אף פעם לא מאוחר מדי? לפעמים דווקא כן
עודכן: 22 באוק׳
כשאנחנו עומדים בפני צעד משמעותי בחיים, אנחנו מחכים שהתנאים יבשילו והיקום ישלח לנו סימנים כמו בסרטים. אבל מה אם הרגע הזה לא קיים, ואולי אם נמתין נגלה שהוא כבר חלף בזמן שפנטזנו
דניאלה מפנטזת כבר שנים על הרגע שבו תקים את הסטארט-אפ שלה. היא טובה במה שהיא עושה, יש לה קשרים עם משקיעים פוטנציאליים, ומאז מהפכת הבינה המלאכותית, היא צריכה הרבה פחות כסף כדי להעמיד את הרעיון שלה על הרגליים. אבל עכשיו, חברה גדולה, לא מרגשת במיוחד אך יוקרתית, הציעה לה לעבור כשכירה אל כלוב זהב חדש, והוא כל כך מנצנץ, עד שקשה לה להחליט שהיא קופצת לאוקיינוס היזמות.
מורן, בת 32, מתהפכת בלילות ליד בעל שמאז תחילת המלחמה הלך ונעשה דתי יותר, נוקשה יותר, וימני יותר - ופחות ופחות דומה לבחור שהכירה בתנועת הנוער, ושאיתו קיוותה להזדקן. יש להם ילד בן ארבע, ומורן, שרוצה עוד ילדים, מתעכבת עם ההריון הבא, מאחר שהיא נעשית פחות ופחות מאושרת בנישואיה. מצד שני, להתגרש? עכשיו זה לא הזמן לעשות צעד דרמטי.
עוז וטל, הורים לתאומים בני 12, מתכננים לעבור לפורטוגל. הם קיוו לעשות זאת בזמן לשנת הלימודים הנוכחית, אבל עדיין לא מצאו את הבית הנכון. הם יכלו לשכור ולעבור, אבל מאחר ששינוי גדול כל כך כרוך בהמון קשיים, הם מעדיפים לחכות עד שלפחות הבית המושלם יגיע. דניאלה, מורן, עוז וטל – כולם עומדים בצומת קריטי, ולא פונים משום שהם מרגישים שעכשיו פשוט לא הרגע המתאים.
אשליית הרגע הנכון
אי אפשר להאשים אותם. קשה לקפוץ מהרכבת, כשאנחנו רואים שהיא עוברת בשדה קוצים. קל לנו לדמיין איך ניפול ונחבל. דניאלה לא רק חוששת מכישלון עסקי (ברור לה שרוב הסטארטאפים נכשלים) - היא מפחדת לוותר על יציבות כלכלית שנבנתה בעבודה קשה, ושיכולה לאפשר לה לפרוש בגיל צעיר.
מורן יודעת שפירוק משפחה הוא החלטה שתערער את כל המשפחה, וכמובן את חיי בנה, ושלא מדובר בעניין של "זבנג וגמרנו". אם בעלה קשה עכשיו, גירושים לא יהפכו אותו לרך יותר. עוז וטל חוששים מהתמקמות בדירה קטנה מדי, שאין בה חצר לכלב, ושהיא רחוקה מדי ממוסדות החינוך של הילדים - גם אם הדירה זמנית. אלה לא פחדים ילדותיים אלא חששות הגיוניים, שמנסים להגן עליהם מפני כאב, חוסר ביטחון ואובדן.
ברוב המקרים יש סיבות מצוינות לחכות. לצד זאת חשוב לשאול אם כשאנחנו, כמו ארבעתם, מחכים לרגע הנכון לעשות צעד גדול, אנחנו לפעמים מתעכבים בהמתנה לרגע שלא באמת קיים, רגע שבו אנחנו מדמיינים שחוסר הוודאות יתפוגג, שהספקות ייעלמו ושהמציאות תתאים את עצמה לתקוות שלנו.
לפנטזיה על הרגע הנכון יש שורשים עמוקים. התרבות שלנו אוהבת סיפורים על "רגעים מושלמים" — נקודות בזמן שבהן הכל מסתדר כמו בפאזל. סרטים, ספרים, פרסומות וסטטוסים ברשתות החברתיות מציגים הכרעות גדולות כמשהו שמתרחש ברגע של הארה או אומץ חד־פעמי.
גם הצורך האנושי בשליטה משחק תפקיד: אנחנו רוצים להרגיש שאם רק נחכה מספיק, נוכל לבחור בתנאים הטובים ביותר, ולצמצם את הסיכונים למינימום. לכך מתווספת גם התקווה הילדותית במובן הטוב של המילה - הרצון שהחיים פשוט יסתדרו, שנקבל סימן, שמישהו יפתח את הדלת, ולא נצטרך לדחוף אותה בכל הכוח.

