"החזקת פעם מעמד בלי רציונליזציה עסיסית?" - להדחיק כדי לחיות

תקציר: כשאנחנו רואים חדשות על ילדים שנהרגו בעזה או שומעים על מוות של חיילים צעירים - המוח מגייס מנגנונים של הדחקה ורציונליזציה כדי לא לקרוס. מה קורה כשהם הופכים מכלי הגנה זמניים לתבנית קבועה של התודעה הלאומית?

בסרט "החברים של אלכס", ג'ף גולדבלום מסביר לגלן קלוז שרציונליזציה הרבה יותר חשובה מסקס, כשהנימוק שלו הוא "אי פעם החזקת מעמד בלי איזו רציונליזציה עסיסית?". כישראלים, אנחנו יכולים להוסיף לרציונליזציה ואת ההדחקה כשני ענפי ספורט לאומיים. אלוהים עדנו שאנחנו יכולים להחזיק מעמד בלי סקס הרבה יותר זמן מאשר בלי שתי הפעולות הקוגניטיביות האלה.

מה שדמותו של גולדבלום עברה בשבוע, אנחנו עוברים כמה פעמים ביום, מהרגע שבו אנחנו קמים בבוקר. אז מה בדיוק קורה שם מתחת למכסה המנוע שלנו, כשאנחנו שמים שוב ושוב בצד את ים המוות שאנחנו טובעים בו?

פרויד טען שאדם מסוגל לשכוח זיכרונות שהוא אינו מעוניין לזכור באמצעות דחיסתם אל הלא-מודע – כמו שאנחנו דוחפים מעטפה עם חשבון שאנחנו לא מסוגלים להתמודד איתה עמוק לתחתית התיק שלנו - תהליך שהוא כינה "הדחקה". הרעיון נותר שנוי במחלוקת במשך למעלה ממאה שנה, בין השאר בגלל מגבלות אתיות ומעשיות שהקשו לבחון אותו בצורה ניסויית ומבוקרת. למרות שבזמנו החוקרים היו מתירניים בהרבה באשר לניסויים בבני אדם, הרעיון להבעית את הנבדקים ואז לראות אם הם ידחיקו את הארוע, נראה כבר אז כטעם רע.

יפהפייה נמה ושמה הדחקה

אבל בשנים האחרונות מצטברות עדויות מחקריות מתחומי הפסיכולוגיה והנוירוביולוגיה שמציעות בסיס מדעי לתהליך ההדחקה המודעת, מהסוג שאנחנו מבצעים כשאנחנו רואים את הפנים של חמישה ילדים בני 20 שמתו. או כשאנחנו מרגישים את הלב שלנו נשבר, שומעים מרחוק את הבכי של כל המשפחות ומדמיינים את הבכי באוטו או את המקלחות העצובות בעולם שמחכות להם במשך שנים רבות.

מחקרים אלה מראים שלמוח האנושי יש מנגנוני שליטה ובקרה שמאפשרים לו לבלום גירויים לא רצויים ולהסיט את תשומת הלב - ביטוי פואטי ומדויק, אם חושבים על זה. מנגנונים אלה משמשים לכל מיני דברים (המוח הוא חסכן ואלגנטי, בעיקרון), אבל גם כדי למנוע מזיכרונות לא נעימים או מכאיבים להגיע למודעות.

כאשר אדם נחשף שוב ושוב לטריגרים שמעוררים אצלו זיכרון או מחשבה שהוא מעדיף להרחיק, והוא מגייס מאמץ עקבי להדחיק את המודעות לאותו זיכרון, הסיכוי שיזכור אותו בעתיד פוחת. ככל שהניסיון להימנע ממודעות חוזר על עצמו, כך פוחתת הנגישות לזיכרון (ניסויים מראים שהגישה נשארת חסומה גם כאשר מוצע לאדם תמריץ לזכור אותו במדויק).

נדמה את פרט המידע הלא רצוי ליפהפייה הנרדמת, ואת המאמץ להסתיר אותה נקביל לשתילה של צמחים פראיים, מטפסים שתלטניים, שלא זקוקים להרבה השקיה, מסביב למקום שבו היא נמה. בשלב מסוים יהיה קשה למצוא את הדרך אל הנסיכה. היעלמותה לא דומה לשכחה שנובעת מהסחת דעת רגעית, כמו ברגע שאני עומדת מול המקרר ואין לי שמץ של מושג מה התכוונתי להוציא ממנו, אלא מדיכוי פעיל של המידע עצמו.

