top of page

"אם אני מפסיקה לרצות, אני צריכה להתרגל לכך שאנשים סביבי יהיו פחות מרוצים"

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
16 באוק׳ 2025
זמן קריאה 5 דקות

עודכן: 22 באוק׳

ריצוי הוא דפוס שנוצר בילדות כהגנה מפני כעס ואכזבה, אך בבגרות הוא עלול להפוך למקור לחרדה כרונית ולאובדן קשר עם הרצונות האישיים – כי כשאתם עסוקים כל הזמן ברגשות של אחרים, קשה לדעת מה אתם רוצים באמת

"נפל לי האסימון", אמרה לי מטופלת, "אם אני מתכוונת להיות טיפוס פחות מרצה, אני צריכה להתרגל לכך שאנשים סביבי יהיו פחות מרוצים". שתינו צחקנו, משום שעל אף שהיא אמרה משהו מובן מאליו, לכאורה, אפילו ברובד הלשוני מדובר בתובנה עמוקה.

רבים מאיתנו יודעים שאנחנו צריכים להפסיק לרצות, אבל אנחנו לא מצליחים לעשות זאת. הסיבה לכך היא שהריצוי פותר לנו בעיה. הריצוי פותר לנו את הפחד מהזולת, ומהתגובה שלו: אמיתית או מדומיינת. כי כשאדם מפסיק לרצות, מישהו אחר מאבד את הנוחות שהתרגל אליה.

באופן דומה, לפני כמה ימים שוחחתי עם חברה טובה שנפגעה קשות מחברים מהמעגל הקרוב. היא סיפרה שהיא כועסת עליהם, והוסיפה שלקח לה הרבה זמן להבין זאת, משום שלא רצתה להרגיש את הכעס שלה.

השבתי לה שהכעס שלה הוא לא הבעיה שלה אלא שלהם — הם אלה שפגעו, ולכן הם אלה שצריכים לפחד ממנו, לא היא. אחר כך הוספתי שלדעתי רוב האנשים שמגיעים לטיפול מתמודדים כמותה עם קושי לכעוס על אחרים ועם הפחד מתגובת הסביבה כשיעזו לעשות זאת.

כפסיכולוגית, אני הולכת ומשתכנעת שאחת הבעיות השכיחות ביותר, ואולי גם השקטות ביותר, שמעסיקות מטופלים היא תשומת לב יתרה לזולת. דאגה ממה שאחרים חושבים, פחד לאכזב אותם ווריאציות מייסרות אחרות מסוג זה. למרות שנראה שאנחנו חיים בג'ונגל, בתוך משרדי הפסיכולוגים, רוב האנשים עסוקים בניסיון לקרוא כל רמז רגשי בסביבתם, לווסת את מצב הרוח של כולם, ולוודא שאיש לא יכעס או יתאכזב מהם.

הרצון של הזולת

רבים מהאנשים שמגיעים לטיפול הם מצפוניים, אמפתיים, וגדלו במשפחות שבהן האהבה - או חלק מהביטויים הקריטיים שלה, באופן שבו הם יכלו לתפוש אותם - הייתה מותנית בפועל או נחוותה ככזו. גם אם גדלו עם הורים עם כוונות טובות, פעמים רבות עובדות החיים היו כאלה שהשמיכה הרגשית היתה קצרה מדי, ולא הצליחה לכסות את כולם. והם, כלומר אנחנו, פיתחו מיומנות יוצאת דופן בקריאת שינויים מיקרוסקופיים בהבעות פנים, בניבוי ציפיותיהם של אחרים, ובוויסות עצמי כדי להימנע מאכזבה או כעס.

כלפי חוץ זה עלול להיראות כמו טוב לב ויכולת להיות "טוב עם אנשים". אבל מבחינה פסיכולוגית מדובר לא פעם בדריכות־יתר, ובמערכת עצבים שמכוונת כל הזמן לאיתור סכנה. בבגרות, הדפוס הזה יכול להתבטא בחרדה כרונית, בדיכאון ובהימנעות, בהקרבה עצמית, ובחוסר מגע אמיתי עם הרצונות האישיים.

עודף הדאגה הזה לא צמח יש מאין. אצל רבים זו הייתה פעם אסטרטגיית הישרדות - דרך להישאר בטוחים, אהובים או בעלי ערך. והנקודה הקריטית שאני אף פעם לא עייפה מלחזור עליה, היא שהאסטרטגיה הזו הצליחה. הם למדו לזהות את צורכי האחרים משום שהפעולה הזו אכן הגנה עליהם מפני סכנה, לפחות רגשית אם לא חמור מכך.

אלא שמה ששירת אותם בילדות גובה מחיר כבד בבגרות: הם דוחקים את צורכיהם, מבלבלים בין להיות נאהבים לבין להיות בטוחים, ומאבדים את היכולת להבחין בין הרצון האמיתי שלהם לבין הרצון שלהם לרצות את הזולת.

כמו שיודעים רבים מקוראי הטור הזה, כשכל תשומת הלב מופנית החוצה, בניסיון להבין אם הזולת מרוצה או מאוכזב, קשה לדעת מה באמת רוצים. רבים במצב הזה מרגישים מותשים, מתוסכלים ומזויפים – כמו מרגלים או שחקנים, שגילמו דמות של ילדים טובים במקום לחיות את חייהם.

הרעש הפנימי שנוצר מציפיות הזולת בעבר חזק ביותר, ויוצר הגברה אוטומטית לציפיות הזולת בהווה. חלק חשוב מהעבודה הטיפולית הוא להנמיך את הרעש הזה כדי שאפשר יהיה לאתר מחדש את מרכז הכובד הפנימי.

