אהבה מאושרת יכולה להחזיק מעמד. כיצד?
אני לא מאמינה בשחיקה.
להגנתי אני קוראת לפסיכואנליטיקאי האמריקאי סטיבן מיטשל ולספרו "האם יכולה האהבה להתמיד? גורל הרומנטיקה לאורך זמן" (הוצאת תולעת ספרים). על פי מיטשל, דווקא משום שהאהבה היא חוויה כל כך חזקה ומטלטלת, היא מעוררת בנו תלות וחוסר אונים.
הידיעה והפחד, שאין לי דרך להבטיח שאהובי יאהב אותי לנצח, ולא יעדיף מישהו אחר על פניי, הם עינוי. העינוי הזה מוליד את הפנטזיה שבן הזוג שלנו מוכר לנו לחלוטין, יציב וצפוי.
במלים אחרות, "שחיקה" היר פרי הדמיון שלנו. התלות בבן הזוג האהוב מעוררת אימה, ולכן אנחנו מנסים להקטין אותו בעיני עצמנו. ככל שאנחנו מפתחים את הפנטזיות השליליות עליו, כך אנחנו מרגישים יותר בטוחים. אם הגבר הכובש, הרגיש, החכם והמושך שהתאהבתי בו יעזוב אותי, אני אהיה שבורה ורצוצה. אבל אם הנודניק השתלטן, המקריח, הלוזר והמשעמם שחי לידי יעזוב אותי, זה כבר הרבה פחות גרוע.
זוהי, אם כך, הבשורה המהפכנית של מיטשל: במערכת יחסים ארוכת-טווח, האהבה הראשונית היא האמת והשחיקה היא הפנטזיה.
ההתמודדות שמיטשל מצביע עליה כרוכה בהסרת הלוט מעל הפנטזיה שבן הזוג שלנו מוכר וצפוי. זהו שינוי יסודי ביחס שלנו אל בן הזוג שלנו. אנחנו נדרשים להכיר בו כיצור מסתורי, עמוק, שלעולם לא נוכל להשתלט עליו. אדם נפרד מאיתנו, שתמיד יישאר חלק בו שלא יהיה ידוע לנו. אדם שאהבתו אלינו לא מובטחת ולא וודאית, שנמצא בעצמו בשינוי מתמיד, ושלא יכול להבטיח לנו – גם אם הוא רוצה – שהוא יאהב אותנו גם מחר.
זהו גם כמובן שינוי יסודי ביחס שלנו אל עצמנו, משום שהוא דורש מאיתנו להכיר בתלות שלנו באדם שאתו בחרנו לחיות את חיינו, בשבריריות שלנו ובחוסר האונים. כשאנחנו חיים במצב מודעות כזה, ומסכימים להיפרד מאשליית הוודאות המכונה "שחיקה".