top of page

טובעים במספרים: למה טופס תמים מעורר בנו פחד לא פרופורציונלי?

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
23 באפר׳
זמן קריאה 4 דקות

עודכן: 22 באוק׳

מה קורה כשמילוי טופס או חרדה ממספרים מעוררים בדיקה כפייתית, דחיינות או קיפאון — לא בגלל הקושי, אלא כי כל טעות קטנה עלולה לגרור סבך בירוקרטי מתמשך, ובמקרה הקיצון אף להסתבכות מול החוק

לפני כמה ימים, בעודי יושבת בשגרירות ארצות הברית אי שם באירופה, הופתעתי מהניגוד המוחשי שבין התמונה הקשוחה והפראית ברמת הקומיקס של הנשיא האמריקאי התלויה על הקיר, לבין התנהגותה מלאת החמלה של פקידת הקבלה כלפי אישה מבוגרת שהגיעה למקום.

המבקרת אחזה בידה שקית ניילון ובתוכה תעודה מזהה כלשהי ישנה להפליא, ולא היה ספק שברגע שהפקיד שמאחורי החלון המשוריין יבין מהן שאיפותיה הביורוקרטיות, היא תידחה על הסף. הצפייה במתח הזה גרמה לי להרהר בפחד העמוק שאנחנו נושאים בקרבנו מפני "המדינה", עוד הרבה לפני שהתחלנו לפחד מהמשטרה, בימים שעוד חיינו בדמוקרטיה מתפקדת.

שורשיו של הפחד הזה נעוצים כמובן בא-סימטריה המובנית של כוח. למדינה יש מונופול על החוק, וברגע שאנו באים איתה במגע, אנו חווים אובדן מוחלט מבחינה פסיכולוגית של תחושת האונים שלנו. המפגש עם המדינה מחזיר אותנו למצב רגרסיבי של ילד מול הורה כל-יכול ובלתי צפוי.

בנוסף, מרגע שהפכנו ל"תיק מספר X", אנחנו עלולים לחטוף ורטיגו קפקאי, ולהרגיש שנזרקנו לחדר בריחה או למבוך שבו לא רק שהכללים עמומים, מי שמולנו הוא גם השופט, גם התובע וגם היריב. חוסר האונים הזה אינו נשאר במישור הקוגניטיבי, ואני מתארת לי שאתם יכולים לזהות את עצמכם לפחות באחד מאופני ההתמודדות הבאים.

פסיכולוגיה של טופסולוגיה

נתחיל בבדיקה הכפייתית. אני שעד היום לא סגורה בדיוק על היום שבו יוצאת טיסה שממריאה ב־2:00 בלילה, בוודאי מוצאת את עצמי במצבים כאלה, קוראת את אותו טופס עשרות פעמים, בודקת כל פסיק ונקודה, לא מתוך רצון לדיוק, אלא מתוך פחד.

מה הפחד? במקרים קלים הפחד הוא שטעות אחת תפיל עליי הר של ביורוקרטיה נוספת, כמו משבצת גרועה במשחק קופסה, שמחזירה אותי עכשיו כל הדרך לאחור. אבל במקרים קשים יותר, הפחד עלול להיות משתק, כזה שבו אני רואה איך רכבת המחשבות לא עוצרת, ולמרות שאני יודעת שזה לא כנראה לא נכון, אני בכל זאת מפחדת שמא טעות קטנה ולא מכוונת תתפרש כעבירה פלילית או כהונאה שתמוטט עליי את עולמי.

אפשר להבין מדוע כנגד זה יש גם צורת התמודדות הפוכה: הדחיינות הכרונית — המצב שבו המעטפה מהרשויות נשארת סגורה על השידה במשך שבועות, פשוט כי המוח מתייג אותה כ"איום הישרדותי" שאי אפשר להתמודד איתו, עד שבהדרגה כל המטבח הופך להיות מקום שמפחיד להתקרב אליו כי המעטפה שם, כמו מקום שראיתי בו ג'וק ענק.

החרדה הזו יכולה להיות כה גדולה, עד שאנשים מוכנים לסבול פגיעה כלכלית ממשית ולשלם עמלות תיווך גבוהות לאנשי מקצוע, לא בגלל שהם לא מסוגלים למלא את הטופס, אלא כדי לקנות "חיץ פסיכולוגי".

המתווך משמש כאן כמכל לחרדה. הוא עומד בינינו לבין ה"מפלצת" המדינתית. וגם ההקלה שאנחנו מרגישים כשאנחנו מסיימים עם פעולה כזו מעידה על גודל החרדה שלנו. בדרך כלל, כשאנחנו משלימים את המשימה, אנו חווים קתרזיס לא פרופורציונלי לאירוע; זוהי הקלה של מי ששרד סכנה קיומית, שאני באופן אישי יכולה להעיד משאירה אותי לפעמים ממש מרוקנת אך אסירת תודה על כך שנותרתי "חופשייה" לזמן מה נוסף.

