו פרי, הלא הוא צ'נדלר מ"חברים", לא היתה חוויה אחידה מבחינתי. את 70% הראשונים של הספר קראתי בתשומת לב, ועל הסוף כבר רפרפתי. ולמרות שיש קצת תחושה שהספר נכתב על ידי אלגוריתם, אני מצאתי ערך בסיפור התמכרותו הקשה של פרי לסמים רבים ושונים, לכנות הברוטלית שבה הוא מדבר על הרעב שלו לפרסום, ועל הקשר של כל אלה לילדותו.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