הבסיס הנוירולוגי לתהליך זה נחשף באמצעות סריקות מוח בזמן אמת (fMRI), שבהן התבקשו נבדקים לנסות להדחיק זיכרונות מסוימים. הסריקות הראו שבמהלך הדחקה מתרחשת עלייה בפעילות הקורטקס הקדם-מצחי – אזור מוח שאחראי על שליטה עצמית, תכנון וקשב – ובו בזמן נרשמת ירידה בפעילות ההיפוקמפוס, האחראי על יצירת זיכרונות ושליפתם. כלומר, הדחקה היא לא מצב פאסיבי של "שכחה טבעית", אלא פעולה אקטיבית של בלימת תהליך ההיזכרות.

הקורטקס הקדם-מצחי כולל מספר אזורים שמעורבים בפעולה זו, ומבלי להכביר בשמות לטיניים מסובכים, מדובר באזורים שמעורבים בתהליכים מנטליים של מוטיבציה ורגש, תיאום בין תפישה לתנועה, קשב חזותי, הבנת מספרים וזיכרון עבודה חזותי-מרחבי. וגם, כמובן, על שליטה קוגניטיבית ברמה הגבוהה, על עיכוב תגובות ועל תכנון מורכב. הפעולה של אזורים אלה יוצרת דיכוי מכוון של פעילות ההיפוקמפוס – וכך מקשה על עליית זיכרונות לא רצויים למודעות, גם אם היפהפייה הנמה תתעורר מהצד שלה של השיחים ותנסה לפלס לעצמה נתיב בצמחייה העבותה - לא יהיה לה קל למצוא את הדרך.

נחש או עטיפה של ארטיק?

לצד הזיכרון, גם התגובה הרגשית עוברת בקרה. מחקרים נוספים הראו שכאשר אדם מנסה לווסת רגש קשה, למשל מול תמונה מזעזעת של בניין הרוס מטילים איראניים או כותרת בחדשות על ילדים שצה"ל הרג בעזה, בשעה שהיו בתור לחלוקת מזון, יש ירידה בפעילות האזור במוח שמעבד פחד, גועל או אשמה. הירידה הזו קורית רק כאשר הקורטקס הקדם-מצחי מופעל, כלומר כאשר מתבצע מאמץ מודע לבלום את התגובה הרגשית. גם כאן מדובר בפעולה של שליטה עצמית – לא בתחושת קהות או חוסר אכפתיות, אלא בהתערבות קוגניטיבית פעילה שמטרתה לא לקרוס.

אפשר להשוות את זה לתהליך שבו למשל אני הולכת ברחוב ורואה צל חולף ליד הרגל שלי במהירות. אני קופצת כי המוח הקדמוני שלי חושב שזה עלול להיות נחש, אבל אז מערכת הראייה המפותחת שלי מזהה את הפרטים ורואה שזאת רק עטיפה של ארטיק שמישהו הניח ליד הפח, ושהרוח מעיפה אליי עכשיו באוויר. הקורטקס הקדם מצחי מעביר מסר שמדובר בהתראת שווא, ואני נרגעת. מתברר שאנחנו יכולים לכפות על עצמנו לעבור תהליך דומה כשאנחנו רואים חדשות איומות, על אף שאנחנו יודעים שזוהי כלל וכלל לא התראת שווא.

מחקרים נוספים הראו שהדחקה חוזרת לא רק מקטינה את הפעילות הרגשית והזיכרונית בהווה, אלא גם פוגעת בטווח הארוך ביכולת להיזכר בתוכן המודחק. כשאדם מתרגל שוב ושוב להרחיק מתודעתו תוכן מסוים, הוא באמת הופך נגיש פחות — לפחות זמנית. במילים אחרות: הדבר הזה שאנחנו עושים (שבגללו אנחנו לא בשביתת רעב קולקטיבית בישיבה על איילון), הוא פעולה נוירולוגית אקטיבית, תובענית ומורכבת, המערבת שיתוף פעולה בין הקורטקס הקדם-מצחי (שליטה ובקרה), ההיפוקמפוס (זיכרון) והאמיגדלה (רגש).

