האם החיפוש אחר התשוקה הורס לכם את הסקס?
עודכן: 22 באוק׳
מודל שמאפשר לזוגות לחשוב על סקס במונחים של מוטיבציה ולא של תשוקה בלבד יכול לפתוח בפניהם אופציות חדשות
"איזה סוג מזון מפחית ב-90 אחוז את הדחף המיני של נשים? עוגת חתונה".
כמות הבדיחות שהומצאו על אובדן התשוקה בנישואים מעידה על העצב שמעוררת הסוגיה הזאת. על אף שזוגות רבים מהססים לדבר על הנושא, מדובר באחת הסיבות המרכזיות שבגינן אנשים מגיעים לטיפול זוגי.
מטפלים זוגיים שונים מסתכלים על ארוטיקה בזוגיות מבעד לעדשות שונות. אסתר פרל מתבלטת, למשל, בטענה ששיפור התקשורת בין בני זוג כלל לא מבטיח שיפור של החיים הארוטיים שלהם. אדרבא, לטענתה של פרל (שאת רבי המכר שכתבה ניתן למצוא בקלות), דווקא החברות והקרבה בין בני זוג עלולות לחסל את הבערה המינית. בערה מינית זקוקה לחמצן, ומציאת חמצן בזוגיות מונוגמית היא האתגר, לפי פרל.
לעומתה, סו ג'ונסון, שפיתחה את גישת EFT לזוגות, (נושא לרשימה נוספת), מאמינה שזוגות נקלעים למצבי מצוקה במיטה באותו אופן שבו הם נקלעים למצוקה בסלון או במטבח. כלומר, זוגות לא מצליחים לעבור ממצב אנכי למצב אופקי בחדווה, דווקא משום שהם נוהגים באופנים שנועדו, במקור, להגן על הקשר ולהגן על עצמם מפגיעה בתוך הקשר. אך אותן התנהגויות עצמן (כמו התכנסות עד יעבור זעם או ניסיון נואש לקרב את בן הזוג השני) גורמות להם לפגוע ולהיפגע יותר זה מזה. אם כך, האתגר, על פי מטפלי EFT, הוא לעזור לבני הזוג לחשוף את הפגיעות שלהם זה בפני זה. מנקודה זו יכולים היחסים להשתפר בכל האספקטים שלהם, כולל באספקט המיני.
על אף ההבדלים בין הגישות, באופן תיאורטי ניתן לקשר כל אחת מהגישות הנפרדות הללו לשאלת הנפרדות ביחסים. מטפלים זוגיים רבים יסכימו שקושי במיניות בזוגיות קשור לפחד מהיטמעות מצד אחד, ומצד שני ולקושי לחוות את העצמי כישות מופרדת ומובחנת מבן הזוג.
אבל לפני שאנחנו בוחרים בגישה טיפולית תעזור לנו לבלגן יותר את הסדינים, מעט ממה שנקרא "psycho-education", (מתן מידע המבוסס על מחקר פסיכולוגי עדכני), יכול לעזור לנו לראות באופן אחר את התהליך הביולוגי-פסיכולוגי שמכונה תשוקה. הראייה האחרת הזו יכולה להביא להקלה מיידית עוד לפני תחילת התהליך הטיפולי. אך על מנת לעשות זאת אנחנו צריכים קודם כל לנתץ את מיתוס התשוקה של מסטרס וג'ונסון.
מסטרס וג'ונסון פיתחו מודל, שניתן לכנות אותו "מודל הטיסה". על פי מודל זה, השלב הראשון בתהליך מיני "תקין" הוא מודעות עצמית של כל אחד מבני הזוג לתשוקה מינית שמתעוררת אצלו ביחס לבן הזוג השני. כלומר, אם אני אישה עם מיניות "בריאה", הרי שלשיטתם יש לי פנטזיות מיניות ביחס לבן הזוג שלי גם כשאנחנו לא במיטה או בסיטואציה מינית, ואני משתוקקת לקרבה מינית עוד לפני שסקס עומד על הפרק.
לפי מסטרס וג'ונסון, אחרי השלב הזה מגיע, באופן טורי, שלב של עוררות מינית פיזיולוגית שבמוקד שלה שינויים באיברי המין. כלומר, אחרי הפנטזיות שלי, אני הופכת להיות מודעת לשינויים בעלי אופי מיני שמתרחשים בגופי. לאחר מכן מגיעה הפעילות המינית עצמה ובסופה פורקן מיני אורגזמי.
