top of page

רשימות (באמת) אישיות

* במידה והמאמר אינו נפתח או שהגישה אליו חסומה, מומלץ לנסות להיכנס באמצעות דפדפן אחר.

אישה יושבת בסלון ובוכה מול מחזה חללי דמוי קולנוע, שבו דמות אסטרונאוט עומדת מול נוף קוסמי; סביב הסצנה מופיעים רמזים לאפלטון ולפרויד, כמטפורה לכוחה הרגשי והנפשי של אמנות.

למה בכיתי בפרויקט הייל מרי (ולא כי נכנס לי קתרזיס לעין)

אפלטון חשש מכוחה של האמנות לספק להמונים קתרזיס זול, ואילו פרויד טען שהיא מאפשרת לנו לעבד את הרגשות הקשים. אבל אולי יש בכלל סיבה נפשית עמוקה יותר לדמעות שמזילים מול יצירה מרגשת

אישה מתרווחת בכורסה וצופה בסדרה מוכרת, מוגנת בבועה חמימה מרעש המסכים וההתראות שמסביבה.

סיפוק פשוט: למה אנחנו נמשכים לסדרות צפויות דווקא עכשיו?

בניגוד לסרטונים הקצרצרים ברשתות שמתדלקים דריכות מתמדת, סדרות מיושנות וחסרות תחכום אך עם נרטיב ידוע וסוף צפוי מספקות רגיעה נפשית — וזה בדיוק מה שהופך אותן לרלוונטיות מתמיד בעידן של אי־ודאות

אישה יושבת בסירה קטנה בלב ים סוער של טפסים, מספרים ומסמכים, הממחיש חרדה והצפה מול בירוקרטיה.

טובעים במספרים: למה טופס תמים מעורר בנו פחד לא פרופורציונלי?

מה קורה כשמילוי טופס או חרדה ממספרים מעוררים בדיקה כפייתית, דחיינות או קיפאון — לא בגלל הקושי, אלא כי כל טעות קטנה עלולה לגרור סבך בירוקרטי מתמשך, ובמקרה הקיצון אף להסתבכות מול החוק

אם ושני ילדים יושבים באוהל שמיכות מואר, משחקים ויוצרים יחד בזמן שמחוץ לו נראית עיר אפלה ומאיימת.

"החיים יפים": כשאנחנו משחקים אותה חזקים בשביל הילדים

פעמים רבות, ברגעי איום אנחנו מחליפים פחד במשחק וביצירתיות כדי להגן על הילדים - אך עצם האחריות לאחר מעבירה אותנו מחוסר אונים לניהול פעיל של הסיטואציה, ובכך מגינה גם עלינו

מטפלת מסדרת קופסת טישיו בקליניקה שנותרה שלמה חלקית, בעוד סביבה מתחולל הרס כבד ושברי המציאות מתעופפים באוויר.

טיל בליסטי העיף לי את הקליניקה - ואני מסדרת את הטישיו על השולחן

מפיצול, דרך אינטלקטואליזציה ועד הומור – כך הנפש מגינה על עצמה כשהמציאות מאיימת מדי מכדי להכיל

אנשים מסובבים גלגל גורל עמוס באיומים וסימני שאלה, בעוד בית מתפורר מתחתיו — דימוי לספקולציות שמעניקות תחושת שליטה ומרחיקות מהפחד הממשי.

הקזינו של המזרח התיכון: למה אנחנו ממשיכים להתנבא מתי תהיה התקיפה באיראן?

חרושת הספקולציות סביב מועד התקיפה היא לא רק אקט של שליטה, אלא הסחת הדעת המושלמת מהאירוע הממשי. ככה אנחנו לא הקורבנות הפוטנציאליים שעלולים עוד רגע לאבד הכל

איור מינימליסטי של מטרייה הפוכה המשמשת כעציץ, ומתוכה צומח ענף ירוק — סמל לוויתור על המאבק שמאפשר התחלה חדשה.

להפסיק להילחם בטחנות רוח: מתי ויתור הוא לא כניעה אלא התחלה חדשה?

מה קורה כשאנחנו מפסיקים להיאבק במציאות שלא משתנה ומגלים שהוויתור על המאבק הוא לא סוף הדרך אלא תחילתם של החיים האמיתיים?

מבוגר כלוא בתוך מערכת מדידה קפדנית, בעוד מנורה שנשפכה ממנה מאירה עולם צבעוני של ציורי ילדות — דימוי לקסם היצירה שאבד ויכול לשוב.

למה רוב המבוגרים לא מציירים?

רוב הילדים מפסיקים לצייר כשהם מגלים שהם לא מצליחים לצייר באופן מציאותי מספיק. תרגיל פשוט של שלוש דקות יכול להחזיר מעט מהקסם האבוד

אוטרוברט או מנגנון כוזב

האם יש דבר כזה אוטרוברט - או שמדובר במנגנון מתוחכם של העצמי הכוזב?

