איך מביעים אמפתיה כלפי מטופלת שרוצה למות?
עודכן: 22 באוק׳
הבעת אמפתיה מתייחסת למצב הרגשי שבו אדם נמצא ולאופן שבו הוא רואה את העולם. יחד עם זאת, היא לא נותנת תוקף לבוחן מציאות לקוי או לאופן התמודדות בעייתי
בשבוע שעבר הקדשתי את המדור למשנתו של הפסיכולוג האמריקאי קרל רוג'רס, שדגל בכך שיחס אוהד בלתי מותנה מהמטפלת אל המטופלים הוא בסיס השינוי בפסיכותרפיה. רוג'רס האמין שחלק מהקושי שלנו בהבעת אמפתיה נעוץ בכך שאמפתיה אמיתית יכולה להוביל אותנו להשתנות, וזו פעולה שמפחידה את כולנו. אני בטוחה שזו חלק מהסיבה, אבל מניסיוני בעבודה עם בני זוג שמתקשים להביע אמפתיה זה לזו, יש לכך עוד סיבה מרכזית - אנחנו מבלבלים בין הבעת אמפתיה כלפי מצבו הרגשי של בן השיח שלנו, המבוססת על נכונות להבין כיצד הדברים (הקשיים בחייו) נראים מנקודת מבטו, לבין מתן תוקף לתפיסת העולם שלו ולאופן שבו הוא מנסה להתמודד עם הקשיים הללו.
שני מקרים עולים בדעתי כשאני מנסה לחדד את הנקודה הזו. רני (שם בדוי) סבל מקנאה אובססיבית לבת הזוג שלו. במסגרת אחד מהתקפי הקנאה שלו הוא חטף לה את הטלפון בזמן שהיא התקלחה וחיטט לה בהתכתבויות. זו היתה אחת הפעמים הראשונות שלא יכולתי בשום אופן להביע אמפתיה למטופל. טיפול זוגי ממוקד רגש (EFT) מבוסס במידה רבה על עקרון האמפתיה של רוג'רס, ועדיין ישבתי שם אילמת. כל מה שרציתי היה לגעור ברני ולהתעמת איתו. הוא היה בחור ענק והחברה שלו היתה קטנטונת, הוא היה בן עשירים ולה לא היו משאבים סוציואקונומיים: מה הוא חשב לעצמו? אצלי בראש זה מתחיל בחיטוט בטלפון וזה נגמר ברצח במשפחה. לא הייתי מסוגלת להיות אמפתית. אבל ידעתי שזה מה שאני אמורה לעשות, אז פשוט גמגמתי משהו.
חיכיתי להדרכה שלי בכיליון עיניים. המדריכה שלי, ריטה ונטורה האגדית, מטפלת יוונייה (לא היו אז מדריכות EFT בישראל), היתה 17 שנה מדריכה רוג'ריאנית לפני שהיא שמעה על EFT, הראתה לי את הדרך. ריטה הבהירה לי מהו ההבדל בין אמפתיה למצב שהאדם נקלע אליו מנקודת מבטו לבין מתן תוקף לתמונת העולם שלו ולדרך ההתמודדות שלו. בפגישה שלאחר מכן, כשחזרנו לדבר על הטלפון, יכולתי להגיד לרני: אני שומעת שבאותו רגע נתקפת חרדה עצומה, חשבת שהיא לא אוהבת אותך, ונדמה היה לך שההתנהגות שלה רומזת על כך שהיא מסתירה ממך דברים. הרגשת כל כך חלש והתביישת להודות בזה בפניה עד שנדמה היה שאין לך ברירה אלא להפסיק כבר את העינוי הזה, ולחטוף לה את הטלפון, גם אם הפעולה האלימה הזו פוגעת מאד גם בה וגם בך.
לא היה לי קשה לעשות את זה. מרגע שתפסתי את העניין, הבנתי את השחרור שיש בו. בסך הכל, אני באמת יכולה להבין שאם אדם מרגיש שעומדים לנטוש אותו, ונדמה לו שהוא חסר אונים, והוא בטוח שהוא עומד לחוות כאב גדול מאד, אז באותו רגע הוא עשוי להאמין שרק התנהגות מסוימת תמנע את הכאב. כל מה שיש באמירה הזו היא הסכמה לעמוד בנעליו של רני, ולהבין למה מנקודת מבטו יש היגיון ברצף האירועים המנטליים והרגשיים הללו. אין בכך מתן תוקף לכך שתחושת הפחד שהוא חש בקשר העידה גם על מידת הסכנה שנצפתה לו מהחברה שלו. יתרה מכך, המבנה הזה של ביטוי אמפתי גם אפשר לי לשמר את נקודת מבטי החיצונית לגבי ההתנהגות שלו, שהיתה מסוכנת ולא ראויה.

