top of page

דרוש נביא: כדי שנוכל להתמודד עם הצל שלנו

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
31 ביולי 2025
זמן קריאה 4 דקות

עודכן: 22 באוק׳

הזהות היהודית נבנתה על פנטזיה של תמימות והדחקה של תוקפנות. התנפצות המיתוס היא הזדמנות לחשבון נפש אמיתי

בתקופת המקרא, הרגע שבו אנו חיים כעת היה מְזַמֵּן נביא. אחד כזה שלא היה עסוק בלחשוב איך הופכים לימונים כאלה או אחרים ללימונדה, לא מחזיק מעמד דרך אסקפיזם, לא בוחר לטפל בעצמו במקום בעם, ובוודאי לא עומד על הצוק מאחורי האוטובוס ודוחף אותו לתהום, על נוסעיו. הנביא הזה היה אדם אחוז במשהו קשה מנשוא: בכאב הנפשי של העם.

נביא מעולם לא היה דמות פופולרית, שמסכימים עליה. לעתים קרובות הוא היה אדם דחוי, בודד, ואפילו נרדף. אבל מנקודת מבט של פסיכולוגיה חברתית, לאורך ההיסטוריה היהודית, תפקידו היה ברור: להרגיש את מה שאחרים לא יכלו להרשות לעצמם להרגיש. לחוות את הידיעה הבלתי נסבלת הזו כמעין התגלות, כמסר שמגיע אליו מן החוץ, ולא כרעיון בראשו, ולהעביר לעם ולהנהגה מסר ברור וחותך שקשה לברוח ממנו.

ישראל של 2025 חווה שבר פסיכולוגי חברתי ברמה תנ"כית. המלחמה בעזה נמשכת בעוצמה החורגת מן הדרוש עבור מטרותיה המוצהרות, וכל ישראלי או ישראלית שעיניהם בראשם סובלים מפציעה מוסרית עקב פשעי המלחמה המתבצעים בשמם. גורל החטופים - שבעבר סימנו גבול מוסרי שכל העם התיישר אליו - הוזנה והיה לחומר גלם לתמרונים פוליטיים.

ההנהגה הקניבליסטית כבר גמרה לאכול את בשר הדמוקרטיה וכעת היא מוצצת את העצמות ומלקקת את האצבעות. השיח האזרחי מקוטב עד כדי קריסה, משפחות מתפרקות בגלל אידיאולוגיה, ואזרחים רבים כבר אינם חשים בטוחים בבית או בחו"ל. מה שהיה פעם זהות קולקטיבית שנבנתה על הישרדות ועל תושייה נמעך כעת תחת משקלם של צער, בלבול ותחושת חוסר התמצאות מוסרית גוברת. לא בכדי רבים אומרים ש"קשה לנשום" בישראל.

שובו של הצל

מבחינה פסיכולוגית-חברתית, זהו רגע שזועק לתגובה נבואית. אלא שהקול הנבואי בתרבות היהודית נדם מזמן. לא משום שאין בו צורך, אלא בשל דיכויו ההיסטורי. לאחר חורבן בית ראשון, הסמכות הרוחנית עברה בהדרגה מהנביאים לשכבת הכוהנים ומאוחר יותר לרבנים. שינוי זה הוא גם מעבר מעם שמכווין את עצמו באמצעות סדרה של התגלויות ישירות (אלוהים כמנהל ישיר, הקורא את העם לסדר באמצעות הנביאים), לבירוקרטיה פולחנית. מאמירת אמת ספונטנית (שמאפשרת להשאיר אצבע על הדופק מבחינה מוסרית), לדת ממוסדת, שבאופן טבעי מתחילה להקצות משאבים גם לשימור כוחה הפוליטי.

ברמה הפסיכולוגית של היהדות כחברה, חשוב להבין שבתוך המעבר הזה השתרשה והתקשחה גם הפנטזיה התיאולוגית של היותנו עם סגולה - העם הנבחר. במישור אחד, הפנטזיה הזו סיפקה חוסן. היא שימרה זהות תחת רדיפה. אבל ככל הגנה פסיכולוגית, היה לה גם תג מחיר: היא אפשרה לקולקטיב היהודי לאמץ נרטיב נרקיסיסטי של תמימות נצחית, תוך הצבת עצמנו תמיד כקורבן ולעולם לא כתוקפן. המסורת הנבואית, שהעזה פעם להאשים את העם על אלימותו, יהירותו, בגידתו בחלשים, הוחלפה במבנה שלא יכול עוד להחזיק את מה שיונג קרא לו "הצל".