ואולי אתם לא סתם אאוטסיידרים מוזרים ומיוחדים - אלא סוחבים מהילדות דפוס מְרַצֶּה כמנגנון הגנה?...

דמות עטופה בגלימה צבעונית המחוברת לציפורים, בעוד מתחתיה מסתתר חלל שקט עם ילד וציפור.

האם יש דבר כזה אוטרוברט - או שמדובר במנגנון מתוחכם של העצמי הכוזב?

ואולי אתם לא סתם אאוטסיידרים מוזרים ומיוחדים - אלא סוחבים מהילדות דפוס מְרַצֶּה כמנגנון הגנה?

דמות עייפה יושבת לצד מאגר מים כמעט יבש, מול עיר צפופה ונוף עמוס בשעונים ומשקולות — מטאפורה לרזרבות נפשיות שהתרוקנו תחת לחץ מתמשך.

למה אנחנו כל כך עייפים?

התשישות הכרונית שפוקדת את הישראלים היא לא כישלון אישי. היא תוצאה של תרבות עבודה בלתי אפשרית, יוקר מחיה הזוי ושנתיים שרוקנו את הרזרבות הנפשיות שלנו

אישה כורעת ומיישרת בידיה שקית נייר מקומטת, כמטאפורה לצורך להחזיר סדר וצורה לעולם כאוטי.

יש לזה צורה: למה אנחנו מתעקשים לסדר את הכאוס?

מסטיבן זונדהיים ועד לחדר הטיפול: למה אנחנו כל הזמן מנסים ליישר תמונות עקומות, לסדר מגירות ולהחזיר לדברים את הצורה שלהם

משפחה יושבת בחדר סדוק וממתינה לאור מן החלון, בעוד יסודות הבית קורסים מתחתיה.

התקווה יכולה להיות מסוכנת כשהיא משאירה אותנו ממתינים לנס

העסקה לשחרור החטופים וסיום המלחמה מחזירה לנו מעט תקווה. אבל הסתמכות על הצלה חיצונית היא לא מה שיפתור לנו את בעיות העומק וישקם את בעיות הנפש של החברה הישראלית

דיירים מבודדים בדירותיהם עוסקים באפייה, לימוד וטיפול בכלב, בעוד חוטים פרומים בין המרפסות מסמלים את התפוררות הקשרים החברתיים.

האם המלחמה ניצחה את הנפש הקולקטיבית?

כמו בקורונה, גם עכשיו מאמצים כלבים, אופים ולומדים יידיש, אבל הפעם כבר לא שרים במרפסות. נראה כי מלחמת הנצח פירקה את הרקמה החברתית

מכונה עתיקה טווה זרם זוהר של חוטים וציפורים אל דוכן, בעוד קהל נמשך אליו ומסמכים קרים נערמים בצד.

מה השמאל יכול ללמוד מטראמפ ונתניהו על "אלגוריתם הכריזמה"?

כריזמה היא לא קסם מולד אלא נוסחה פסיכולוגית. טראמפ ונתניהו יודעים להפעיל אותה. עכשיו נותר לשמאל למצוא מנהיג שיפנה לרגש, ולא רק להיגיון הקר

דמויות ישראליות מתמודדות עם בדידות, חרדה, הורות לקראת גיוס ובלבול רגשי, תחת צל מאיים של סמכות ומלחמה.

התסמונות החדשות של הנפש הישראלית

תסמונת הדייר הנטוש, תסמונת ההורה הקדם־צבאי ותסמונת ה"כן־לא־שחור־לבן" הן לא רק הפרעות פרטיות אלא מסמנות את הפסיכולוגיה הקולקטיבית שהתעצבה תחת שלטון סמכותני ומלחמת נצח. כך תזהו את התסמינים

אישה יושבת לצד ספר פתוח, כששובל דפים מקוטעים מתפתל סביבה ויוצר צללית נוספת, כמטאפורה לזמן, לזיכרון ולתחושת העצמי המתפרקים בחוויה פוסט־טראומטית.

המדריך ל-PTSD: לקרוא מחדש את "בית מטבחיים 5"

קריאה ברומן של קורט וונגוט מציבה אותנו בלב החוויה הפוסט־טראומטית של שבוי מלחמה ששרד את הפצצת דרזדן. היא ממחישה את שבירת רצף הזמן, מטלטלת את הזיכרון ומערערת את תחושת העצמי

דמויות רוקדות סביב שמש מוארת מעל מערה חשוכה, בעוד שער פתוח וכלי עבודה ממתינים בצד, כסמל לשמחה שמסיחה מהצורך לפעול.

משיח לא יבוא: כך הפכה השמחה למנגנון הימנעות קולקטיבי

האמונה שגאולה תגיע בשיא הסבל, קלישאת "הכי חשוך לפני עלות השחר" ודרישת ה"מוכרחים להיות שמח" הם מנגנוני הרדמה קולקטיביים המווסתים חרדה, מנטרלים מצפון ומשאירים אותנו לחכות למשיח בזמן שהמציאות דורשת פעולה

גבר יושב ובוחן מעיל לבן שבטנתו כהה, כמטאפורה להתמודדות עם הצד התוקפני והמוכחש שמסתתר מתחת לזהות תמימה.

