למה רוב המבוגרים לא מציירים?
עודכן: 22 באוק׳
רוב הילדים מפסיקים לצייר כשהם מגלים שהם לא מצליחים לצייר באופן מציאותי מספיק. תרגיל פשוט של שלוש דקות יכול להחזיר מעט מהקסם האבוד
האם אתם יכולים לצייר? איך תגיבו אם תתבקשו לצייר? אם המקצוע שלכם לא כולל ציור באופן מקצועי, רוב הסיכויים שתסרבו לצייר, ואפילו תשלבו ידיים, כאילו אתם נועלים את כפות הידיים שלכם ומוודאים שהן לא תופסות איזה טוש כנגד רצונכם.
למה זה קורה? מתי אנחנו נפרדים מהציור והוא הופך להיות נחלתם של אנשי מקצוע בלבד? כבר כמה חודשים שאני חושבת על השאלות האלה, ובדרך התמזל מזלי להיתקל בספריה של אמנית הקומיקס האמריקאית החשובה לינדה ברי. ההרצאות והסדנאות שלה בנושא גילו לאלפי אנשים שלא צריך לבקש רשות מאף אחד כדי לצייר, והיא אף זכתה על כך במלגת מקארתור.
ברי, שעובדת עם ילדים בני ארבע ועם סטודנטים בקולג', ומתעניינת במפגשי יצירה ביניהם ובאופן שבו המפגשים האלה יכולים להביא להפריה הדדית, אומרת שרוב הילדים מפסיקים לצייר בסביבות גיל שמונה או תשע, כשהם מגלים שהם לא יכולים לצייר באופן מציאותי מספיק לטעמם אף או כפות ידיים. בערך בגיל הזה, הציור מתחיל להיות נחלתם של הילדים "המציירים יפה". בפרידה הזו, היא מדגישה, אנחנו מאבדים הרבה מאוד.
שהרי בתחילת הדרך, הציור והכתיבה אינם כה שונים זה מזה. כשאנחנו לומדים את האלף בית אנחנו מציירים את האותיות, אנחנו מציירים את הצורות שבאופן מאגי מייצגות את שמנו. אנחנו לא כותבים אותן. בתחילת הדרך, הציור, כמו שאר האמנויות, הוא חלק כל כך חשוב מהתפתחות הילד, עד שהורה שמבחין שהילד שלו לא מצייר, שר, רוקד, ממציא סיפורים או הצגות, עלול (ובצדק) לדאוג מכך. מדוע, שואלת לינדה ברי, כשמבוגרים מפסיקים לעסוק באמנויות, אנחנו לא מודאגים מכך?
להתחיל מדף "מלוכלך"
באופן אישי, מדידת התוצרים שיוצאים תחת ידי במונחים של "יופי" היתה כנראה הגורם המעכב העיקרי. אך ככל שאני מרשה לעצמי יותר ויותר להעמיק בעולמות הוויזואלים, כך אני מבינה שיש מדדים הרבה יותר משמעותיים מאשר יופי. להנחה של טוש על דף (או עיפרון של אייפד על אייפד) יש עוד היבטים משמעותיים חוץ מאשר נשיאת חן.
הראשון הוא ביטוי אישי, והשני הוא נגיעה בזולת. כל אחד מהם הולך לאיבוד בצורה אחרת במהלך התבגרותנו, ונדמה לי שאפשר אולי להציע ארגון מחדש של המסגרת שדרכה אנחנו מבינים את שניהם, באופן שאולי יאפשר ליותר אנשים להרשות לעצמם לצייר, לשרבט, לאייר או כל דבר בסגנון.
הראשון הוא כאמור ביטוי אישי. נדמה לי שכמבוגרים, אנחנו חושבים על ביטוי אישי כתהליך שתחילתו בהבנה של מה שיש לנו להגיד, והמשכו בניסוח המסר ובהבעתו. אך זהו לא המסלול היחיד. אמנים רבים וכותבים רבים לא מתחילים עם רעיון ברור ומובהק, ולא מתייחסים אל הוצאתו לפועל כאל, ובכן, הוצאה לפועל. הרבה פעמים התהליך הוא דיאלוגי, בין הנייר והאמן, בין היד והאמן, בין העיפרון והכותב, וכן הלאה.
כשישבתי לכתוב את הרשימה הזו, ידעתי, למשל, שאני רוצה שהיא תעסוק ביתרונות הפסיכולוגיים של עיסוק באמנות בבגרות, אך לא פרשתי לפני כן את כל הטיעונים בצורה מסודרת. סמכתי על כך שאני חושבת על הנושא מספיק, קוראת, מקשיבה ומשוחחת עליו, בכדי שברגע שאתחיל לכתוב, הרעיונות בעצמם גם יובילו אותי קדימה, ולא רק אני אוביל את הרעיונות. באופן דומה, גם ליד יש שכל משלה, וציירים רבים לא מתחילים אף פעם מדף ריק, אלא מחפשים דווקא מצע שהוא קצת מלוכלך או מקומט, כדי שמשהו בחוץ ידובב אותם.
כלומר, אם רוצים ליהנות מהשיפור הנפשי שפעולות אמנותיות יכולות להציע, לא חייבים לחכות עד שיבוא רעיון. אפשר לתת ליד להוביל אותנו. תבדקו זאת בעצמכם, שימו עט ביד שלכם, ותראו מה קורה. ויש לי אפילו רעיון טוב יותר.

