top of page

האם יש דבר כזה אוטרוברט - או שמדובר במנגנון מתוחכם של העצמי הכוזב?

Writer: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
Nov 20, 2025
5 min read

Updated: Oct 22

ואולי אתם לא סתם אאוטסיידרים מוזרים ומיוחדים - אלא סוחבים מהילדות דפוס מְרַצֶּה כמנגנון הגנה?

בחודש שעבר התפרסמה במוסף הארץ כתבה שעניינה רבים, ובמרכזה האפשרות שיש טיפוס אישיותי חדש: האוטרוברט. להבנתי, המונח, שנטבע על ידי הפסיכיאטר ד"ר רמי קמינסקי, מתאר אנשים שמסתובבים בעולם עם תחושה תמידית של אַחֵרוּת וחוסר שייכות לקבוצות. החידוש של ד"ר קמינסקי הוא שלא מדובר באאוטסיידרים בסגנון "מועדון ארוחת הבוקר". לשיטתו, אוטרוברטים הם לרוב אנשים חברותיים, פופולריים ואמפתיים, המצטיינים, לכאורה, ביצירת קשרים בין-אישיים עמוקים ומשמעותיים בשיחות של אחד-על-אחד.

ובכל זאת, הם חשים ניתוק וזרות כשהם הופכים לחלק מקבוצה כישות – גם אם הם מחבבים כל חבר בקבוצה בנפרד. הם מתקשים להתחבר לזהויות קולקטיביות, לטקסים משותפים או לחשיבת עדר, ומפגינים חשיבה עצמאית ועמידות רגשית. לא בכדי קוראים רבים הרגישו שהמונח מתאר אותם, בעוד שהאנשים הקרובים אליהם הרימו גבה. זאת משום שייתכן שמדובר בתיאור מחמיא לסגנון התמודדות עם העולם שבכל זאת נובע מחוויות ילדות לא מיטיבות.

על אף קסמה של התיאוריה על קיומם של "אוטרוברטים" (Otroverts), כפי שהוצגה על ידי קמינסקי, כנראה שלא מדובר בטיפוס אישיות מולד, אלא תיאור פנומנולוגי מדויק של מבוגרים הנושאים פציעה התפתחותית ספציפית. כזו שניתן להסביר באופן העמוק ביותר דרך התיאוריה הפסיכואנליטית של דונלד ויניקוט, ובמיוחד דרך המושגים שוויניקוט טבע: "עצמי אמיתי" ו"עצמי כוזב".

אם נסתכל על האוטרוברט דרך עדשה זו נראה אדם שהיה בילדותו ילד רגיש במיוחד, שגדל בסביבה שבה המטפלים העיקריים שלו – ובעיקר דמות האם כפי שוויניקוט מתאר אותה – לא היו "טובים דיים". לא מדובר כאן בהכרח (או אפילו בכלל, בחלק מהמקרים) על התעללות או הזנחה גלויות, אלא על כשל סמוי אך מהותי ביותר: חוסר היכולת של הדמות המטפלת להיענות באופן אותנטי למחוות הספונטניות של הפעוט.

בשבח העצמי הכוזב

ה"עצמי האמיתי" של התינוקת מתפתח כשהמטפל משמש כ"מראה", ומשקף בחזרה לתינוקת את מחוותיה הספונטניות (חיוך, בכי, תנועה), ומתייחס אליהן כאל שפה שבאמצעותה הילדה מתקשר את צרכיו, צרכים שההורה מנסה למלא. ההתייחסות הזו נותנת למחוות הספונטניות תוקף ומשמעות. כאשר האינטראקציה הזו מתרחשת בהתמדה, התינוקת לומדת שהיא קיימת, שרצונותיה אמיתיים, ושהיא יכולה להשפיע על סביבתה.

אולם, בסביבה שבה גדל הפנוטיפ (מכלול התכונות הנראות לעין) המזוהה כ"אוטרוברט", הדמות המטפלת לא פנויה רגשית להיענות למחוות אלו. יכול להיות שההורה עובד בשלוש משמרות, סובל מדיכאון או ממחלה, או מטופל בעוד ילדים – כך או כך, ובדרך כלל ללא כוונות זדון, אין לו את היכולת להתפנות מעצמו מספיק לטובת הילדה.

במקום זאת, וכמעט תמיד ללא מודעות עצמית, במקום שאותו הורה יהיה קשוב לצרכיה של הילדה, הוא כופה את הצרכים, את החרדות ואת מצבי הרוח שלו על הילדה. ההורה הופך להיות זה שיש לו את החירות לתת את מרכז הבמה למחוות הספונטניות שלו. ואילו הילדה, שהיא כאמור רגישה במיוחד ובעלת יכולת קליטה גבוהה, לומדת במהירות שהמחוות האותנטיות שלה-עצמה אינן רצויות, לא זוכות למענה, או אף גורמות למצוקה אצל המטפל.

