אנחנו לא מדמיינים - העומס באמת עושה אותנו טיפשים יותר
תקציר: גם אחרי שהשגרה חוזרת, עומס מתמשך של דריכות והישרדות מצמצם את היכולת להתרכז ולחשוב - וכשהקושי הזה מתפרש ככישלון אישי, התקיעות רק מעמיקה
מיכאל עדיין לא מצליח לפתוח את המיילים שלו כבר שבועות. נועה לא מסיימת את העבודה לאוניברסיטה, אף שכבר כתבה את רובה. רוני מרגישה שהיא רק מעמידה פנים שהיא עובדת. דן, שבדרך כלל קורא שלושה ספרים במקביל, לא מצליח לפתוח ספר. עדי לא מצליח לראות אפילו סרט בנטפליקס.
הם, כלומר אנחנו, נוטים להאשים את הלילות של התקופה האחרונה, שהיו כמעט בלי שינה רציפה, ובצדק. גם הספירלה היורדת של היומיום תורמת לכך. אבל התהליכים האלה אינם מופשטים. יש להם בסיס פיזיולוגי, ואולי אפילו מעט מעליב: הלחץ המתמשך שבו אנחנו חיים מאז שלקינו בתסמונת אוטואימונית מדינית שוחק את היכולת הקוגניטיבית שלנו.
הפס הצר של המוח
רבים מאלה שמשתפים אותי בתחושה הזאת כועסים על עצמם. הם מרגישים שהם מרמים, מאכזבים, מתרשלים. אבל בניגוד לקושי לשמור על דיאטה או לעמוד בתקציב בתקופה כזאת, כאן לא מדובר רק בהידלדלות של כוח הרצון. מדובר בעומס על רוחב הפס הקוגניטיבי.
מחקרים מראים שכאשר המוח עסוק בהישרדות או בהתמודדות עם איום מערכתי, ה-IQ האפקטיבי שלנו - זה שאנחנו מפגינים בזמן אמת, גם אם היכולת הבסיסית גבוהה יותר - עלול לצנוח ב-13 נקודות. כך, למשל, מחקר מ-2013 שפורסם בכתב העת Science, בהובלת החוקרים ובהם פרופ' אלדר שפיר, הראה שעצם העיסוק הקוגניטיבי במצוקה כלכלית צורך משאבי קשב ופוגע בביצועים במשימות חשיבה, גם כשהן לא קשורות ישירות לאותה מצוקה.
אז מה נגיד אנחנו? כשהמוח היה טרוד במשבר גם בערות וגם בשינה, גם בטווח המיידי - האם אספיק להתקלח - גם בבינוני - האם מסיבת הבת מצווה של הילדה תתקיים - וגם ברחוק - האם נצליח להוכיח שרוזנשטיין הוא בעצם שם פורטוגזי - לא נשאר הרבה מרוחב הפס הקוגניטיבי לניהול שגרת היומיום.
דמיינו חיבור אינטרנט ישן, שמורידים עליו עכשיו משחק כבד. לא נשאר מספיק רוחב פס לשיחת זום. ושיחת הזום המטאפורית הזאת היא, למרבה הצער, גם שיחת הזום האמיתית שלכם בעבודה.
מחקר שפורסם ב-2026 ב-Indian Journal of Information Sources and Services מצא קשר בין סטרס כרוני לבין פגיעה מובהקת בתפקוד הקוגניטיבי, והראה שמשתנים קוגניטיביים שנפגעים מסטרס מסבירים חלק ניכר מהשונות בביצועים אקדמיים. ביומיום זה מרגיש כמו פקק תנועה בכביש שאליו משתלבות בלי סוף משאיות כבדות מימין.
המכוניות הרגילות הן המטלות הקוגניטיביות הרגילות שלנו - לערער על דו"ח, להגיש מסמכי מע"מ, לקבוע בדיקה רפואית. ואז, בבת אחת, נכנסת מהצד שיירה אינסופית של משאיות כבדות ודורשת קדימות. אנחנו לא נעשים פחות אינטליגנטים. המוח מתעדף עומס והישרדות על פני חשיבה מורכבת.
