top of page

המדריך ל-PTSD: לקרוא מחדש את "בית מטבחיים 5"

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
21 באוג׳ 2025
זמן קריאה 5 דקות

עודכן: 22 באוק׳

קריאה ברומן של קורט וונגוט מציבה אותנו בלב החוויה הפוסט־טראומטית של שבוי מלחמה ששרד את הפצצת דרזדן. היא ממחישה את שבירת רצף הזמן, מטלטלת את הזיכרון ומערערת את תחושת העצמי

"המדינה שלי בהריסות. אז אני דג באקווריום מורעל. אני בעיקר כועס על זה. הייתה צריכה להיות לנו תקווה. זו הייתה צריכה להיות מדינה נהדרת. אבל עכשיו בזים לנו בכל העולם". את זה לא אני אמרתי, ולא אתם, אבל רבים מאיתנו היו יכולים. אמר אותו איש השנה שלי, בספרות, ובכלל, הסופר האמריקאי קורט וונגוט, שהלך לעולמו ב-2007 (תמצית מהריאיון מונגשת לקריאה בבלוג של אושיית הרשת טים פריס).

חזרתי לוונגוט, משום שהמצוקה שאני מרגישה כישראלית עברה מזמן את השלב שבו המוזות שותקות, והגיעה לשלב שבו המוזות הן אחד הדברים היחידים שמעניינים. בחצי שנה האחרונה, ככל שנפתחים עוד מרתפים שאנחנו מתגלגלים אליהם, קריאה חזרה להיות עבורי מה שהיא יכולה להיות בשיאה: הרבה יותר מהסחת דעת, הזמנה לקבוצת תמיכה על-זמנית ובינלאומית. ספרים עוזרים לי להרגיש פחות לבד כי הם מזכירים לי שאחרים לפנינו התמודדו עם אותו סוג סבל בעבר. בתקופה שבה אנחנו לא סומכים על הממשלה שלנו שתגן עלינו; איננו סומכים על בעלי בריתנו שיתמכו בנו או יצילו אותנו מעצמנו; מפחדים משכנינו ומיום המחר.

כניסה לדרך הייסורים וההישרדות של אדם אחר, נותנת לי את התחושה שמישהו מעבר לזמן שולח לי יד או נותן לי מפה, ואומר: כבר הייתי כאן לפניך, ושרדתי לספר את הסיפור. ספרות שעוסקת בכנות בטראומה היא בעלת ערך במיוחד ברגעים כאלה משום שטראומה היא מקום חסר-שפה, והספרות עושה מעין עבודת סבלות, כשהיא מסלקת כמה לבנים מהגוש העצום הזה על ידי כך שהיא ממירה אותן למילים.

ההקדמה הזו נועדה להוביל אתכם לחפש עותק של "בית מטבחיים 5", שאם אתם דומים לי, לא קראתם אותו מאז התיכון. אני לא זוכרת מה חשבתי עליו בזמנו, אחרי הכל, וונגוט במשפטיו הקצרים ובהומור המר שלו בוודאי חביב על בני נוער בכל מקרה, אבל היום אני חושבת שזוהי קריאת חובה עבור כל מי שמנסה להבין מהי תסמונת מתח פוסט טראומטית.

טראומה בשידור חוזר

PTSD הוא מצב שלעתים קרובות מתנגד לשפה. אני אמנם כרגע לא חולמת על אזעקות אבל לא יכולה לשמוע עם הבן שלי את השיר Reincarnated של קנדריק לאמאר, בגלל שיש בו צליל שנשמע לי כמו אזעקה, וכבר פעמיים כמעט עשיתי תאונה כששמענו אותו ברכב. ואני בכלל ירדתי למצפה רמון בסבב מול איראן.

ברמות הקשות, PTSD היא מחלה שמתים ממנה. רבים מתים מהתחלואה הכפולה שהיא מביאה איתה, בדמות התמכרויות למשל, אבל לאחרונה יותר ויותר מתים ממנה ישירות, כשהם נוטלים את חייהם. הסבל שבחיים אחרי המלחמה הופך את החיים לבלתי נסבלים.