למרות מהפכנותם והתרומה הגדולה שלהם לחקר המיניות, המודל שהציעו מסטרס וג'ונסון למיניות בוגרת ובריאה בזוגיות הוא בעייתי. החלק הבעייתי שנתמקד בו ברשימה זו הוא העובדה שעל פי המודל הזה, פעילות מיניות "אידיאלית", בנויה משלבים ברורים ונפרדים, שאין ביניהם כל חפיפה, ושמובילים זה לזה בסדר שאי אפשר לשנותו.
הסיבה שהמודל הזה מכונה כאן "מודל הטיסה" היא זו: כדי שאצליח לטוס למדינה כלשהי, בשלב ראשון אני צריכה לדעת שאני מעוניינת להגיע למדינה הזו (נקרא לה "מדינת אורגזמה"). בשלב השני אני מבינה שהדרך היחידה להגיע למקום הזה היא טיסה. מרגע שרכשתי את כרטיס הטיסה, התייצבתי בשדה התעופה, והתיישבתי במטוס מתחילה שרשרת של פעולות מכניות שאין לי עליה שליטה, ושבסופן המטוס נוחת בנקודה אחרת ואני מגיעה ליעדי.
"מודל הטיסה" שלט בכיפה במשך עשורים, ורתם לטובתו את מיטב במאי הקולנוע, שהוציאו תחת ידיהם סצינות מעוררות קנאה של תשוקה מינית הדדית, בלתי ניתנת לעצירה ("הטנגו האחרון בפריז", ו"אהבה בשחקים" – על אף הקושי להזכיר את הסרטים האלה באותו משפט – הם דוגמאות בולטות משני צדי האוקיינוס האטלנטי, אך יש כמובן מאות דוגמאות בתווך, עד כדי כך שהביטוי "קלישאה הוליוודית" ביחס אליהן כבר הפך בעצמו לקלישאה).

אבל בחמש עשרה השנים האחרונות מצטברות עדויות מדעיות שנוגדות את התפיסה הזו, ובמקומה מוצע מודל אחר, שאותו נכנה כאן "מודל הארוחה". מי שמעוניין להתעמק במחקרים עצמם, מוזמן לקרוא את רוזמרי בסון (Rosemary Basson), שכתבה רבות על המודל החדש של התגובה המינית הנשית (המושגים "מודל הטיסה" ו"מודל הארוחה" לא נלקחו מהספרות המקצועית, והם מוצעים בפוסט זה כדימויים לצורך הנגשת המודלים השונים).
על פי "מודל הארוחה", ממש כשם שאנחנו לא מתיישבים לארוחה רק אחרי שאנחנו מפנטזים על אוכל ואז חשים תחושות פיזיות של רעב, כך יש לנו גם קשת של מוטיבציות שמדרבנות אותנו להתקרב באופן מיני לבן הזוג שלנו. נשים במיוחד עשויות להיות מחוברות לרצון שלהן להעצים את הקרבה הרגשית לבן הזוג, לשפר את איכות החיים שלהן, לחזק את הדימוי העצמי שלהן, להרגיש יותר מושכות או נשיות, וגם, ללא ספק, על מנת להפחית את האשמה והחרדה שנגרמות מהמחשבה שחיי המין בזוגיות אינם מספקים. אני יכולה לרצות לקיים יחסי מין גם כדרך לחזק את הדימוי העצמי של בן הזוג שלי, למנוע את האפשרות שהוא יעשה סקס עם אנשים אחרים או כדי להראות לו אהבה.
זה נראה תיאור ברור ופשוט, אך לפעמים הוא מעורר התנגדות אצל מי ששומע עליו לראשונה. בני זוג רבים חשים שהחלפת הרעיון של "תשוקה" ב"מוטיבציה" מעיד על כך שמשהו בחיי המין שלהם לא אותנטי, לא טבעי או לא "תקין". אם אני מתחברת למוטיבציה שלי כדי לקיים יחסי מין, במקום להיסחף בנחשול של תשוקה, אני עלולה לתפוס את עצמי כמניפולטיבית. אנשים שהיחסים שלהם טובים באמת – אני עלולה לחשוב – עושים סקס כל הזמן פשוט כי "בא להם" אחד על השני ללא הרף.