ומה שלא ניתן להחזיק, יש לגרש. במשך מאות שנים, היהדות הקרינה את התוקפנות שלה על אחרים. כל זכר לאכזריות, תשוקה לשליטה או צמא לכוח הוכחש – זיהינו אותו רק בזולת, ואף פעם לא הצלחנו לראות אותו במראה. התוצאה היתה סוג של בידוד מוסרי מסוכן. עבור עם שלעיתים כה קרובות מאוים מבחוץ, האסטרטגיה הזו מובנת. אבל המחיר שלה הוא אובדן הידע העצמי.

כיום, הצל שלנו חזר. לא באופן מטאפורי ולא בעדינות. אלא במלוא עוצמתו. נהרות של דם נשפכים – החדשות מעזה, נטישת בני ערובה, הבוז לנורמות הדמוקרטיות. אותם חלקים בעצמנו שהכחשנו, משתוללים כמו צינור שזורמים בו הרבה יותר מים ממה שהוא מסוגל להכיל. זו לא רק בעיה פוליטית. זהו מצב חירום פסיכולוגי ורוחני. השסתום הנבואי אפשר לנו בעבר לעכל חלק מהתוקפנות שלנו, ולהתמיר באופן מחזורי זעם למצפון, צער לבהירות, אך מאחר שהוא לא קיים, הדחפים הללו מתפרצים ללא מעצורים.

דרוש נביא: כדי שנוכל להתמודד עם הצל שלנו - אילוסטרציה

חשבון פסיכולוגי, בבקשה

יש משהו בלתי נסבל בלהיות יהודי כרגע - לא רק בגלל הפחד הפיזי, אלא הרבה יותר מכך בגלל המחיר הנפשי: הפציעה המוסרית שאנו סופגים כשאנו עדים למה שנעשה בשמנו; השבר של משפחות שכבר לא יכולות לדבר זו עם זו; העלייה באנטישמיות שגורמת לנו להרגיש לא בטוחים. אבל אולי - וזה פרדוקס שכדאי להחזיק בו - מה שבלתי נסבל עבור כל אחד מאיתנו כיהודים עשוי להתגלות כנקודת מפנה חשובה ובריאה עבור היהדות עצמה.

כי לראשונה אחרי מאות שנים, אנו נאלצים להתעמת עם החלקים בזהותנו שהשלכנו זה מכבר על אחרים. כעת אנחנו רואים את היכולת שלנו לאכזריות, לאדישות ולהצטרפות עיוורת לכת של אלימות. במשך דורות, הנרטיב של "עם סגולה" הגן עלינו מפני הצורך לבוא חשבון עם עצמנו. אבל עכשיו ההגנה הזו נשברה.

לא לנצח נוכל להתחמק מהתמונות מעזה. כאן עדיין לא רוסיה, והישראלים אינם נתינים צפון־קוריאנים. את מי נאשים בנטישת החטופים? וההתקפה על הדמוקרטיה? היא לא מגיעה מבחוץ, אלא מבפנים. השנתיים המזעזעות האחרונות הן שנתיים שבהן אנחנו, כחברה יהודית, פוגשים את המבנה הפסיכולוגי שלנו.

כואב ככל שזה יהיה, ייתכן שזו תחילתו של משהו שלם יותר. החברה היהודית־ישראלית יכולה לערוך דרך המשבר חשבון נפש פסיכולוגי, ולא מוסרי בלבד, מהסוג שעשתה גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. נכפה עלינו להתעמת עם הפנטזיה הלאומית שלנו. מיתוס תאולוגי בן אלפי שנים, שדיכא את המורכבות הפסיכולוגית של הקולקטיב - התרסק ברעש עצום, שהכה גלים בעולם כולו, ומביא לחופנו צונאמי שאת ממדי ההרס שלו אנחנו עדיין לא מבינים.

אבל אולי מן ההריסות נוכל להתחיל לבנות זהות יהודית בוגרת יותר עם הגנות בריאות יותר - כזו המכילה גם אור וגם צל, המפתחת אתיקה כבלם לשימוש בכוח (במקום קורבנות המצדיקה אותו), שיש בה הערכה עצמית כנה של מה שאנחנו מסוגלים לו, וממנה נובעת גם אחריות, כלפי החלשים וכלפי הזולת.

על אף שרבים חווים בעת הזו חוויות רוחניות, בחלומות, בחזיונות או באמצעים כימיים, הנביא כנראה לא יחזור בצורתו הגופנית. אבל תפקידו נחוץ עכשיו יותר מתמיד. הוא יתגלה - באמנות, בכתיבה, בטיפול, בקולותיהם של אלה שמוכנים להגיד את האמת לא רק למחזיקים בכוח, אלא גם להגיד את האמת לעם: שהכאב שלנו אינו חסר משמעות, ושיש לנו סיכוי לגאולה. אבל לא אם נמשיך לשקר לעצמנו ולהאמין שכל ההרס והאלימות נכפים עלינו מבחוץ, אלא רק אם נעז לראות את עצמנו כפי שאנחנו, ולהבין שהגולם המשתולל הוא אנחנו.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page