מאחר שאדם שמפסיק להיות מרצה משאיר בעקבותיו שובל של אנשים לא מרוצים – בהם פעמים רבות בן או בת הזוג, ההורים והילדים המתבגרים – אלה משמשים כמקהלה יוונית שאומרת לו שמרגע שהוא מרצה פחות הוא הופך למעשה לאדם קר ואנוכי. השאלה הזו מגיעה גם לטיפול, והתשובה לה היא כמובן שהעובדה שאתם עסוקים פחות בלמלא אחר הציפיות של אחרים אין משמעותה שפחות אכפת לכם מהם.

זה רק אומר שאתם מעוניינים להיות במגע בו זמנית גם עם הצרכים שלהם וגם עם שלכם, ולקבל החלטות מתוך בחירה ולא מתוך רפלקס של ריצוי. זה אומר שאתם לא מוכנים שאחרים יחזיקו את השלט־רחוק שאיתו נקבע השקט הנפשי שלכם. בסופו של דבר, אלה שמצליחים להתמקם מול הגבולות שאתם מציבים ייהנו מחיבור אמיתי יותר אליכם, משום שהקשר ביניכם לא יתוחזק על ידי כניעה שקטה אלא מתוך בחירה חופשית.

"אם אני מפסיקה לרצות, אני צריכה להתרגל לכך שאנשים סביבי יהיו פחות מרוצים" - אילוסטרציה

בעיות של אחרים

האירוניה היא כמובן שבעוד שאנשים שמחשיבים יתר על המידה את צורכי הזולת נוטים לפנות לטיפול בתדירות גבוהה, אנשים שפחות מדי אכפת להם מאחרים — מגיעים לטיפול לעתים רחוקות בהרבה, ובדרך כלל לא מרצונם החופשי. הסיבה הראשונה לכך היא שהם חווים פחות מצוקה פנימית מהקבוצה השנייה.

גם אם מבוגרים נרקיסיסטיים הם בתוך תוכם ילדים בודדים שהסביבה התייחסה אליהם כאל אובייקטים, בפועל, אנשים שפחות רגישים לציפיות הסביבה נוטים להיות פחות חרדים מדחייה או מאי־שביעות רצון, ולכן לא חווים את אותה מתיחות כשמתעוררים קונפליקטים. הם אולי יוצרים מתחים סביבם, אבל בינם לבינם הם מרגישים רגועים למדי.

למרבה הצער, טיפול מתרחש בדרך כלל כשאדם עצמו חש כאב - לא כשאחרים סביבו סובלים. בנוסף, בשונה ממי שסובלים כלפי פנים, אנשים שדואגים מעט מדי נוטים לרשום את הנזק שהם עושים על חשבונם של אחרים. בני זוג, חברים או עמיתים עלולים להיפגע, אבל האדם עצמו לא תמיד מרגיש שמשהו לא בסדר. מאחר שהמצוקה "מיוצאת החוצה" ולא נחווית מבפנים, אין להם הרבה מוטיבציה לפנות לטיפול, ולעיתים הם מגיעים רק לאחר לחץ חזק מהסביבה בצורת אולטימטום מבני זוג, קונפליקט במקום העבודה או התערבות משפטית. המסע הטיפולי שלהם מתחיל לרוב מאוחר יותר ולעיתים מלווה בהתנגדות.

בנוסף, מנגנוני ההגנה שלהם מרגישים להם בריאים, כמו חלק מעצמם. בעוד שהמרצה יכול להרגיש שהנטייה לריצוי מציקה לו כמו כאב גרון, דפוסי ההתמודדות הלא-אדפטיביים של אלו האדישים לסבל הזולת, יורדים להם טוב בגרון, ותואמים את תחושת העצמי שלהם. הם לא חווים את הניתוק הרגשי או המיקוד בעצמם כבעיה — להפך, הם עשויים לראות בכך כוח או עצמאות. וכשמנגנון ההגנה "מרגיש טוב", אין סיבה לערער עליו. אנשים כאלה גם נוטים למסגר בעיות כבעיות של אחרים.

קשה לא לאכזב אתכם

אבל לפני שאתם מברכים את עצמכם בחשאי על כך שאתם אלה שהולכים לטיפול, וחושבים שזה אומר שאתם ה"בריאים" במשפחה או בזוגיות, אלה שהולכים במקום האנשים בחייכם ש"באמת צריכים את זה" - חשבו שוב. הסבל של כולנו אמיתי (אוקיי, לא של כולנו, אבל של רובנו), אבל גם האופן שבו אנחנו מתמודדים איתו משפיע על הסביבה. רגישות־יתר היא לא תכונה שאין בצדה מחירים.

אני לא יודעת איך הסביבה "מסבסדת" את המצוקה שלכם, אבל רוב הסיכויים שהיא עושה את זה. לפעמים הרצון לפייס ולשמור על הרמוניה מפעיל על אחרים לחץ סמוי להתאים את עצמם לסטנדרט שלכם, לגמול לכם, לא לאכזב אתכם - או להיות מרוצים מכל מה שאתם עושים, מכיוון שאתם עושים כל כך הרבה.

במקרים אחרים, הימנעות מעימותים עלולה לגרום לאחרים להרגיש שהם הולכים על ביצים לידכם, שעה שאין לכם מושג שזה כך. בנוסף, ההרגל שלכם לומר "כן" כשאתם מתכוונים ל"לא" יכול להפוך אתכם לפאסיב-אגרסיב, ולהצית מעגלים של טינה ובלבול. בקיצור, הכאב האישי שלנו לא מגן עלינו מפני האחריות לדפוסים שאנחנו מייצרים.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page