כדי לשרוד בסביבה זו, הילדה מבצעת ויתור טרגי: היא זונחת את הביטוי העצמי האמיתי שלה, ומתחילה, במקום זאת, לכוונן את עצמה לצרכים ולמחוות של ההורה. היא הופכת למומחית בקריאת מצבי הרוח של ההורה, בצפיית צרכיו ובהיענות אליהם. מתרחש כאן היפוך תפקידים קלאסי, פרנטיפיקציה, תהליך שבו הילדה הופכת למטפל הרגשי של ההורה.

התהליך הזה בדרך כלל מתקבל במחיאות כפיים על ידי ההורה, ובהמשך על ידי הסביבה, הזוכים בילדה "נוחה", "בוגרת" או "טובה". לעתים קרובות מדי, ההורה עושה רציונליזציה למצב כשהוא משבח את הילדה על תכונות אלו, מבלי להבין שהוא למעשה רואה את ביצועי ה"עצמי הכוזב" של הילדה, ולא את הילדה האמיתית.

העצמי כסוכן כפול

ההשלכות של היפוך תפקידים זה מרחיקות לכת ויוצרות בדיוק את המאפיינים שקמינסקי מייחס לאוטרוברט. הילדה, שנאלצת לנטוש את העצמי האמיתי שלה, חווה פיצול פנימי. "העצמי האמיתי" – הספונטני, היצירתי, האותנטי – מועבר למחבוא, למקום מוגן ועמוק בנפש, שם הוא יכול לשרוד אך במחיר של בידוד וניתוק מהעולם.

במקביל, הילדה מפתחת "עצמי כוזב" (False Self) מפותח ומתפקד היטב, שמשמש כ"סוכן" הנשלח אל העולם החיצון. מטרתה של הסוכנת היא כפולה: ראשית, היא מגנה על העצמי האותנטי הפגיע מפני פגיעה נוספת, ושנית, היא מנסה להשיג עבור העצמי האמיתי המוסתר מעט ממה שהוא זקוק לו (ביטחון, הערכה, קשר) באופן עקיף ומבוקר. אחת התוצאות של התהליך הזה היא שהילדה מתחילה לחיות יותר ויותר "בתוך ראשה". המוח שלה הופך למעין "חדר מלחמה" או מרכז בקרה, שבו היא יושבת ומנתחת ללא הרף את הסביבה.

להתפתחות העצמי הכוזב יש השלכות רבות, וגם למעבר מהגוף אל הראש, יש השלכות עצומות. בין השאר, ילדים רבים כאלה הופכים למבוגרים שיש להם יותר כוח סבל מפותח, לעתים אפילו ברמה הפיזית. לצורך הנקודה הנוכחית, אתמקד בכך שהפעולה העיקרית המתרחשת בחמ"ל הזה היא סריקה מתמדת של אנשים אחרים, בניסיון לפענח את הצרכים הלא-מדוברים שלהם, לצפות את תגובותיהם ולהבין מה מצופה ממנו.

דמיינו את הילדים האלה, אותם קוראים שזיהו את עצמם בכתבה, בצעירותם. ראו אותם מתחילים לחיות בתוך המוח שלהם, שהוא מעין חללית או צוללת עם חלונות עצומים המשקיפים על העולם. על החלונות מוקרנות מפות, בחמ"ל מופעל מכ"מ, לפעמים יוצא החוצה פריסקופ.

כאן טמון ההסבר המדויק לחוויה האוטרוברטית. תחושת ה"אַחֵרוּת" המתמדת היא-היא החוויה הפנומנולוגית הישירה של הפיצול. האוטרוברט מרגיש תמיד כצופה מהצד, משום שהוא אכן צופה: העצמי האמיתי שלו יושב בחמ"ל וצופה בעצמי הכוזב שלו מתפקד בעולם.

האם יש דבר כזה אוטרוברט - או שמדובר במנגנון מתוחכם של העצמי הכוזב? - אילוסטרציה

מה מסתתר מאחורי המסכה?

