רשימות (באמת) אישיות

רגע לפני שאתם ניגשים לעוד ויכוח סרק על פוליטיקה או סתם עם הבריסטה, עצרו. כמה תובנות מדייל קרנגי וכריס ווס על טעויות התקשורת והבחירה הנכונה יותר: לתייג רגשות

מהאשמות בהלבנת הון ועד לוויכוח על תרבות בזמן מלחמה: ניתוח התגובות לכתבת אוכל חושף את השחיקה הרגשית העמוקה בחברה הישראלית

נהוג לחשוב כי חורבן העיר פומפיי היה אסון פתאומי, אבל הידיעה שהתושבים עברו זעזוע מקדים ובכל זאת בחרו להמשיך משנה את הסיפור. האם גם אנחנו נאחזים בתקוות שווא?

אם אתם קוטעים את בני שיחכם באמצע הסיפור, מבטלים בהינף עפעף את דבריהם, מתחרים איתם במידת המסכנות או משיאים עצות שממש לא ביקשו מכם, ברוכים הבאים למועדון המאזינים הגרועים. למרות הכל, אתם יכולים להשתפר

חייל שנהרג, סבא של חטופה שמדבר, בית שנהרס מטיל או עסק שנסגר. כל אירוע אישי כזה הוא אבן אחת שמושלכת לאגם של צער אבל יוצרת אדוות עצומות של כאב קולקטיבי

האם אתם פטריוטים שחשים גאווה ישראלית, אסקפיסטים שבורחים בכל דרך אפשרית מהמציאות או חרדתיים חולי שליטה? מוזמנים לענות על השאלון ולעשות חשבון נפש כדי לגלות מהו סגנון ההגנה החביב עליכם להתמודדות עם ה"מצב"

"היינו אמורים לעלות על הטיסה", "הם אמורים לנסוע ליוון", "שנת הלימודים אמורה להיפתח". אם לפני המלחמה המילה "אמור" שיקפה עבורנו את האמון בעתיד, כיום השימוש התכוף בה משקף את חוסר השליטה שלנו בו

מביטויי חיפוש הישרדותיים לנעילת הממ"ד ודרכון זר ועד חיפושי נחמה בתהילים או בקנאביס. מה חיפשנו השנה בגוגל, ומה אפשר ללמוד מכך על התנודות הקיצוניות במצבנו הנפשי?

בעוד שבסרט "הכל בראש 2" הרגשות מוצגים כחמישייה דמוקרטית, במציאות מדובר בדיקטטורה של פחד, שמתווה את הבחירות שלנו. אז להגר ולחשוש מזרות או להישאר ולהמשיך לחיות פה בחרדה קיומית?

במסגרת שינוי הפרדיגמה שהביאה המלחמה, השמיים איבדו את תפקידם המסורתי כמקור של נחמה ותקווה לגורם מאיים שכל רגע עלול ליפול עלינו. עכשיו רק חסר שהשמיים יהיו סגורים

כמו כן, "הכטב"מ החות'י הוא הזיה" ו"הילדים ממג'דל שמס הם רק דרוזים". איך השימוש בהגנות פסיכולוגיות כמו הקטנה, רציונליזציה ודה-הומנזיציה עוזרות לנו להתמודד עם ממדי החרדה הקיומית שאנחנו חווים כרגע?

הפסיכואנליזה הקלאסית הניחה שהחלומות מספקים הצצה אל התת מודע. למה התיאוריה שטבע פרויד מפספסת את אתגרי החיים הקונקרטיים שאנחנו מתמודדים אתם כרגע, והאם כדאי לחפש דווקא בתרבויות עתיקות פרשנות רוחנית לסיוטי הלילה שאנחנו חווים בעקבות המצב?

ויכוחים בנושאים פוליטיים רגישים, כמו מחיר שחרור החטופים והמשך הלחימה, עלולים להיות אירוע מתסכל שבו הזעם משתלט עלינו, וחבל – כי לפעמים זוהי הזדמנות לדיאלוג. איך להפסיק לגלגל עיניים ולהתחיל להתווכח בצורה אפקטיבית, אבל גם כזו שרואה את הצד האחר? המדריך לשמאלני המותקף

לא תכננתי לספר לבן שלי על האיום האיראני. לא תיכננתי גם להמריא איתו רגע לפני ליל הכטב"מים לאתונה, בפעם השנייה מאז 7 באוקטובר. הפעם החלטתי שלא נבזבז את כל זמננו בפינוקים - וכך הגענו למוזיאון המלחמה היווני. בזמן שהבן שלי התלהב מכלי נשק שעד כה פגש רק בפורטנייט, אני חשבתי על מוזיאון המלחמה הישראלי

רבים מאיתנו מצאו את עצמם בסיטואציה כזו, שבה נדמה כאילו "הדבר האמיתי" טמון במשהו או מישהו שאינו חלק מהשגרה שלנו. בין אם מדובר בהסבה לתחום מקצועי חדש או בסיום מערכת יחסים ארוכה, לעתים הרצון בשינוי הוא רק איתות לכך שהמצב הקיים דורש התייחסות ותיקון - לא מעבר חד לפרק חדש

קו מפותל אחד מחבר בין הישראלית ש"חקרה את הנושא" והגיעה למסקנה שאין באמת כיפת ברזל - לבין הבריטי שמשוכנע שקייט מידלטון מתה מזמן והארמון מסתיר זאת. בתקופה שבה אין כמעט הסכמה על עובדות בסיסיות, תיאוריות קשר משגשגות. מה גורם לאנשים מסוימים לראות קונספירציה בכל מקום - ואיך נקטין את הסיכוי שלנו ליפול בפח?

