top of page

איזה שדרן רדיו פנימי מנהל אתכם — ואת הזוגיות שלכם?

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
4 בספט׳ 2025
זמן קריאה 6 דקות

עודכן: 22 באוק׳

פחד ובושה פועלים בנו כמו שני "שדרנים" פנימיים. עמליה רוזנבלום מסבירה למה אנשים מבוססי-חרדה ומבוססי-בושה נמשכים זה לזה, איך ההבדל ביניהם יוצר איזון עדין שעלול להפוך ללופ שלילי, ואיך זיהוי מה שמניע כל אחד מבני הזוג יכול להפוך את הקשר למקור של ביטחון וגם של תחושת ערך.

כשאנחנו מדברים בפסיכולוגיה על אנשים "נורמליים", אנחנו מתכוונים לרוב לקטגוריה המוכרת שפרויד קרא לה נוירוטיים: לא פסיכוטיים, לא מנותקים מהמציאות, אלא אנשים שנושאים קונפליקטים פנימיים שמעצבים את הדרך שבה הם מתייחסים לעצמם ולזולת. רובנו מסתובבים בעולם עם תחושת "נורמליות" מסוימת, ובצדק. אבל, ללא סתירה, מתחת לפני השטח אנחנו נושאים איתנו קול פנימי שחוזר על אותם מונולוגים.

כמטפלת ממוקדת רגש מבית מדרשו של הפסיכולוג הקנדי לז גרינברג, לא הופתעתי להיווכח ששני השדרנים המרכזיים שחופרים לנו הם "השדרן המבייש" ו"השדרן המלחיץ". כתבתי על כך כאן לא מעט בעבר, ברשימות על הקול המחריד ועל הקול הביקורתי, והנקודה היא שעל אף שאנחנו לא תמיד מודעים להם, הם משפיעים על איכות חיינו בצורה דרמטית.

שידורי הרדיו הפנימי

לאלה מאיתנו הסובלים משדרן מלחיץ, אפשר לקרוא מבוססי חרדה. אם אתם משתייכים לקבוצה הזו, אתם יודעים את זה. בסוף כל מחשבה שעוברת לכם באמצע הלילה, כל מי שיקר לכם הופך להומלס או לחולה במחלה קשה. הקול המחריד אוהב לחזור ולומר "אבל מה אם...", ובשנים האחרונות הוא רק הלך והשתלט – מהקורונה ועד ההפיכה המשטרית ומלחמת הנצח, הקול המחריד נמצא בכושר שיא. לפעמים הוא דוחף אותנו לשתלטנות ולפעמים להימנעות, וכל האמצעים מקודשים כדי לייצר תחושת ביטחון.

ואיך תדעו אם אתם מבוססי בושה? במידה מסוימת, אם אינכם יודעים לאיזו קבוצה אתם שייכים, כנראה שאתם שייכים דווקא לקבוצה הזו. הקושי לזהות את עצמכם אינו מעיד על כך שהקול המבייש חלש יותר מהקול המחריד, אלא על כך שהוא כואב עד כדי כך שאתם משקיעים המון אנרגיה בבריחה ממנו.

אנשים שמאורגנים סביב בושה לא תמיד יודעים שזה מה שמפעיל אותם. בטיפול, או במצב חשוף במיוחד, אם אתם סובלים מהקול הזה תוכלו לשמוע אותו לוחש: "אתה לא מספיק [משהו], בקרוב יגלו את הפגמים שלך, לא ירצו בך אם יראו מי את באמת".

לכן פעמים רבות אתם נאבקים: מצטיינים, מצטיידים בהישגים, תארים ומדליות, או נכנסים למאבקים ותחרויות שבהם אתם מוכיחים לכל מי שהקטין אתכם, במציאות או בדמיון, שאתם שווים יותר. לפעמים זה מתבטא בקריירה מרשימה או ברשימת הישגים שאי אפשר להתווכח איתה, ולפעמים דווקא במלחמות קטנות וגדולות עם בוסים, עם הורים, עם העירייה שהעזה לתת דו"ח, עם כל מי שעלול לגרום לכם להרגיש פגומים.

שיווי משקל נוירוטי

שתי העמדות הללו - פחד ובושה - לא נשארות רק בתוך נפשו של כל אדם. הן נוכחות גם בזירה הזוגית, ומעצבות את הדרך שבה אנחנו מתאהבים ומנהלים קשרים ארוכי טווח. לא במקרה, פעמים רבות אנחנו מוצאים את עצמנו נמשכים דווקא למישהו שמאורגן אחרת מאיתנו. נדמה כי כשאנחנו אומרים ש"ניגודים נמשכים" אנחנו מתכוונים לכך שאנשים מבוססי-בושה ואנשים מבוססי-חרדה פעמים רבות נמשכים אלה לאלה.