אבל מי שחושב כך כנראה מענה את עצמו לשווא. מחקרים שבחנו את החוויות של אלפי אנשים, מעידים שסקס לא מאיץ מאפס למאה קמ"ש באופן שבו רבים מאיתנו מאמינים. בדיוק משום כך, כדאי להשוות את התהליך של התקרבות מינית לתהליך של היערכות לארוחה. גם הצורך במזון וגם הצורך במין הם אינסטינקטים, ועם זאת, אנחנו מכירים דרכים רבות ליהנות מארוחה: לפעמים אני באמת מתה מרעב, וחייבת לאכול משהו רק כדי להשקיט את הצורך הפיזיולוגי, אבל הרבה מאוד פעמים אני יכולה לאכול גם כשאני לא רעבה, אלא מתוך הנאה מהחברה, מהאינטימיות, מהחגיגיות, או מפני שאופן ההגשה, וההשקעה הרבה במזון, מעוררים אצלי את הרצון לאכול. כלומר, אנחנו יודעים ש"עם האוכל בא התיאבון", אז למה לא לקבל את האפשרות שזה ככה גם בסקס?
אין פה כוונה, חלילה, לתת אישור לתוקפנות מינית נוסח "יבוא לך", או "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת". גם לא מדובר בניסיון לעשות לגיטימציה לאופן שבו נשים עלולות לחפצן את עצמן בתוך היחסים, ולהתייחס למיניות שלהן כאל סחורה. אדרבא, מדובר במודל שלא מבקש להיות נורמטיבי, (במובן של הגדרת נורמות התנהגות), אלא שואף לתאר בצורה מדויקת יותר את החוויה המינית הסובייקטיבית של נשים (וגברים) רבים. מעצם כך, יש לו פוטנציאל פמיניסטי.
כלומר, העובדה שהמודל טוען שנשים וגברים לא צריכים לוותר על חלקים שונים של המיניות שלהם כדי להתאים ל"מודל הטיסה", מתכתבת עם העמדה הפמיניסטית נוסח קרול גיליגן, שרואה בפמיניזם מאבק משותף של גברים ונשים, צד לצד, כנגד הפטריארכיה. במקרה זה ניתן לטעון שהפטריארכיה מתבטאת בסטנדרט המסוים, בן המאה ה-20, של מיניות "תקינה".
מצד שני, מובן שגם לא מדויק להגיד ש"עם האוכל בא התיאבון". סקס ביחסים זה עניין יותר מורכב מאשר מנה פלאפל. אנחנו לא לבד, לצדנו יש בן אדם נוסף, ומערכת היחסים בינינו לבין האדם הנוסף הזה היא כבר ישות שלישית, עם היסטוריה ודינמיקה משל עצמה. ניסיון החיים שלנו מראה שהצורך המיני שלנו לא מגלה – לפחות לא מבחינתם של נשים וגברים רבים – יציבות עצמאית מההקשר החברתי והרגשי שבו אנחנו חיים, באופן דומה לצורך במזון. כלומר, אני צפויה להיות רעבה בכל יום, לא משנה כמה מתח יש בחיי, ועד כמה אני עייפה וכו', אבל לא כך לגבי הצורך שלי בסקס.
ובכל זאת, גם כשמדובר בקשיים פסיכו-סוציאליים במיניות (להבדיל מקשיים רפואיים), "מודל הארוחה" יכול לעזור לנו טוב יותר מאשר "מודל הטיסה" להבין את המחסומים שעומדים בדרכם של בני זוג לסקס טוב. זאת משום שהעובדה שיש הרבה דרכים לעורר את התיאבון מעידה גם שיש הרבה דברים שיכולים לפגוע בתיאבון: אם המקום שאני מתיישבת לאכול בו מוזנח ומלוכלך, הסלט צף בשמן ישן, וג'וקים רצים על הרצפה, אם בעל המלצר מתעלם ממני או מתייחס אלי בהתנשאות, אם כבר מאוחר לי מדי, אם אני עייפה או לחוצה, אם אנשים לידי מדברים בטלפון, או שמכוניות מצפצפות בחוץ ברעש נוראי – כל אחד מהדברים האלה יכול לפגוע לי בתיאבון.
במלים אחרות, הרבה מאד דברים יכולים לכבות אותי מבחינה מינית: בראש ובראשונה היחסים עם בן זוגי, אבל אם אני חוששת מהריון, ממחלות מין וכמובן אם אני חוששת לשלמות הפיזית או הנפשית שלי – יווצרו הפרעות משמעותיות בסקס. נוסיף לכך חששות בענייני יומיום (איך יהיה לילד בגן החדש? מה יהיה עם האקסל שעוד לא גמרתי לעבור עליו?), ונערבב פנימה, לצורך הדוגמה, גם חששות לגבי התפקוד המיני שלי ושל בן הזוג שלי – והתוצאה לא מבטיחה.