ברגע שאנחנו צועדים, גם אם לא מדובר בטיול בטבע אלא בסתם הליכה ברחוב, אנחנו נחשפים לגירויים אחרים מאשר אלו שאנחנו מתמודדים איתם בבית. בישראל, כל אלה אולי לא מרנינים אבל הם הזדמנות טובה למוח שלנו לקבל החלטות, לפתור בעיות בזמן אמת, לפתח את המודעות המרחבית ולהפעיל חלקים שחיוניים לבריאות הנפשית

עמדות לאומניות מספקות לעתים קרובות תחושה של המשכיות וקביעות ומציעות נחמה פסיכולוגית מפני פחד המוות. אידיאולוגיות ימניות מספקות תשובות ברורות, בשחור ולבן. הבעיה היא שאנשים ש"עברו צד" נוטים להקצין כדי להצדיק לעצמם ולאחרים את השינוי הדרמטי בעמדותיהם. הסיכוי שישנו שוב את דעתם נמוך מאוד

כולנו רוצים לגדל ילדים עם חוסן נפשי. השאלה היא אם החוסן של הילדים שלנו חייב להתבסס על ניתוק מהמציאות. ואם כן - האם יש מחיר נפשי, רוחני ומוסרי נסתר לחוסן הזה, ומתי נתבקש לשלם אותו. השאלה לגבי הילדים לא מנותקת כמובן ממה שמתחולל בקרבנו, המבוגרים, שמדחיקים ומתנתקים כדי לשרוד עוד יום

סדרת הטלוויזיה "טד לאסו", המגוללת את עלילותיו של מאמן פוטבול אמריקאי שמגיע לאמן קבוצת כדורגל בריטית כושלת, היא בדיוק מה שהדוקטור רשם לכל מי שצריכה מנה טובה של אמפתיה - ומזכירה לצופים את חשיבותה של קהילה ותמיכה הדדית. צפייה רכה לימים קשים

הנטייה של המוח לזכור אירועים מפחידים יותר מאשר פרטי מידע סתמיים, או אפילו שמחים, ממלאת תפקיד מכריע בהישרדות האבולוציונית שלנו. אמהותינו הקדמוניות ניצבו כל הזמן בפני איומים מסכני חיים, ולכן המוח התפתח להיות רגיש במיוחד לחוויות שליליות. העניין הוא שבטווח הארוך, חייבים לזכור גם דברים רגילים כדי לשוב לחיים נורמליים

משחק הקופסה של קופה ראשית, צ'אי קפה והמיני סדרה על בקהאם: באווירה חורפית ותוך כדי מלחמה, אפשר לשפר קצת את מצב הרוח

המשבר הנוכחי מעצב מחדש את היחס שלי לחרדה. זו לא עוד אמיגדלה רגישה מדי של אדם המגיבה לגורמי לחץ אישיים, אלא זעקה בתגובה לסכנה קיומית. את גל החרדה הנוכחי חשוב לא לפסול, לא לבייש ואולי אפילו לא צריך לרפא אותו. הוא יחלוף כשהסכנה - מבחוץ ומבפנים - תחלוף

האזעקה נגמרה אבל היא המשיכה להדהד בתוכי, מדגישה כיצד ארוע אחד יכול להיות משותף רק למראית עין. למעשה, היא כמו תחנת רכבת שהרבה מאד רכבות עוברות בה, אך כל אחת מהן נוסעת במסלול אחר לחלוטין

בשבועות האחרונים גילינו שהפגיעות שלנו לא מבוססת רק על לאום, דהיינו על היותנו ישראלים, אלא יותר ויותר על יהדותנו. זוהי הבנה מזעזעת, שכן היא עומדת בניגוד חד לתחושת הביטחון ומעמד הרוב של מי שנולד בישראל אחרי השואה. עבור נשים זו היא טלטלה כפולה

לרגע מצאתי את עצמי מוותרת לילד שלי על שפה נכונה. אבל אז הבנתי שלשפה יש יכולת לתפקד כמולדת ניידת, כזו ששומרת על הקשר בינינו לבין ההיסטוריה שלנו ובינינו לבין עצמנו, בלי קשר למקום שבו אנחנו עשויים למצוא את עצמנו בעולם

אני מבינה את אלה שנוסעים. אני מבינה את אלה שנשארים. את אלה שכועסים על אלה שנוסעים. את מי שכועס על מי שנשאר. את מי שכועס עליי. אני מבינה את מי שחולב היום פרות בעוטף עזה למרות שבעוד חודש לא ימשיך לחלוב אותן

ייתכן שבברצלונה, באתונה או בניו יורק אמצא אנשים חדשים להתחבר איתם - אבל עד שתיווצר בינינו חברות של 20 שנה, אהיה כבר בת 70. בבחירה לחיות במקום מסוים, לקשרים הרגשיים שלנו יש משמעות גדולה יותר משיקולים אחרים, כמו הזדמנויות כלכליות