top of page

לחרדה שלנו יש תפקיד עכשיו. זה לא הזמן להשתיק אותה

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
30 בנוב׳ 2023
זמן קריאה 3 דקות

עודכן: 22 באוק׳

המשבר הנוכחי מעצב מחדש את היחס שלי לחרדה. זו לא עוד אמיגדלה רגישה מדי של אדם המגיבה לגורמי לחץ אישיים, אלא זעקה בתגובה לסכנה קיומית. את גל החרדה הנוכחי חשוב לא לפסול, לא לבייש ואולי אפילו לא צריך לרפא אותו. הוא יחלוף כשהסכנה - מבחוץ ומבפנים - תחלוף

גילה (שם בדוי), בת 75, התחילה לקחת כדורים נגד חרדה אחרי פרוץ המלחמה. גילה היא בת של ניצולי שואה, ועל אף כל האתגרים שעברה בחייה, זו הפעם הראשונה שהיא נעזרת בתרופות. וגילה כמובן לא לבד. בזמן שישראל מתאוששת ממתקפת טרור בהיקף חסר תקדים, גל של חרדה תוקף את האומה. אבל את הגל הזה לא צריך רק להרגיע. ניתן גם לראות בו הזדמנות להטיל ספק באופן שבו אנחנו מתייחסים לחרדה כחברה.

הטבח, הטרור והאכזריות, בקנה מידה שלא נראה קודם לכן, הותירו חותם בל יימחה על ישראל. החרדה במדינה עלתה בצורה מוחשית. עם זאת, תגובה זו חושפת גם הטיות עמוקות בחברה שלנו. מבחינה היסטורית, פלחים באוכלוסייה הנוטים להביע את החרדה שלהם בצורה יותר גלויה, כמו נשים וילדים, תויגו באופן שלילי. החרדה נחשבת לסימן של חולשה בתרבות הפטריארכלית, המונעת על ידי המאצ'ואיזם שלנו.

האתוס החברתי הזה, שנובע בחלקו מתגובה לאנטישמיות ואף בהפנמתה וברתיעה פוסט-טראומטית מגילוי פחד, הכתיב זה מכבר את היחס הקולקטיבי שלנו כלפי חרדה. חוסר מורא התפתח כקונטרה לאנטישמיות העולמית, שתיעבה את היהודי החלש, תיעוב שאותו הפנמנו כולנו והחלנו על עצמנו. תהליכים אלה חיזקו נרטיב לאומי שבו גילוי פחד, ובהמשך חרדה, נתפש כחולשה. השתדלנו להיות אומה של כוח, ועל הדרך העמקנו את הזלזול שלנו בפגיעות.

לחרדה שלנו יש תפקיד עכשיו. זה לא הזמן להשתיק אותה - אילוסטרציה

חרדה מגוננת

גם באופן אישי ומקצועי, כפסיכולוגית, הגל הזה מחייב אותי להתעמת עם האופן שבו התייחסתי לחרדה לאורך כל השנים. בעבודה שלי עם אנשים הסובלים מחרדה, אני ממוקדת על פי רוב בניסוח מחדש של החרדה שלהם מחולשת אופי או פגם-לכאורה לתפישת החרדה כבעיה בריאותית, טבעית, אם כי לא נוחה. שנים על גבי שנים אני מסבירה למטופלים שחרדה מעידה על דריכות יתר של מוחם לאיום במציאות; דריכות יתר שנוצרת כתוצאה מגנטיקה או מחשיפה לאירועים מסויימים בעברם האישי. בטיפול אנחנו מנסים ללמד את המוח לחוות את העולם כמפחיד אבל לא מסוכן. אבל האם יש היגיון בהמשך עבודה בכיוון הזה?

המשבר הנוכחי מעצב מחדש את היחס שלי לחרדה. זו לא עוד אמיגדלה רגישה מדי של אדם המגיבה לגורמי לחץ אישיים, אלא זעקה אדפטיבית בתגובה לסכנה קיומית. את גל החרדה הנוכחי חשוב לא לפסול, לא לבייש ואולי אפילו לא צריך לרפא אותו. הוא יחלוף כשהסכנה - מבחוץ ומבפנים - תחלוף. וייתכן שעד אז אנחנו צריכים להמשיך לפחד. קולה של החרדה כעת הוא קול ביקורתי.

החרדה יכולה להיות מובנת כאי-הסכמה להתרגל. אי-הסכמה להתרגל לעובדת החטופים, לתמונות החטופים. אי-הסכמה להתרגל לאזעקות. לשליחת ילדים לבית ספר תוך סיכון חייהם ובריאותם הנפשית. אי-הסכמה להתרגל לחיילים מתים, למוות של אזרחים בשני הצדדים. לטרטור הבלתי פוסק בשמיים. אי-הסכמה לשמוע את הטרטור הזה כצליל שמגן עלי. אי-הסכמה לשכוח שאני בסכנה. החרדה היא גם קולה של ההתנגדות.

ברור שהאתגר הוא לאזן בין חרדה חשובה לבין חרדה עודפת, בין תגובה רציונלית לסכנות אמיתיות לבין חרדה שמשתקת את יכולת התגובה שלנו. עלינו להדריך מטופלים כיצד לרתום את החרדה כמנוע לעירנות ולהיערכות שמגדילה את סיכויי ההישרדות שלהם ולהתייחס לחלקים העודפים שפוגעים בתפקוד. אבל כאנשי בריאות הנפש אנחנו צריכים להיזהר מאד מלהשתיק אותה עד כדי כך שלא ניתן יהיה לשמוע את המסר שלה. הטיפול בחרדה השתנה והוא לא נוגע יותר רק לניהול הסימפטומים. שינוי הנרטיב התרבותי שלנו סביב פחד וחרדה הוא חלק מהמענה שכולנו צריכים לתת כחברה למי שחרד.

מתקפת הטרור האחרונה והמלחמה בעקבותיה מחייבות אותנו לשקול מחדש את מערכת היחסים שלנו עם חרדה. עלינו לעבור מלראות בה חולשה בלבד להכרה בחרדה כרגש מורכב, ולעתים קרובות אף מגונן. בתקופה סוערת זו, הכרה בחרדה יכולה להפוך לחלק מהחוסן הלאומי שלנו, ולא לגרוע ממנו. הגיע הזמן שנכבד את כל ההיבטים של התגובות הרגשיות שלנו, במיוחד אלה שסבלו באופן היסטורי מתיוג שלילי.

בחברה הפטריארכלית והמיליטריסטית שלנו, שבה מעריצים כוח ובזים לפחד, המשבר הנוכחי מחייב הערכה מחודשת של החרדה. תפקידה הכפול מתברר: מצד אחד היא סימפטום הזקוק לטיפול ומצד שני היא קולה של הזהירות בעת סכנה. עלינו להכיר בכך שהחרדה שאנו חשים כיום אינה רק תגובה פסיכולוגית; זה אינסטינקט הישרדות. האוכלוסיות הנוטות לחרדה הן חלק חשוב ובלתי נפרד מהנפש הלאומית שלנו, חולשתן היא כוח שאיפשר הישרדות בתקופות היסטוריות אחרות, כפי שניתן לראות בעזיבתם המוקדמת של אלו שהיו מספיק חרדים כדי לעזוב את גרמניה הנאצית בזמן.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page