top of page

משליכים בציבור: מה אומרים הטוקבקים שלנו על מי שאנחנו?

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
28 בנוב׳ 2024
זמן קריאה 3 דקות

עודכן: 22 באוק׳

מהאשמות בהלבנת הון ועד לוויכוח על תרבות בזמן מלחמה: ניתוח התגובות לכתבת אוכל חושף את השחיקה הרגשית העמוקה בחברה הישראלית

לאחרונה התפרסמה בעיתון כתבה על מסעדת דגים ופירות ים חדשה במתחם הדולפינריום המשופץ בתל אביב. בעודי קוראת את התגובות לכתבה, הבנתי שהן מספקות הצצה מרתקת למנגנון ההשלכה הפסיכולוגית - אחת התופעות הייחודיות לבני אדם שמבדילות אותנו מבעלי חיים.

השלכה פסיכולוגית היא תופעה יומיומית. אנחנו רואים אותה כשאנחנו נוהגים במהירות בכביש ומתלוננים על נהגים אחרים שחותכים אותנו, כשאנחנו מודאגים מהופעתנו ומבקרים את מראם של אחרים, או כשאנחנו מתקשים להתמודד עם המלחמה ומבקרים את דרכי ההתמודדות של אחרים, פוזלים מחוץ לנישואים ומאשימים את בני הזוג שלנו בחוסר נאמנות.

השלכה פסיכולוגית היא מנגנון הגנה שבו אדם מייחס לאחרים רגשות, מחשבות, או דחפים שאינו יכול או רוצה להכיר בקיומם בתוך עצמו. מנגנון זה מתרחש באופן לא מודע ומשמש להגנה על תחושת העצמי מפני קונפליקטים פנימיים או רגשות לא נוחים, כמו אשמה, כעס או חרדה.

אף שרובנו מתפקדים היטב גם בלי מודעות להשלכות שלנו על אחרים, הבנת המנגנון הזה יכולה לתרום משמעותית לרגשות ולדפוסים שלנו, ובכך להשפיע לטובה על מערכות יחסים קרובות. כשאנחנו מזהים את ההשלכות שלנו, אנחנו יכולים להתחיל להתמודד עם הרגשות המודחקים במקום להכחיש אותם. זה גם מאפשר לנו להימנע מהאשמות שווא ולפתח אמפתיה כלפי מי שמאשים אותנו - מתוך הבנה שהאשמותיו משקפות את רגשותיו שלו.

אז בואו נראה כיצד טוקבקים שנכתבו לכתבה על מסעדת "צ'אקולי" משקפים את האופן שבו קוראים שונים משליכים רגשות, מחשבות, ותפישות פנימיות שלהם על הכתבה עצמה, על הכתבת, ועל המסעדה.

"כמה חיות אתם צריכים לאכול כדי להיות מרוצים?"

מחברי הטוקבק הזה משתמשים בכתבה כבמה להביע את התסכול העמוק שלהם מהחברה כולה. הם חווים את החברה בכללותה כצרכנית, חסרת חמלה ומזיקה לסביבה. נראה שהם חשים חוסר חיבור לחברה שמקדשת הנאה חומרית על חשבון ערכים מוסריים. הטוקבק הוא השלכתי במובן זה שהמסעדה עצמה כמובן אינה האשמה האמיתית או האובייקט העיקרי של התסכול שלהם, אלא רק סמל למה שהם רואים כהתנהגות אנושית הרסנית.

"למה הליקוק המיותר לדיקטטור חולדאי?"

תגובה זו משקפת אכזבה עמוקה מהמערכת הפוליטית. הכעס כלפי חולדאי נובע ככל הנראה מאובדן אמון במערכת השלטונית ומתסכול נוכח היעדר פתרונות לאתגרי העיר. עבור המגיב, אזכור ראש העיר משמש כהזדמנות להביע את תסכולו מהמערכת הפוליטית, כשהוא משליך את כעסו על הכתבה והכותבת.