כשהתותחים רועמים, המוח שותק
כל זה לא עדין ולא מופשט. זה מצב מוחשי ואגרסיבי מבחינת המוחות המסכנים שלנו. סטרס כרוני לא רק מציק לנו. הוא משנה בפועל את פעילות המוח, ובין השאר פוגע בתפקוד ההיפוקמפוס, האזור שקשור לזיכרון. הבלאי הזה הופך אותנו לאיטיים יותר, וגם לפחות סבלניים ופחות נדיבים כלפי האנשים הקרובים אלינו ביותר.
סביר להניח ששמתם לב לזה, גם אם לא ידעתם עד כמה התהליכים האלה ישירים מבחינה ביולוגית. כשאנחנו מתפרצים על הילדים או מאבדים סבלנות לבן הזוג - גם עכשיו, כשהמצב נרגע לכאורה, זה לא רק מפני שלא עשינו מספיק ספורט או שחזרנו לשתות. זו גם מערכת העצבים שלנו, שנמצאת בקצה גבול היכולת שלה.
מן המפורסמות היא ש"כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות". מתברר שגם כשהם נרגעים, המוזות אינן ממהרות לחזור. כיום ברור שלא מדובר רק בדימוי פואטי על קושי למצוא שאר רוח בימי מלחמה, אלא בתיאור מדויק למדי של הביולוגיה שלנו.
אחרי תקופה ממושכת של דריכות מתמדת המוח עובר ממצב רפלקטיבי, של חשיבה עמוקה, למצב רפלקסיבי, של תגובה מהירה. מה שמכונה במחקר "עומס אלוסטטי" הוא החוב שהגוף צובר כשהוא נדרש שוב ושוב להסתגל למצב לא נורמלי - חוב שאינו נעלם מיד גם כשהאיום נרגע.
במצב כזה, האמיגדלה — מרכז הרגש והפחד — תופסת יותר מקום, ואילו הקליפה הקדם־מצחית, שאחראית על שיקול דעת, תכנון וארגון, פועלת פחות ביעילות — גם לאחר שהאיום המיידי נחלש. התוצאה היא יכולת חשיבה מצומצמת יותר. מי היה מאמין, אי שם בשנות ה-90, ש"ספיד" יתברר יום אחד כאלגוריה לא רעה בכלל למה שקורה במוח שלנו.
להודות בנסיגה
העניין מסתבך עוד יותר מפני שהמוח שלנו הוא עד גרוע למצבו שלו. קצת כמו בתהליכים דמנטיים, הוא לא יודע לדווח בכנות: כוח העיבוד ירד ב-20 אחוז. רוב הזמן אנחנו לא מרגישים פחות אינטליגנטים. אנחנו פשוט חווים את המציאות כקשה יותר, בלי להבין למה. אנחנו בוהים בסמן המהבהב על המסך ותוהים איך משימה של עשר דקות נהפכה פתאום לטיפוס על הר.
חוסר המודעות הזה אולי מאפשר להמשיך לדחוף קדימה, גם עכשיו כשהשגרה חוזרת לכאורה, אבל המחיר כבד. הוא מתבטא בשורה של התנהגויות, מביקורת עצמית מופרזת ועד בלבול ביחס לשאלה מי באמת אחראי למצב.
יש משהו מעליב בהודאה בנסיגה קוגניטיבית, ודאי עבור אומה שאוהבת להתגאות במוח היהודי וב"סטארט-אפ ניישן". אבל ההכרה הזאת הכרחית. היא אולי העדות הכואבת ביותר למחיר שאנחנו משלמים כשאנחנו מקדשים את ה"חוסן" ואת היכולת "להמשיך כרגיל", במקום לשאול מה נדרש כדי לחיות, ולא רק לשרוד. ואת המחיר הזה עוד בכלל לא התחלנו למדוד אצל הילדים.
המאמר פורסם במקור בעיתון הארץ, 9 באפריל 2026.