יש בזה היגיון רגשי עמוק. מפני ששתי המערכות האלה, על אף שהן כואבות ומגבילות, אינן לוחצות על אותם כפתורים. דמיינו למשל התקף חרדה בעקבות אזעקה. עבור בן זוג מבוסס־חרדה זו קרקע פורייה למחשבות שזה רק הסימן הראשון, והכול עומד לקרוס.

אבל רגע לפני שהוא מזמין כרטיס טיסה, יכול להיכנס לתמונה בן הזוג מבוסס הבושה, שהקול הפנימי שלו אמנם מלא בביקורת, אבל דווקא משום שאינו מכוון לאיומים חיצוניים, הוא מסוגל להישאר רגוע יותר. הוא יכול להגיד: "זה לא סוף העולם, אנחנו בטוחים עכשיו, בוא קודם נצא מהממ"ד ונסיים את ארוחת הערב".

וגם להיפך: דמיינו סיטואציה חברתית שבה מישהו אומר הערה שנשמעת מזלזלת. האדם מבוסס הבושה נשאב מיד למאמצים להגן כנגד מפגש עם תחושת הפגימות. הוא עלול להתאבסס על ההערה, להיכנס למצב מלחמתי, או ללכת לאיבוד בתוך התנהגויות נרקיסיסטיות מביכות המשמשות פיצוי-יתר על תחושת ההקטנה. כאן דווקא מבוסס החרדה פנוי יותר. הוא לא מתעכב על העלבון, אלא עסוק בשאלה: "האם יש כאן איום ממשי? לא? אז הכול בסדר". הוא יכול להזכיר לבן זוגו: "הם לא התכוונו לפגוע בך, אל תיקח את זה ללב".

כך נוצר מעין שיווי משקל נוירוטי, והניגוד הוא בעל יתרון מובהק. אבל מה קורה כששני בני זוג מאורגנים סביב אותו מנגנון? יש סיבה לכך שזה לא קורה לעתים קרובות. כששני מבוססי־חרדה חולקים חיים משותפים, הבית הופך בקלות למרחב רווי חששות. דמיינו זוג כזה מתכנן חופשה משפחתית: כל דבר פשוט הופך לשדה מוקשים. שניהם עסוקים כל כך בהגנה מפני אסון מדומיין, עד שאין מי שירגיע. להפך — הם מזינים זה את זה בחרדות.

איזה שדרן רדיו פנימי מנהל אתכם - אילוסטרציה

בית חרושת לדרמה

שני אנשים מבוססי-בושה יכולים למצוא את עצמם בזוגיות לעתים קרובות יותר, וביחד הם יכולים לפתוח בית חרושת לדרמה. כל אחד מהם נלחם בלי הפסק להוכיח שהוא שווה - מול העולם, אבל גם מול בן הזוג. במקום להיות זה שמרגיע את תחושת הפגימות, כל אחד מהם מצטרף למשחק השוואתי מתיש.

היא נעלבת אם הוא זוכה להכרה מקצועית, כי זה מזכיר לה את המקומות שבהם היא "נשכחת"; הוא מתפרץ כשהיא מתקרבת מדי לחברים, כי זה נוגע בפצע שבו הוא מרגיש "פחות רצוי". כך נוצרת זוגיות תחרותית שבה כל הישג קטן הופך לקרב, וכל פגיעה מזערית מתנפחת למאבק עיקש.

במילים אחרות, "שיווי המשקל הנוירוטי" שמתאפשר כאשר בושה ופחד מאזנים זה את זה, מתהפך לחלוטין כאשר מנגנון ההגנה זהה. במקום ויסות, יש הכפלה. אבל זה לא אומר שזוגיות עם מישהו שמאורגן אחרת מאיתנו היא פיקניק. במצב הנפוץ הזה, קל מאוד לחוש שמי שעומד מולנו פשוט לא מבין אותנו, ובמקביל להרגיש שגם אנחנו לא מצליחים להבין אותו.

ייתכן שזהו אחד המקורות הנפוצים ביותר להיווצרותו של הלופ השלילי בזוגיות - אותה חוויה מוכרת שבה נדמה שאנחנו מדברים בשתי שפות שונות לגמרי, ולא מצליחים להבין איך דווקא הדרך שבה ניסינו לשפר את המצב רק הובילה להסלמה.