טובעים במספרים: למה טופס תמים מעורר בנו פחד לא פרופורציונלי? - אילוסטרציה

הוציאו מחברת משבצות

ויש פחד נוסף, גם הוא משותף לרבים, שאולי מהדהד את החרדה ממוסדות: הפחד ממתמטיקה. דמיינו אדם מקצועי ומוכשר בתחומו שקופא לפתע כשעליו לחשב אחוזים כשהוא עוזר לבת שלו בשיעורי בית או לחלק חשבון במסעדה בין מספר לא זוגי של אנשים. הלב שלו מתחיל לדפוק מהר, עוד רגע הוא מזיע, ובבת אחת מגבר בן 50 הוא חוזר להיות זאטוט בכיתה ג', עומד להיות מושפל מול כל הכיתה על ידי מחנכת עם ליפסטיק על הכוס קפה.

אחד הדברים הראשונים שמשותפים לשני הפחדים הללו הוא הממשק הפוטנציאלי שלהם עם התשתית הנוירולוגית שלנו, לפחות במקרה של מי שמתמודדים עם קשיי עיבוד כמו הפרעת קשב וריכוז, דיסקלקוליה (קושי בעיבוד מספרים) או דיסגרפיה (קושי בכתיבה).

אם אני, שאפשר לעשות ממני ריטלין, קוראת כל טופס עשר פעמים, אז מה עובר על אדם עם הפרעת קשב כשהוא צריך למלא טופס של המדינה? עבורו הדרישה לדיוק קפדני בניירת היא לא רק מטלה משעממת, שעדיף לעשות אותה כמו שצריך כדי לא לעשות אותה שוב, אלא מבחן גורלי של תפקודים שמצריכים ויסות.

ואם יש לכם דיסקלקוליה, מספרים הם לא משהו שלכל היותר עושים במחשבון, אלא יותר כמו משא ומתן עם טרוריסטים שעושים בגוגל טרנסלייט. אפילו הדיסגרפיה משחקת כאן תפקיד; עצם הפעולה של מילוי טפסים בכתב יד במשבצות הקטנטנות האלה עלולה לגרום לכל אחד, חוץ מאלה עם הכתב המושלם, להרגיש חסרי יכולת עוד לפני שהתחלתם במשימה.

אגרופוביה מהמדינה

כשיצאתי מהשגרירות האמריקאית, עם אותה הקלה מופרזת שאלתי את עצמי אם מתחת לטריגרים הספציפיים האלה, ייתכן שלא מדובר בפחדים חדשים כלל. כלומר, האם אלה מופעים מודרניים של חרדות ופוביות בסיסיות המוכרות בספרות המקצועית. אם אני צריכה לשער, הייתי אומרת שהחרדה מהמדינה כסוג של אגרופוביה, לא במובן של פחד מחללים פתוחים, אלא יותר כמו הפחד ממעלית - החשש להילכד בסיטואציה שהיציאה ממנה עלולה להיות קשה והשליטה אולי לא תהיה בידינו.

באופן דומה, החרדה ממתמטיקה יכולה בעצם להיות ביטוי של חרדה חברתית. כלומר, ייתכן שהפחד האמיתי אינו מהמספרים עצמם (חוץ מהמספר 13 כמובן), אלא מהשיפוט החיצוני ומהתיוג כ"טיפשים" או כ"מאכזבים" מול סמכות אובייקטיבית. בסופו של דבר, בין אם אנו בוהים בטופס מס הכנסה ובין אם במשוואה אלגברית, אנו מתמודדים עם הפחד מפני המבט הבלתי-מתפשר.

שתי המערכות הללו יכולות בקלות לייצג אמיתות אובייקטיביות שהכוונות הטובות שלנו לא מעניינות אותם. בעודי מתכסה בשמיכה על הספה, ומתארגנת לקרוס לנמנום באמצע הבוקר, דבר שקרה לי בפעם האחרונה בקורונה, קיוויתי שאם בעתיד אזכור שהמתח הזה הוא בעיקרון תוצאה של הפער בין המוח האנושי הגמיש לבין מערכות נוקשות, אוכל להשיב לעצמי קצת מהביטחון העצמי והכבוד העצמי, ולעבור מתפקיד של "נתינה" מפוחדת לתפקיד של אזרחית המסוגלת להתמודד עם המערכת, גם אם שתיהן אינן מושלמות.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page