"בית מטבחיים חמש" עוזר להבין על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על PTSD. ההישג העצום של הספר, מעל ומעבר לשפה, הוא שהספר מצליח לא לדבר על המצב אלא לגלם אותו. וונגוט עצמו, כפי שהוא מסביר בהקדמה לספר, שהיא בעצמה מאלפת, שירת במלחמת העולם השניה בצבא האמריקאי (כפי שאמר באותו ראיון אחרון, "קיוויתי לבנות מדינה ולהוסיף לספרות שלה. זו הסיבה ששירתתי במלחמת העולם השנייה, וזו הסיבה שכתבתי ספרים").

כמו בילי פילגרים, הדמות המרכזית בספר, וונגוט היה בעצמו שבוי מלחמה בגרמניה וניצול הפצצת התבערה בדרזדן, וכתב את הספר כניסיון להתמודד עם זיכרונות שחמקו ממנו במשך עשרות שנים. הנחת היסוד של הספר היא כביכול מדע-בדיונית, אבל בליבו הוא הכל חוץ מאשר בדיוני. על פי הנחת יסוד זו, בילי פילגרים, משתחרר מציר הזמן. היחס לזמן הוא אולי הנקודה המשמעותית ביותר בספר, ויש להתעכב עליה.

המדריך ל-PTSD: לקרוא מחדש את "בית מטבחיים 5" - אילוסטרציה

להשתחרר מציר הזמן

היחס של רובנו לזמן כשאנחנו מרגישים בריאים נפשית, הוא של אנשים הצופים בסרט של חיינו. סרט ארוך שאנחנו צופים בו כבר המון שנים. באופן טבעי, אנחנו זוכרים פחות סצנות שהתרחשו לפני שנים רבות, וזוכרים טוב יותר סצנות שראינו זה עתה. באופן דומה אנחנו גם זוכרים טוב יותר סצינות מפנה דרמטיות מאשר סצנות יומיומיות, כמו גם דמויות חוזרות לעומת דמויות חד-פעמיות.

עכשיו דמיינו שאנחנו יושבים מול מסך הטלוויזיה ומזפזפים בין ערוצים. דמיינו גם שבכל ערוץ מוקרן אותו סרט של חיינו, אלא שבכל ערוץ הסרט התחיל בשעה אחרת. כעת בכל פעם שאנחנו מחליפים ערוץ אנחנו חווים מחדש סצנות ישנות, או חווים לראשונה סצנות שעוד לא ראינו. זה בעצם מה שקורה לבילי פילגרים. קשה לראות כך סרט, דהיינו לחיות כך ביחס לזמן, מה גם שסצנות העבר ספוגות כעת בידיעה של הסצנות שעומדות להתרחש אחריהן.

קטעים רבים בספר ממחישים את הנקודה הזו, ודוגמה בולטת בעיניי היא שיחה שמתנהלת בין שבוי מלחמה אנגלי לבין שבויי המלחמה האמריקאים שעומדים להיות משונעים לדרזדן. בשיחה מקנא האנגלי באמריקאים ואומר להם שכבר חמש שנים לא ראה ילד, אישה או מקום תרבותי, והם עומדים לעבור לדרזדן שהיא עיר יפהפייה, ומאחר שהיא "עיר פתוחה" ללא בסיסי צבא משמעותיים, גם לא צפויה להיות מופגזת.

אבל בילי כבר ראה את המשך הסרט, ויודע, כמו הקוראת, שב־13-15 בפברואר 1945 הפציצו חיל האוויר הבריטי והאמריקאי את העיר דרזדן, התקפה שגרמה לשריפת־ענק שהחריבה כמעט את כל מרכז העיר והביאה למותם של עשרות אלפי אזרחים בתוך ימים ספורים.