רציונליזציה בחלונות הגבוהים

אם ההדחקה היא הדרך להרחיק מידע מאיים מהמודעות – הרי שהרציונליזציה היא הדרך להשאיר אותו במודעות, אבל בתחפושת. הדחקה דורשת משאבים נפשיים לא מעטים, ואולי לכן, במקרים רבים, אנחנו מעדיפים לבחור בפתרון החסכוני יותר: לעבד את אותו מידע כך שיהפוך לנסבל, אולי אפילו הגיוני. זה לא "לא ידעתי שרוצים להקים מחנה ריכוז בעזה", "בעזה כוס סוכר עולה 300 שקל", או "חיילים ישראלים מתים סתם" – אלא: "אני יודע שזה מה שקורה בעזה", או "ברור שכואב, אבל תראה כמה חיילים מתו – ויש לזה סיבה".

המנגנון הזה פועל בעיקר ב"חלונות הגבוהים" יותר של המוח. אותו אזור שבזמן הדחקה עסוק בבלימה של תגובות רגשיות, מתפקד במהלך רציונליזציה יותר כמו פרשן פנימי: הוא אוסף עובדות, מסובב אותן, מתאם בין תפישה ורגש, ומוציא מהן סיפור יותר קל לעיכול. אנחנו לא בהכרח מודעים לתהליך כשהוא קורה, אבל אנחנו יכולים לדעת שהוא התרחש כשאנחנו שומעים את עצמנו או אחרים אומרים דברים כמו: "לא נעים, אבל אין ברירה", "ככה זה בכל מקום", "גם הם אשמים בזה", "אצלנו לפחות לא אונסים".

המחקר על רציונליזציה אינו חדש (ראו ערך "החברים של אלכס" מלפני 43 שנה). הפסיכולוגים הרברט קלמן וליאון פסטינגר טענו כבר בשנות ה־50 שהמוח לא יכול להחזיק זמן רב סתירה בין ערכים להתנהגות בלי שימצא דרך לגשר ביניהם. פסטינגר כינה את זה "דיסוננס קוגניטיבי", מושג שעד היום הוא אחד המושגים הראשונים שלומדים בפסיכולוגיה, וכנראה יש לכך סיבה טובה.

מדובר בתחושה הלא נוחה שנוצרת כשיש פער בין מה שמאמינים בו לבין מה שעושים או תומכים בו בפועל. יש שתי דרכים לסגור את הפער הזה: לשנות את ההתנהגות או לשנות את האמונות שלי. רציונליזציה היא דרך יותר פשוטה משתיהן - לשנות את הסיפור. לא להגיד "מה שקורה פה לא מוסרי", אלא "יש כאן תמונה מורכבת".

מבחינת התהליכים המוחיים, רציונליזציה מערבת שיתוף פעולה בין אזורי השפה (כמו אזור ברוקה), אזורים של קבלת החלטות, וזיכרון סמנטי. כלומר, לא הזיכרון הרגיל (של מה שקרה), אלא הזיכרון של מה שלמדנו להסביר לעצמנו. כשהמוח מייצר רציונליזציה, הוא משתמש בכלים של ניתוח, של חשיבה סיבתית, של תבניות לשוניות ואפילו של אמפתיה (מוזר, אבל הגיוני אם חושבים על זה) - כדי לבנות נרטיב שמאפשר לנו להמשיך לשלם את הטסט, לקחת את הילד לסרט, להתאמן, להכין ארוחת ערב, לענות למייל.

וזה בדיוק מה שג'ף גולדבלום אומר שם בסרט: אפשר אולי להסתדר בלי סקס, אבל אי אפשר לשרוד בלי רציונליזציה. אי אפשר לקום בבוקר, לראות את החדשות, לשמוע מה קרה בעזה לנו ולאחרים, לשמוע מה עוד מתכננת ממשלת האופל שלנו ולהמשיך לתפקד, בלי להפעיל בתוכנו מנגנון שמסדר מחדש את העובדות, מרגיע את הדיסוננס, ומחזיר אותנו לאיזון. בישראל 2025, ההדחקה והרציונליזציה הן כבר לא רק מנגנוני הגנה - הם מבני־העל של התודעה הלאומית.

המאמר פורסם במקור בעיתון הארץ, 17 ביולי 2025.