המנגנון הזה מסביר גם את הדיכוטומיה ביכולות החברתיות של האנשים המתוארים בכתבה, ושהזדהו איתה. בוודאי שה"אוטרוברט" מצטיין בשיחות של אחד-על-אחד, שהרי לא מדובר ב"ווירדו". אדרבא, העצמי הכוזב הוא מנגנון שנבנה ותוכנן בדיוק למטרה זו: להתכוונן באופן מושלם לאדם אחד (המטפל המקורי המוסח), ולשקף לו בדיוק את מה שהוא זקוק לו.

לכן, בן שיחו של האוטרוברט מרגיש שמקשיבים לו בעומק ורואים אותו, כשלמעשה הוא נמצא באינטראקציה עם סוג של מרגל. ומאותה סיבה, האוטרוברט קורס במצבים קבוצתיים. החמ"ל לא בנוי להתמודד עם עומס הנתונים. אי אפשר למלא את הצרכים של עשרה אנשים בו זמנית.

העצמי הכוזב אינו יודע לאיזו דמות להתאים את עצמו, והוא "קופא" או מתנתק. הסיטואציה גם מחלישה את יכולתו לנהל את ההופעה. הוא לא יודע איזו "דמות" לשחק, כי בקבוצה, בפועל יש קהלים מרובים עם צרכים סותרים. מתעורר פחד שאם ה"הופעה" תיכשל, כולם יראו את מה שמאחורי המסכה.

הכוונה אינה לעצמי האמיתי (הוא מוסתר עמוק), אלא את הכישלון של העצמי הכוזב. בנוסף, קבוצה, כאמור, דורשת מידה מסוימת של מיזוג רגשי. אבל הדרישה הסמויה הזו למיזוג היא הד מדויק של הטראומה המקורית של ההורה שדרש מהילדה לוותר על עצמה ולהתאים את עצמה אליה.

באופן כללי, קבוצה היא סביבה אנרכית ובלתי נשלטת. השיחה קופצת ממקום למקום, הבריתות משתנות במהירות, הדינמיקה כאוטית. העצמי הכוזב, שהוא במהותו חובב שליטה נכנס למצוקה בסביבה שבה אין לו שום שליטה, גם אם הוא קורא למצוקה הזו "שעמום".

צופה בקבוצה מבחוץ

הניתוק האוטרוברטי במצבים קבוצתיים הוא אקט של החזרת שליטה. כמו תלמידה מצטיינת שמתחילה לפתח אנורקסיה בגיל ההתבגרות, המוח עושה מהלך מסוג של "אם אני לא יכול לשלוט בסביבה, אני אשלוט בתגובה שלי אליה". גם אם לכאורה נראה שהוא מסתובב במסיבה של המשרד עם כוס למברוסקו ביד, בתוכו האוטרוברט חוזר לחמ"ל, מנתק את עצמו רגשית, עובר לעמדת תצפית טהורה, ויוצר חדש גבול בטוח ביני לבין הכאוס הבלתי נשלט.

אחת המסקנות, שייתכן שהיא מעליבה, היא שההתנגדות של האוטרוברט ל"חשיבת עדר" (Groupthink) היא לא תוצאה של אינדיבידואליזם טהור, אלא פועל יוצא מהמנגנון ההגנתי של העצמי הכוזב. האוטרוברט אינו סוג אישיות שלישי, מחבת יוקרתי מצופה טפלון, אלא תוצר מתוחכם וטראגי של אסטרטגיית הישרדות ילדית מוצלחת, שהפכה לכלא זהותי בבגרות. זהו סיפורו של ילד רגיש שלמד להיות צופה מומחה בעולם, במחיר היכולת להשתתף בו באופן אותנטי. עם זאת, המחשבה העצמאית והמקורית בכל זאת תקפה.

לעצמי הכוזב באמת יש יתרון ריחוק. במקום "להרגיש" את הקבוצה, הוא מנתח אותה. הוא רואה בבהירות את הדינמיקה, את הלחץ החברתי ואת חוסר ההיגיון של "חשיבת העדר". לכן, כשהוא מציג מחשבה עצמאית הנוגדת את הקונצנזוס, זוהי מחשבה אמיתית ותקפה. אבל האם המחשבה נובעת כ"מחוות ספונטנית" מה"עצמי האמיתי"? כאן התשובה היא לא.

המחשבה העצמאית של האוטרוברט היא תוצר אינטלקטואלי אמיתי ותקף של ה"עצמי הכוזב" – הסוכן המחושב והמנתח, כלומר מקורה בחוויה קיומית לא אותנטית. האוטרוברט צודק במסקנותיו לגבי העולם, אבל מה שנשאר מחוץ לתיאור האטרקטיבי הוא העובדה שהוא עושה זאת מתוך החמ"ל המבודד שלו, ולא מתוך עצמי אמיתי ומשוחרר.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page