כך למשל, בן זוג מבוסס־חרדה, שמרגיש שהקרקע נשמטת מתחתיו, עלול לנסות להשיב לעצמו תחושת שליטה על ידי דרישות, בדיקות חוזרות או בקרת איכות. מבחינתו, זהו ניסיון נואש להרגיע את החרדה. אבל בן זוגו מבוסס הבושה חווה את הנסיונות האלה לכונן תחושת בטחון כהאשמה ישירה: הנה שוב חושפים אותו כחסר ערך, שוב אומרים לו שהוא לא מספיק טוב. התוצאה היא תגובת נגד - התרחקות, התפרצות כעס, או התכנסות פגועה, שמעצימה עוד יותר את תחושת הסכנה אצל בן הזוג מבוסס החרדה.

ולהפך, בן זוג מבוסס־בושה, שמופעל על ידי פגיעות סמויה, עלול להגיב להתקף בושה פנימי ביציאה לקרב. הוא מרים את הקול, מתווכח, מנסה לנצח בוויכוח כדי לא לחוש מובס או לפעול בצורה שמכריזה על האוטונומיה שלו. מבחינתו זו דרך לשקם את ערכו.

אבל בן הזוג מבוסס החרדה שומע את הצעקות ומפרש אותן כאיום ישיר על יציבות הקשר, או לחילופין רואה בהתנהגות הסוערת של בן הזוג הוכחה לכך שהוא לא יכול לסמוך על שיקול הדעת שלו, ושהחיים לצדו יותר מסוכנים מאשר בטוחים. ואז המפוחד נכנס למגננה - מגביר את מאמצי השליטה, נעשה ביקורתי יותר, בורח פיזית מהחדר, או מתבצר בשתיקה. עבור בן הזוג מבוסס הבושה, זה נתפש כהוכחה חותכת: "הוא באמת לא סופר אותי, אני באמת לא שווה".

מר ביטחון וגברת גאווה

וזו הסיבה שכל כך חשוב לזהות מה מנהל אותנו ומה מנהל את בן הזוג שלנו. כשאנחנו מצליחים להבין אם בן הזוג שלנו מבוסס סביב חרדה או סביב בושה - אנחנו מקבלים מפתח חשוב: נקודת היציאה מהלופ. דווקא ההבדלים בינינו מאפשרים לנו למצוא זה עם זה מקום שבו שני הצירים - ביטחון וגאווה - יכולים להתמלא יחד.

ניקח דוגמה יומיומית: אם אני מרגישה שבן הזוג שלי מנסה להשתלט עליי ולהכריח אותי לדבר על משהו כשאני לא רוצה, החוויה הפנימית שלי עלולה להיות של השפלה. אני חווה את זה כהתערבות אגרסיבית שפוגעת באוטונומיה שלי. אבל אם אני עוצרת לרגע ובודקת מה קורה כאן במונחים של בושה מול פחד - אני יכולה לראות שבן הזוג שלי כנראה לא "רודן" אלא מבוסס־חרדה. כלומר, הוא לא מנסה להקטין אותי, אלא מנסה לוודא שאנחנו מטפלים בנושא שמעסיק אותו כמו שצריך.

אם אתעקש מתוך תחושת הבושה שלי לשמור בכוח על האוטונומיה - "אל תגיד לי מה לעשות, אל תכריח אותי לדבר", זה רק יגביר את החרדה שלו. הוא ירגיש שאין ביטחון, שאין שליטה, והפחד שלו יאמיר. אבל אם אצליח לתרגם את הסיטואציה לשפה של שני הצירים - ערך וביטחון - אני יכולה להגיב אחרת: "זה באמת חשוב, אני מבינה, אבל כרגע אני עייפה. בוא נדבר על זה מחר בערב". בתשובה הזו הוא מקבל את תחושת הביטחון שהוא זקוק לה - שמה שמדאיג אותו לא מוזנח - ואני מקבלת את תחושת הערך שלי, שלא דרכו עלי ושאני עדיין שומרת על גבול.

הנגטיב של התמונה הזו הוא היכולת של אדם מבוסס חרדה להזכיר לבן הזוג שלו שהוא מתפעל ממנו ומעריך אותו, אבל נוקט פעולות כאלה ואחרות רק משום שהוא עצמו מנסה להרגיש יותר בטוח. מודעות אקטיבית למבנים השונים האלה יכולה לעזור לנו להשתמש לטובה בעובדה שזו אינה משיכת חבל, או "משחק סכום-אפס", אלא שיש סיכוי טוב שהקשר שלנו יכול להיות מקור מספק לתחושת ביטחון עבור האחד וגם לתחושת גאווה עבור השני.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page