חשוב להדגיש, שאף על פי שהמודל הזה מתמקד בעיקר בתגובה המינית הנשית, גם גברים סובלים מכך שהם מאמינים שהתיאבון המיני שלהם אמור להיות גדול ויציב בלי שום קשר למצב הרגשי שלהם ושל הזוגיות שלהם, לגיל שלהם ולשלב בחיים שבו הם נמצאים.
"מודל הארוחה" שונה מ"מודל הטיסה" בכך שהוא מבהיר שהשלבים של העוררות המינית אינם מובחנים ויש ביניהם חפיפה, ויש לו יתרון הסברי נוסף: הוא מאפשר לנו לחשוב אחרת על הקצה השני של המפגש המיני בין בני זוג, כלומר, איך הסקס אמור להיגמר. ב"מודל הטיסה", ברור שהמטוס אמור להגיע לשיא הגובה, ואז לנחות בנקודת היעד, הלא היא "מדינת אורגזמה". אם אחד מבני הזוג לא "גומר", המשימה נכשלה. לכן בתפיסה הישנה, שהגדירה את קיומן של פנטזיות מיניות וערגה מינית לפני יחסי המין, ואת הפורקן המיני האורגזמי, בתור שלבים הכרחיים ועצמאיים בתהליך המיני, הרבה יותר זוגות – ובמיוחד נשים – נתפסו ככאלה שסובלים מבעיות בתפקוד המיני.
ברור אם כך מדוע גם בנקודה זו "מודל הארוחה" מציע יותר גמישות דיאגנוסטית: בין אם אנחנו רוצים לדבר על תחושת שובע או לבחור בקינוח כאנלוגיה לסוף הארוחה, הסיפוק מהארוחה לא נמדד בהכרח על פי האורגזמה, אלא ביחס למוטיבציות המקוריות שהניעו את בני הזוג לעשות סקס. אם המטרה שלנו היתה קרבה רגשית, או שיפור בדימוי העצמי, הסקס ייתפס כמוצלח אם הוא עזר להם להשיג אותה. במלים אחרות, יש כאלה שאוהבים לקנח עם מגש גבינות, יש כאלה שחייבים שוקולד ויש כאלה שלא חייבים לאכול קינוח בכל ארוחה.
קשה לתפוס את זה כל עוד מבינים סקס ביחסים באמצעות "מודל הטיסה". בשביל מה חיממת מנועים, עשית את כל הרעש הזה והערת אנשים בפרברים? אבל אם מוכנים להרחיב את הפרספקטיבה ולבחון גם את המוטיבציות לקרבה מינית, קל להבין שקרבה רגשית גדולה יותר, למשל, יכולה להיות תחושה נהדרת ומספקת בסופה של סיטואציה מינית.
מובן שהכוונה אינה לזלזל בצורך של נשים – או של כל אחד – לקבל את החוויה המינית שהן מעוניינות בה, אלא רק לשחרר גם גברים וגם נשים מניסיון להשתוות למודל שלמרות החזות המדעית שלו, כנראה אינו תופס במדויק את המציאות וגורם לגברים ולנשים רבים להרגיש פגומים, לשווא.
בטיפול זוגי, היתרון הפסיכולוגי הגדול של "מודל הארוחה" העדכני על פני "מודל הטיסה" הקלאסי הוא גדול מאוד. הסיבה העיקרית לכך היא שכל עוד אנחנו חושבים שהסקס כמושפע מרמת התשוקה שכל אחד מאתנו חש, אנחנו חסרי אונים. תשוקה נחווית כמשהו שמגיע מבחוץ ומשתלט עלינו, חצו של קופידון שפוגע בנו, או שיש או שאין. כל עוד הזוג חי תחת הצל של "מודל הטיסה", ובני הזוג תופסים את המיניות שלהם כמשהו שמותנע מקיומה של תשוקה או היעדרה, אין למטפלת זוגית הרבה להציע.
אבל מוטיבציה היא עניין אחר לגמרי, משום שזהו תחום שבו יש אפשרות לחולל הרבה שינויים. "מודל הארוחה" מאפשר למטפלת הזוגית ולבני הזוג להבין שחלק מתהליך ההתקרבות המינית זה לזו כרוך בהכרת המוטיבציות שלו ושל בן/בת זוגו. לאחר מכן עובדת כל מטפלת בדרכה – בין אם בשיטתה של אסתר פרל ובין אם בגישת EFT – על טיפוח המוטיבציות האלה באופן שיעזור לדלת חדר ההורים להינעל בשקט לעתים יותר קרובות.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




