מה השמאל יכול ללמוד מטראמפ ונתניהו על "אלגוריתם הכריזמה"?
עודכן: 22 באוק׳
כריזמה היא לא קסם מולד אלא נוסחה פסיכולוגית. טראמפ ונתניהו יודעים להפעיל אותה. עכשיו נותר לשמאל למצוא מנהיג שיפנה לרגש, ולא רק להיגיון הקר
מה שמתרחש סביבנו נדמה לעיתים כמו פתיחה של סרט קומיקס אפל: ליגת נבלי העולם מתכנסת, ומנהיגים קיצוניים מכל קצוות הגלובוס מתכננים חלוקת שלל - איזה חלק מהעולם יפול בידי פוטין, מה יקבל טראמפ, מי יימסר לידיה של סין? האנושות עצמה, נבערת ומפוחדת, עומדת לחלוקה.
מכאן עולה השאלה החדה: למה אנחנו נוהים אחרי מנהיגים כאלה? אין ספק שהתשובות מגוונות, ורבות מהן נמשיך לחקור עוד שנים רבות (אם לא נהיה בכלא). אבל מעבר ליכולת של מנהיגים לטפח בורות ולהזין פחד, יש עוד תשובה: כריזמה.
כריזמה היא כמובן בעיני המתבונן. ובכל זאת, כדי להבין את עיני המתבונן - את הבחירה של מיליונים לעקוב אחרי דמות אחת ולא אחרת - יש טעם לעצור ולשאול: מהי כריזמה בכלל? המונח עצמו נולד ביוונית העתיקה, מן המילה χάρισμα (charisma) שפירושה "מתת חסד" או "מתנה אלוהית".
השילוש הלא-קדוש
אנשים נוטים לחשוב על כריזמה כעל תכונה ששייכת למנהיגים בלבד, אבל בפועל היא נוגעת בחיים של כולנו. יש מי שמרגישים שהם לא נראים טוב לפי מדדים "אובייקטיביים", ודווקא ההבנה שהם יכולים לשדר כריזמה יכולה לשנות את תחושת הערך שלהם. אחרים פוחדים שלא יצליחו להימשך לבן אדם אחד לאורך זמן, אבל במבט פנימה יכולים לגלות שבתוך קשר מתמשך המשיכה קשורה הרבה פחות ליופי ויותר לשאלה עד כמה בן הזוג נתפש בעיניהם ככריזמטי – חם, נוכח ומחובר אליהם.
במקורה הדתי־נוצרי, כריזמה נחשבה ככוח שניתן לאדם מלמעלה. בעולם החילוני שלנו כריזמה נמדדת בשלושה צירים עיקריים: עד כמה האדם נראה באמת מסוגל ומיומן, עד כמה הוא נתפש כקרוב, אנושי ובעל כוונות טובות כלפינו, ועד כמה הוא משדר שהוא בצד שלנו, כאן ועכשיו, ולא מרוחק או עסוק בעצמו.
הצירים האלה עוזרים להבין למה אילון מאסק נתפש כגאון קר, למה נתניהו מצליח להקרין כריזמה דווקא על קהלו שלו, ולמה רבין זכור כדמות שידעה לשלב יכולת עם חום. מאסק, למשל, ממוקם גבוה בציר היכולת והביטחון: הוא מהנדס, יזם, בונה חלליות ומכוניות חשמליות, דוחף את גבולות הטכנולוגיה. אבל בציר החום, כמו שאומרים היום, "אין אותו". דמותו הקרירה, המנוכרת לעיתים, משדרת שהוא לא בצד שלנו אלא בצד של החזון הטכנולוגי הגדול. התוצאה היא הערצה ללא אמון או חיבה.
ביל קלינטון, לעומתו, נחשב למנהיג שאיחד את שלושת הצירים כמעט באופן מושלם: הוא היה מבריק פוליטית, רטוריקן יוצא דופן ובעל כישורי תמרון מרשימים; הוא הקרין חום שהפך אותו לדמות קרובה ואישית, עד כדי כך שאפילו מתנגדיו הודו כי הוא גורם לך להרגיש שאתה היחיד בחדר; והייתה לו נוכחות שמילאה כל במה שאליה נכנס. כך הפך לאחד המנהיגים הכריזמטיים ביותר בסוף המאה ה־20.
גם ברק אובמה הצליח לשלב בין אינטלקט חריף ויכולת ניהול מורכבת לבין שפת גוף פתוחה, הומור, אמפתיה וחום משפחתי, לצד נוכחות נדירה שהפכה כל נאום לאירוע מעורר הזדהות. לעומתם, ולדימיר פוטין מייצג נוסחה אחרת: יכולת גבוהה ונוכחות עצומה, אבל חום כמעט אפסי. דמותו הקפואה והנוקשה מתוחזקת דווקא כמקור כוח, והכריזמה שלו נשענת על דימוי של שליט קר ואסטרטגי.