"הדיסוננס הזה לא מפריע לך ליהנות? ילדים מתים בזמן שאת כותבת על פירות ים ושקיעות"

המגיב מבטא כאן קונפליקט פנימי לגבי הלגיטימיות של הנאה בתקופת משבר לאומי - תחושה מובנת בהחלט. במקום להתמודד עם רגשות האשמה האישיים שלו, הוא משליך אותם על הכתבת, שהופכת בעיניו לסמל של חוסר רגישות.

"אם נוותר על תרבות ויופי, למה להילחם בכלל"

בעוד שהמציאות זהה, גישת המגיב שונה: במקום אשמה, הוא נאחז בתרבות כמקור משמעות. המאבק לשימור שגרה ותקווה בתוך הכאוס (ראוי להערכה) משתקף בהגנתו על הכתבה, שמסמלת עבורו את ההצדקה להמשך החיים התקינים גם בעת משבר.

משליכים בציבור: מה אומרים הטוקבקים שלנו על מי שאנחנו? - אילוסטרציה

"אני מקווה שלא סיכנת את כספך עם ההימור הגרוע הזה"

חרדה כלכלית אישית מוצאת כאן ביטוי בדאגה מעושה ליזמים. המגיבים, הנתונים בעצמם באי-ודאות כלכלית (כמו רבים מאיתנו), מתקשים לראות ביוזמה העסקית ביטוי של אומץ. במקום זאת, חלון הראווה של המסעדה משמש להם כמראה המשקפת את חרדותיהם הכלכליות.

"מסעדה לא כשרה היא זן בסכנת הכחדה"

המגיב חושף חרדה למעמד קהילתו בחברה הישראלית. כשהוא חש שתרבותו נדחקת לשוליים, המסעדה הופכת לסמל במאבק זהות רחב יותר.

"הלבנת כספים! הלבנת כספים!"

האשמה זו משקפת תחושת חוסר אונים מול המציאות הכלכלית. בהיעדר ראיות, ההאשמה נשענת על תחושת בטן שדברים אינם כשורה. המגיב, המתוסכל מחוסר הצדק שהוא רואה סביבו, הופך את המסעדה לסמל השחיתות והעדר השקיפות.

"המקום יעבוד טוב, כי המחירים נגישים ויש כאן צורך אמיתי"

המגיבים במקרה הזה משליכים על המסעדה את הצורך שלהם בתחושת סדר ושליטה. הם מתמקדים במודלים כלכליים פשטניים, המתעלמים מהכאוס וריבוי המשתנים המוזכרים בכתבה והנמצאים סביבנו. כשהם מנבאים הצלחה למקום הם משליכים על המסעדה את המשאלה שלהם במציאת "שיטה להצלחה" שתפתור את תחושת חוסר הוודאות הכללית.

כשבוחנים את מכלול התגובות, מצטיירת תמונה מטרידה של חברה במשבר מתמשך. התגובות חושפות עייפות עמוקה ממצב החירום המתמיד, שמתבטאת בשחיקה רגשית ובביקורתיות מוגברת. העובדה שאפילו כתבה על מסעדה חדשה מעוררת סערת רגשות כה עזה מעידה על עומק המשבר.

התגובות משקפות חברה המתמודדת עם שסעים פוליטיים וחברתיים עמוקים, חרדות כלכליות, ותחושת חוסר ביטחון מתמשכת. הן מחלקות את הציבור הישראלי בין מיואשים לאופטימיים, בין אסקפיסטים המחפשים מפלט בחוויות אסתטיות לבין אקטיביסטים הדורשים שינוי.

החשיפה המתמשכת לטראומה וקונפליקט מחלחלת לכל היבט בחיים, עד כדי כך שאפילו הטוקבקים - שמעולם לא היו פסגת התרבות - מדרדרים לשפל חדש של רעילות. אולי זו העדות המטרידה ביותר למצבה הנפשי של החברה הישראלית כיום.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page