לתפוס את המפלצת
ללינדה ברי יש תרגיל שהיא מספרת עליו בראיונות שלה, אני ניסיתי אותו עם הבן שלי, שהוא סרבן ציור רציני, והתרגיל הצליח מעל למצופה. אני יודעת שזו קלישאה, אבל אני אומרת לכם שאם אנחנו הצלחנו, אז גם אתם תצליחו. צריך לפחות שני משתתפים בשביל התרגיל הזה, והוא הולך כך: כל משתתף משרבט קשקוש קטן בצבע כלשהו על פיסת נייר. לאחר מכן המשתתפים מחליפים ביניהם את פיסות הנייר.
כשלכל משתתף יש מולו פיסת נייר עם שרבוט שלא הוא עשה, יש לכל המשתתפים שלוש דקות בדיוק כדי לצייר מהשרבוט שמולם מפלצת. אחרי שלוש דקות כולם עוצרים, ומראים את המפלצות זה לזו.
השלב הבא הוא מצחיק במיוחד, וגם לו מקצים שלוש דקות בלבד. בשלב השני הזה כל אחד מצייר את שני ההורים של המפלצת שלו. תוקסמו לראות באיזו אינטואיטיביות המוח האנושי מהנדס לאחור ומוצא תשובה לשאלה איזה שני יצורים יכולים היו לתרום ליצירת המפלצת שמולי. החלק שבו מראים זה לזה את הציורים הוא כיפי ומצחיק במיוחד.
בשלב השלישי של התרגיל, שוב מודדים שלוש דקות, ועכשיו כל אחד מצייר את המפלצת שלו, כשהיא היתה קטנה. התרגיל המקסים הזה מסיט לגמרי את המוח משאלת ה"יפה", ולו רק בזכות הגאונות של לינדה ברי שמטילה עלינו לצייר "מפלצת", דהיינו אובייקט לא יפה בהגדרה.
אבל באופן שבו הוא בנוי, שבו אנחנו לא יושבים מול דף ריק עם משימה גדולה, אלא יושבים בהתחלה מול דף ריק עם משימה קטנטונת (שרבוט או קשקוש) ולאחר מכן, כשהמשימה גדלה מעט (ציירו מפלצת), אנחנו כבר לא מול דף ריק. גם הגבלת הזמן של התרגיל משחררת אותנו מהמשא של הגדרת המסר, ומאפשרת לגלות שליד שלנו יש שכל משלה.
לשחרר את הדימוי
התרגיל הוא גם מבוא טוב להיבט השני המיטיב של הציור - היכולת שלו לגעת בזולת. התרגיל עושה זאת בכך שאנחנו עושים אותו יחד, ומגיבים לאיורים זה של זו לא בקלישאות הרגילות, אלא באופן חווייתי ומשוחרר. ההיסטוריה של הרף שאנחנו מעמידים לעצמנו לפני שאנחנו מראים את העבודות שלנו לאחרים נעוצה, בין השאר, לדבר ברי, בטעות שהורים רבים עושים, וששווה לנו לשים לב שאנחנו לא משחזרים אותה ומעבירים אותה לדור הבא.
היא מספרת שכשבני הארבע שהיא עובדת איתם בסדנאות שלה מתחילים לצייר, הרוב המוחלט של ההורים עושים אחד משלושה דברים: נותנים לילד הוראות, מתפעלים מכל דבר שהילד עושה, או מתעלמים מהילד לחלוטין ושוקעים בטלפון שלהם.
תארו לעצמכם, היא אומרת, שהייתם יוצאים לדייט עם מישהו, ובמשך כל הערב הדייט שלכם היה או נותן לכם הוראות, או מתפעל מכם, או שקוע בטלפון שלו - איזה טוב כבר היה יכול לצמוח מכך? במילים אחרות, אנחנו לגמרי לא נוכחים כשהילדים שלנו מתנסים בציור, ועל ידי כך אנחנו עוזרים להשריש תפישות מוטעות לגבי תפקידה של האמנות בחיינו.
אחד הרגעים המכוננים בהתפתחותה של ברי, לדבריה, היה רגע שבו היא הראתה למורה שלה בקולג' איור, ואמרה לה עליו "הוא לא מוצא חן בעיניי". תגובתה של המורה הייתה: "זה לא עניינך". התשובה הזו טלטלה את כל תפישת עולמה של ברי, וכששמעתי אותה מספרת את האנקדוטה הזו, אני שמחה להגיד שגם את שלי.
בתגובה הלא-אינטואיטיבית הזו, המורה אמרה לה משהו על קיומו של עולם של דימויים. עולם זה קיים בנפרד מעולמנו הביוגרפי. הוא יתקיים לפנינו ואחרינו. בשיח הפסיכולוגי הטהור אולי זה עולם הארכיטיפים של יונג. כל יצירה שיוצאת תחת ידינו היא אזרחית של עולם הדימויים. ככזו, אנחנו כבר לא "קובעים עליה".
ייתכן שיש לה תפקיד בעולם עבור מי שיצפה בה, באופן שאין לנו בדיוק את היכולת לנבא או להבין. כמו שברי אומרת, "אנחנו לא חייבים לאהוב את האופן שבו הכבד שלנו נראה, כדי שהוא יתפקד היטב". נכון, זו לא אנלוגיה מושלמת, אבל אם יש משהו שברי כן מושלמת בו, זה לעודד כל אחד ואחת מאיתנו לא להיות מושלמים, בניסיון לעזור לנו לחיות חיים הרבה יותר שלמים, שמחים ומחוברים.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