הקסם הוא בעיני המתבונן
דונלד טראמפ, לעומת זאת, נראה לרבים כנמוך גם ביכולת וגם בחום. ובכל זאת הצליח להיתפש ככריזמטי בזכות הצגה עצמית עקבית כמי ש"נמצא בצד שלנו ונלחם עבורנו". כלומר, גם בהיעדר חום אותנטי או מסוגלות מוכחת, אפשר לייצר כריזמה דרך אשליית נוכחות ושייכות.
נתניהו בישראל מהווה דוגמה מובהקת לכוחו של החיבור בין חום ליכולת – בעיני קהל מסוים. הוא יודע להיראות גם כמי שמסוגל להוביל וגם כמי שמבין את מצוקות הציבור שלו. החום שהוא משדר אינו אוניברסלי, אלא ממוקד: מי שנמצא "בתוך המחנה" זוכה בתחושה עמוקה שהוא בצד שלו.
יאיר לפיד נתפש כמי שנמצא גבוה בציר היכולת – רהוט, מנוסה, בקיא – אבל ניסיונותיו לשדר חום מתקבלים לעיתים כמאולצים, ולכן הכריזמה שלו חלשה יותר. בני גנץ מייצג אתגר אחר: משום שהוא נתפש כנמוך הן ביכולת והן בחום. ולבסוף, יצחק רבין נחווה בעיני רבים כגבוה הן בציר היכולת והן בציר החום, מה שאיפשר לו להיתפש כמנהיג יציב, ישיר ופשוט, ולכן גם כריזמטי לאורך זמן.
מכאן אפשר להבין שכריזמה היא לא רק קסם אישי מולד, אלא שילוב של שלושה צירים – יכולת, חום ונוכחות – שבכל רגע ובכל קהל יכולים להגיע לניקוד מצטבר שונה. אך כשאנחנו אומרים שכריזמה היא "בעיני המתבונן", אנחנו בעצם אומרים שהקהל לא רק שופט את המנהיג מבחוץ, אלא משליך לתוכו את הצרכים הרגשיים שלו. מי שחווה איום קיומי יחפש דמות שמסוגלת לשדר גם חום אנושי וגם יכולת ביצועית גבוהה; מי שמרגיש מודר או מקופח יחפש נוכחות – מישהו בצד שלו גם אם היכולת או החום מוטלים בספק.
מה שמסביר את העובדה שטראמפ הצליח להיתפש ככריזמטי למרות ניקוד נמוך גם בחום וגם ביכולת: חלקים ניכרים בציבור האמריקאי ראו בו כמי שלוחם עבור הצד שלהם. הוא הפך את עצמו לסמל של "אנחנו נגד האליטות". במובן הזה, הקהל "מסבסד" בדמיונו עבור המנהיג את מה שחסר בו: אם חסר חום, הרי שאפשר להלביש עליו דימוי של לוחם בלתי מתפשר; אם חסרה יכולת, אפשר להחליף אותה ברטוריקה של אותנטיות ("לפחות הוא לא פוליטיקאי משופשף").

נשים של ברזל ושל קרח
אבל כאן מסתתרת גם בעיה עמוקה יותר. המבנה של הכריזמה כשילוב בין יכולת לחום פועל לרעתן של קבוצות שלמות באוכלוסייה. נשים, למשל, נוטות להיתפש באופן סטריאוטיפי כגבוהות בחום אך נמוכות ביכולת. זו אחת הסיבות שבשדה הפוליטי הן נאלצות להוכיח את עצמן שוב ושוב – לא רק כמנהיגות אלא כמי ש"מסוגלות באמת". ומרגע שהן מצליחות להיתפש כגבוהות ביכולת, הן כמעט בהכרח נתפשות כקרות, חסרות חום.
לא במקרה הכינויים שנדבקו למנהיגות בולטות הם "אשת הברזל" לתאצ'ר, "אשת הקרח" למרקל ולהילרי קלינטון, וגם לגולדה מאיר. עצם הניסיון לעלות בציר היכולת נתפש כראייה לניקוד נמוך בציר החום. גם מיעוטים פוליטיים או אתניים מתפקדים מראש באזור בעייתי: הם נתפשים מראש כ"נמוכים ביכולת", וכל ניסיון להדגיש חום וקהילתיות עלול להתפרש כחולשה. במילים אחרות, המפה הכריזמטית מוטה לטובת האליטה השלטת.