הפגישה הזו היתה נקודת מפנה. רני בכה, הוא התחבר לפגיעות שלו, והצליח לגלות לי ולבת הזוג (ולימים אשתו) שהקנאה שלו כלפיה יושבת בכלל על פחד שלו מהקארמה, על כך שמגיע לו עונש בגלל פעולה אלימה שהיה מעורב בה בילדותו. ההתנהגות לא חזרה על עצמה, ואני בטוחה שכל זה קרה הרבה יותר מהר מאשר לו הייתי נוזפת בו. יכול להיות שהייתי מעוררת בו רגשות אשם, שהיו גורמים לדיכוי ההתנהגות השתלטנית, אבל דיכוי שכזה לא היה עוזר לאורך זמן. זאת משום שההתנהגות הבריונית של רני אמנם יצרה בעיות משמעותיות לו ולאחרים אבל היא לא היתה הבעיה עצמה. ההתנהגות המאצ'ואיסטית היתה מנגנון התמודדות לא פרודוקטיבי. הנקודה הקריטית היתה לבדוק עם מה הוא מנסה להתמודד באמצעות ההתנהגות הזו. ואת זה ניתן היה לגלות רק באמצעות אמפתיה.
שיעור לא פחות חשוב למדתי עם דנה (שם בדוי), שהיתה המטופלת הראשונה שפגשתי שדיברה על רצונה למות ועל חוסר הטעם בחייה. דנה ישבה בבגדים דהויים ובלויים, שפופה וחיוורת. בן הזוג שלה ישב שותק ואטום, ואני ישבתי מולם מבועתת. באותו רגע השתמשתי בכל מה שיכולתי, בדיקת מסוכנות לעצמה, הסכמות לגבי יצירת קשר, תזכורת לגבי פנייה לחדר מיון במקרה של מצוקה ועוד. אבל לא הרגשתי שזה נכון. תוך כדי שדיברתי הרגשתי שדנה הולכת ומתרחקת ממני.
שוב רצתי לריטה. "את מבינה למה היא רוצה למות?" ריטה שאלה אותי. "כן", אמרתי לה. "היא בחורה עם המון יכולות, קסם אישי, שכל, וטעם טוב, אבל אם אני הייתי רואה את העולם ואת עצמה כפי שהיא רואה אותם, אז גם אני הייתי רוצה למות". "יופי", אמרה לי ריטה, "אז בפעם הבאה שאת רואה אותה, תגידי לה בדיוק את זה".
לפני הפגישה הבאה רעד לי הפופיק, אבל בכל זאת הלכתי על זה. "את יודעת, דנה", אמרתי לה (בערך), "חשבתי על הדברים שאמרת לי בפגישה האחרונה, ואני יכולה להבין אותך". דנה ובן הזוג שלה הביטו בי בפליאה. "כן," אמרתי לה, "אם אני שמה בצד את האופן שבו אני רואה אותך, על כל הכישורים שלך, הקסם שלך, טוב הלב שלך, השכל שלך, והאופן שבו את תמיד עמדת לצדם של החלשים, ואני מוכנה להסתכל על הדברים מנקודת מבטך, באופן שבו את רואה את עצמך, אני יכולה להבין שאת רוצה למות. אם אני הייתי חושבת שהעולם שלי כולו רע, אני עצמה רעה ומקולקלת, אף אחד לא מעוניין להיות אתי ביחסים טובים, איני חשובה לאף אחד, ובנוסף, הייתי בטוחה שהעולם ידוע לחלוטין ושום דבר בו לא יכול להשתנות, גם אני הייתי רוצה למות".
אני זוכרת עד היום כמה דפק לי הלב, אבל אני גם זוכרת מה דנה לבשה לפגישה הבאה: חולצת בד לבנה עם מפתח צוואר רחב מעוטר במלמלה. שיערה היה חפוף ומסודר בתסרוקת והיא נראתה אחרת לחלוטין. אני זוכרת גם מה היא אמרה, ואיך ניסחה היטב את אחד האופנים בהם חמלה לאחר יכולה לעורר אצלו חמלה עצמית שיכולה לחולל מפנה בחייו. "הפגישה האחרונה שינתה משהו דרמטי בשבילי", היא הסבירה, "ברגע שאמרת לי שאת יכולה להבין שאני רוצה למות, הפסקתי לבקר את עצמי על עצם ההרגשה הזו שלי. מרגע שההתקפה העצמית הנוספת הזו הפסיקה, כאילו השתחררה לי עוד אנרגיה, שהיתה כלואה שם, והתחלתי לנשום. כן, זה בסדר, אמרתי לעצמי, ברגע שהמתקפה הזו התחילה. אפשר להבין אותי על זה שאני מרגישה ככה".
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