לקפוץ מהרכבת המטפורית
לאשליית הרגע הנכון חובר הרעיון חביב הקהל לפיו "אף פעם לא מאוחר מדי". אמירה מנחמת ברסלבית זאת מבטיחה לנו שתמיד אפשר להתחיל מחדש, שהזמן הוא משאב נדיב, שהדלתות יישארו פתוחות. ולפעמים זה גם נכון. אבל האמת היא שיש גרסה מדויקת יותר של האמירה הזאת - רומנטית פחות ומציאותית יותר - עדיף עכשיו מאשר אף פעם. משמעותה, אם חושבים על כך, היא שעדיף היה אם היינו עושים זאת קודם.
הרעיון הזה שואף לגרום לנו להזיז את עצמנו, אבל בלי להיסחף לאופטימיות לא מבוססת. במהותו, הוא מהווה תזכורת מפוכחת לכך שחלק מההזדמנויות בחיים לא ממתינות לנו לנצח. אם נתחיל לטפל בבריאות שלנו רק אחרי מחלה שניתן היה למנוע, נתקשה להגיע לאותו מצב בריאותי שהיינו יכולים ליהנות ממנו לו היינו מפסיקים לעשן או קמים מהספה קודם לכן. אם נבין שאיבדנו את בן הזוג רק אחרי שנים של נתק רגשי, לא נבנה איתו את האינטימיות שהייתה אפשרית בעבר. יש מבחנים בחיים שלא ניתן "לחרוש" לקראתם ברגע האחרון.
לכל ההחלטות האלה יש מבנה משותף - בכולן אנשים צריכים לקפוץ מהרכבת המטפורית. כשאנחנו נמצאים במצב הזה, אנחנו באופן טבעי מתמקדים בסוג הקרקע שעליה אנחנו עומדים לנחות. אבל שאלה קריטית לא פחות כשמדובר בהחלטות המושפעות משאלת הזמן היא: לאן הרכבת ממשיכה? אם לא נקפוץ עכשיו, לאן נגיע? והאם נוכל לקפוץ ממנה בכלל בהמשך? עכשיו אנחנו אולי עומדים לנחות על אדמה סלעית, אבל האם בהמשך הדרך, הרכבת הזו עוברת בגשר מעל תהום?
הסיכון בהקמת סטארט-אפ בגיל 32 הוא אחד, אבל בגיל 52, לא בטוח כלל וכלל שדניאלה תוכל לגייס משקיעים. לעבור למדינה אחרת כשהילדים עוד צמודים להוריהם, וקל להם לרכוש שפה חדשה זו הרפתקה; לעבור כשהילדים כבר גדולים, עם חברים, או אפילו בני זוג זו עקירה כואבת.
אם מורן תתגרש כשהיא בתחילת שנות ה-30, יש לה עוד לא מעט זמן ומרחב רגשי וחברתי להתאושש מהפרידה ולבנות חיים חדשים, פרק ב' שלם כולל ילדים נוספים. אם היא תתגרש בעוד עשר שנים היא תוכל להתמודד עם ההשלכות, אבל הן יהיו יותר כבדות.
מוטב מוקדם מדי
המחיר של פעולה מוקדמת מדי הוא מוחשי ומיידי. הוא כולל פחד, חוסר ודאות, סיכון כלכלי, בדידות, תחושה של הליכה אל הלא נודע. אלו מחירים שקל לנו לדמיין — הם גורמים לנו להישאר ערים בלילה ולוחשים לנו שכדאי לחכות עוד קצת. את המחירים של פעולה מאוחרת מדי הרבה יותר קשה לנו לשמוע או לדמיין.
כשאנחנו עומדים בצומת דרכים, כמעט אף פעם לא מגיע הרגע ש"מרגיש" נכון. התנאים תמיד ייראו קצת לא מתאימים, הפחד מהחמצה תמיד ילווה ברקע. אבל אם צריך לבחור בין מוקדם מדי למאוחר מדי - האמת היא שהרבה פעמים מוקדם מדי היא האפשרות הטובה יותר: לעצמנו, לעתיד שלנו, ולצורת החיים שאנחנו רוצים לבנות.
זה לא אומר, אגב, שגם אם מישהו מהם יבחר לעשות את הצעד עכשיו, כשזה מוקדם מדי, הוא לא יספר לעצמו סיפור אחר בהמשך. דניאלה תגיד שהיא פחדה אבל בתוך תוכה ידעה שזה הרגע הנכון להמר על עצמה, עוז וטל אולי ייזכרו בהחלטה לעבור לפורטוגל ויראו אותה בדיעבד כצעד טבעי כמעט, תולדה של התפתחות הדרגתית.
ייתכן שהם יספרו לעצמם את הסיפור הזה מפני שכך אנחנו בנויים: אנחנו מעניקים לרגעים בעבר מבנה ברור, משמעותי, כמו סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. אבל ייתכן גם שהרגע באמת היה נכון — פשוט קשה היה לזהות זאת בזמן אמת, כשהוא נראה "מוקדם מדי", פרוץ מדי, מלא סדקים. אולי "הרגע הנכון" לא בהכרח מרגיש נכון כשחיים אותו, ורק במבט לאחור מתברר שהוא היה בדיוק זה.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