גברים לבנים מהאליטה נהנים ממרחב פעולה רחב בהרבה: הם יכולים להיות גם חזקים וגם חמים, מבלי להיענש על הסתירות שבין שני הצירים. אפשר לחשוב על זה כעל מסננת חברתית: לא די שתהיה לך כריזמה אישית, עליך גם להשתייך לקבוצה שהחברה מוכנה להעניק לה את התואר הזה.
לכן, המפתח לכריזמה הוא לא רק שילוב בין יכולת לחום, אלא גם היכולת להיות חלק מאליטה קיימת, ובו בזמן לשדר חום אנושי שמפנה כתף חמה לבוחרים. כאן אפשר להבין את כוחם של טראמפ ונתניהו: שניהם גברים לבנים, אליטיסטיים במובנים רבים – עושר, השכלה, עמדות כוח, אבל הצליחו לבנות לעצמם דימוי של מי שמפנים חום כלפי קהלים מסוימים. הם מדברים ב"אנחנו" ברור, מרשים לעצמם לגעת, לחייך, לשדר הזדהות, לפחות כלפי המחנה שלהם.
לצמצם פערי נוכחות
אם נשתמש באלגוריתם הכריזמה כדי להגיד משהו לגבי המועמדים בבחירות הבאות שאמורות להתקיים בישראל, יש להזכיר את יאיר גולן. הוא מגלם היטב את יתרונותיו ואת חסרונותיו של השמאל הישראלי במונחים של כריזמה. בציר היכולת כמעט שאין עליו עוררין: סגן רמטכ"ל לשעבר, בעל ניסיון ביטחוני עשיר, אדם רציני שמצטייר כמי שיודע להנהיג במצבי קיצון.
גם בציר הנוכחות הוא לא חסר דבר. גולן אינו "ביצה רכה", כמו רבים באופוזציה הנוכחית. התבטאויותיו הישירות, שפת גופו התקיפה והעמידה הנחרצת שלו הופכים אותו לדמות שקשה להתעלם ממנה. שני הצירים הללו, יכולת ונוכחות, מציבים אותו גבוה יחסית ביחס לרבים מיריביו בשמאל.
כאן טמון גם הקושי הגדול ביותר שלו. גולן נתפש לעיתים קרובות כקר, נוקשה ואף מתנשא. אמירותיו השנויות במחלוקת חיזקו את הדימוי שלו כאדם אמיץ וישיר, אבל במקביל הרחיקו ממנו חלקים רחבים בציבור והותירו אותו כמי שפונה כמעט רק לגרעין מצומצם ואידיאולוגי. כדי להצליח להפוך למועמד שיכול להנהיג לא רק מחנה אלא גם עם שלם, עליו ללמוד לשדר יותר אמפתיה, יותר קרבה אנושית, יותר תחושה שהוא לא רק נלחם על עקרונות מופשטים אלא גם רואה את האנשים עצמם.
מכאן המסקנה הרחבה יותר: השמאל הישראלי לא יוכל להסתפק בהצגת מועמדים מוכשרים, מנוסים או רהוטים בלבד. כדי לייצר כריזמה שתוכל להתמודד מול נתניהו או דמויות דומות, עליו להעמיד מנהיג או מנהיגה שידעו לשלב יכולת עם חום, נוכחות עם קרבה. זהו הלקח המרכזי מהמפה הזו: לא די להיות מסוגל או צודק – צריך גם להיראות אנושי, בעד, מחובר.
יאיר גולן, אולי יותר מאחרים, מדגים את הפער הזה. אם ידע לסגור אותו, הוא יוכל להפוך למועמד משמעותי בבחירות הקרובות; אם לא, הוא יישאר עוד דמות חזקה, אך מרוחקת, במחנה שממשיך לחפש את הכריזמה שתסחוף אותו אל השלטון.
אבל השאלה מה הופך אדם לכריזמטי אינה מוגבלת לזירה הציבורית: היא פוגשת אותנו גם בחדר השינה וגם מול המראה. מי שמרגישים, ואפילו אולי מבחינה "אובייקטיבית" נחשבים לא מספיק יפים, רזים, עשירים או צעירים - יכולים למצוא ביטחון מחודש כשיבחנו את הישגיהם ויגלו שאחרים נמשכים דווקא לאנרגיה הכריזמטית שהם משדרים.
ומי שחוששים שלא יצליחו להחזיק משיכה לאורך שנים יכולים לגלות שהתבלין הסודי למתח אירוטי בקשר לא מוגבל לחידוש אינסופי, אלא יכול לנבוע מתחושת הקרבה, החום והנוכחות שהקשר מייצר. במובן הזה, לימוד האלגוריתם של הכריזמה מאפשר לא רק לבחור מנהיגים טובים יותר, אלא גם להרגיש רצויים ואהובים יותר בחיים האישיים.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