במובן זה, למבנה של הרומן יש תפקיד מרכזי בייצוג הטראומה שלו. אי אפשר לספר את סיפור הטראומה של בילי פילגרים במעבר חלק מהעבר להווה. הגיבור נזרק ללא אזהרה מחייו כאדם מבוגר (אופטומטריסט), החי בפרברים לשבוי מלחמה המיטלטל בקרונות קפואים בגרמניה בימי המלחמה. או לכוכב הלכת הזר טרלפמדור, או בחזרה בבית המטבחיים בדרזדן, שבו הוא ושבויי המלחמה האחרים עובדים באריזת סירופ מועשר בויטמינים לנשים גרמניות הרות, כשכל מה שמעסיק אותו ואת חבריו הוא הסתרת כפיות שאיתם ניתן ללקק מהסירופ.

תיאורים קליניים מדברים על פלאשבקים, ועל תחושה שהעבר לא הסתיים אלא ממשיך להתפרץ אל ההווה – וונגוט גורם לנו לחוות משהו מזה. אנחנו לא יכולים להתרווח בנוחות בתוך קשת עלילתית רציפה, אלא נזרקים עם גיבור הספר בין הנקודות השונות בסיפור חייו.

זה מה שזה

פן חשוב אחר של הספר הוא הטון הרגשי של הרומן. בילי פילגרים, שהוא גם המספר, מדבר במשפטים שטוחים ומנותקים רגשית. תיאורים מחרידים במיוחד נחתמים שוב ושוב במשפט, And so it goes. משפט שאולי הייתי מתרגמת ל: "זה מה שזה". ככל שהפזמון הזה חוזר על עצמו כך אנחנו מבינים שהיכולת ללוות זיכרונות מחרידים במוזיקת אימה היא פריביליגיה של מי שמוחו עדיין מתפקד כשורה.

"בית מטבחיים 5" ממחיש לנו בצורה ספרותית מהי דיסוציאציה ומה מתרחש כאשר המוח נכבה כדי להגן על עצמו מפני הצפה. שורדי טראומה מתארים לעתים קרובות רגעים של מצבים כמו חלומיים, בהם הם מנותקים מרגשותיהם ואפילו מגופם. וונגוט לוכד זאת בכך שהוא גורם לבילי להיראות פסיבי באופן מוזר, האירועים קורים לו בזמן שהוא רק חצי נוכח. ברגע מסוים בספר הוא אומר שאין גיבורים בספר, כי המלחמה לוקחת מאנשים את האפשרות להיות גיבורים. הוא מתכוון גם לכך.

לאורך הרומן משתרג הנטל העמוק של אשמת הניצול ושל הפציעה המוסרית, שפוערת קניון עמוק בין האופן שבו חשבת על עצמך בעבר, והאופן שבו את רואה את עצמך היום, קניון שלא ניתן למתוח מעליו שום גשר. בילי פילגרים, כמו וונגוט עצמו, שרד בזמן שעשרות אלפים אחרים מתו. שוב ושוב, הספר מתאר מקרי מוות - מקרי מוות רגילים, מקרי מוות המוניים, מקרי מוות אבסורדיים, ומזכיר לקורא עד כמה שרירותית העובדה ששרדנו. זה מה שזה.

כשבית מטבחיים 5 ראה אור ב-1969, הוא היכה גלים בקרב חיילים משוחררים ששרדו את מלחמת וייטנאם. למרות שהוא מתאר ארועים ממלחמת העולם השניה, הוא נתן לחלקם דרך להסביר לסובבים אותם מה הם עוברים. עד היום מדובר בהרבה יותר מרומן מלחמה: זהו מדריך המראה לנו מבפנים מה טראומה עושה לזיכרון, לזמן ולתחושת העצמי של האדם. זוהי קריאת חובה לכל מי שרוצה להבין את הפרעת הדחק הפוסט-טראומטית, לא רק בקרב חיילים אלא בקרב כל מי שהאסון סימן אותם, אנחנו.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page