דרוש נביא: כדי שנוכל להתמודד עם הצל שלנו

הזהות היהודית נבנתה על פנטזיה של תמימות והדחקה של תוקפנות. התנפצות המיתוס היא הזדמנות לחשבון נפש אמיתי

דמות ישנה על רצפה סדוקה, שמתוכה נפרש נוף חלומי מואר של נהר, ירח וציפורים.

חלום עכשיו: כשהמציאות מתערערת, הלא־מודע נכנס לפעולה

בזמנים של משבר, כשהמציאות נסדקת, הנפש עשויה להגיב בחלומות ובחזיונות. לא כבריחה, אלא כניסיון לעבד את הכאב ולחפש משמעות מחודשת

דמות מכסה סדק באדמה בשמיכת טלאים צבעונית, בעוד זרם אפל של זיכרונות וכאב פורץ מתחתיה.

"החזקת פעם מעמד בלי רציונליזציה עסיסית?" - להדחיק כדי לחיות, לחיות כדי להדחיק

כשאנחנו רואים חדשות על ילדים שנהרגו בעזה או שומעים על מוות של חיילים צעירים - המוח מגייס מנגנונים של הדחקה ורציונליזציה כדי לא לקרוס. מה קורה כשהם הופכים מכלי הגנה זמניים לתבנית קבועה של התודעה הלאומית?

פעמון אזעקה כלוא בכלוב, שממנו יוצא גל קול ההולך ונרגע, כסמל להפיכת צליל מאיים לצעד של ריפוי.

הגיע הזמן לדבר על צליל האזעקה

האזעקה הישראלית היא לא רק אזהרה, אלא טראומה קולית שמתחזקת תודעת חירום מתמדת ואתוס של איום. החלפת הסאונד המצלק תהיה תחילתו של ריפוי

אישה אורזת במזוודה בגדים, חפצים אישיים וקונסולת משחק, כמטאפורה לניסיון לשמר תחושת בית ושליטה בתוך מציאות של חוסר ודאות.

ארזנו לבד: כך הפכה אריזת מזוודה לאקט של שליטה

עם שמיים סגורים, תחושה של פליטות, מטען ופלייסטיישן לילד - קצת קשה לזכור שאריזת טרולי היתה פעם פעולה של חופש, ולא של היאחזות בשרידים מחיינו הקודמים

אישה יושבת מול מחברת בחדר חשוך, מוקפת עיניים בוחנות ודמות פנימית כלואה בתוך צללית של ראש — מטאפורה לפחד שמחלחל אל המחשבות ומצמצם את החופש הפנימי.

מישהו מקשיב לכם: כשהפחד מצנזורה חודר למרחב הפנימי

משטרים רודניים השתמשו לאורך ההיסטוריה בהאזנות סתר, בהלשנה ובחשדנות הדדית כדי לשלוט באזרחים ולהשתיק התנגדות. איך אפשר לשמור על החופש הפנימי כשהפחד מייצר צנזורה גם בנפש?

דמות המזכירה את הרצל מקרינה עיר אידיאלית לעבר קהל מכוסה עיניים, בעוד המציאות סביבם מתפוררת.

הוציא עלינו חוזה: האם הרצל היה נרקיסיסט?

ייתכן שבנימין זאב הרצל סבל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית — שממנה צמחה פנטזיית גאולה לאומית. אבל מה קורה כשהחזון הזה הופך לנרקיסיזם קולקטיבי, שדוחה כל ביקורת ומתנהל בעיוורון מוסרי מתמשך?

דמות כורעת בפתח מערה לצד תכריך מכוסה פרחים, שממנו נמשך שביל מואר אל הזריחה כסמל לאבל ולריפוי.

מנוחה לא נכונה: בלי הבאה לקבורה, אין התחלה של ריפוי

מהמאבק של אנטיגונה ועד להשבת הגופות שנותרו בשבי – טקס קבורה הוא לא רק אקט תרבותי של סגירת מעגל, אלא תנאי ראשוני לעיבוד האבל ולתחילתו של ריפוי נפשי

דמות מתבוננת בלב גדול המוצג מאחורי חבל הפרדה, כסמל לריחוק ביקורתי מהצורך האנושי ברגש ובסנטימנטליות.

הבעיה של הקיטש: למה השמאל מתקשה לאהוב את מה שהנפש רוצה?

למה הימין מאמץ סנטימנטליות ודימויים רגשיים - ומה מפסיד השמאל כשהוא מסרב להם

דמות יוצאת מבעד לדלת פתוחה, משאירה מאחור סימני שאלה כבדים וסבוכים ופונה אל נוף מואר ודרך חדשה.

שתי המילים שכדאי להשאיר מאחור ב-2025

שנה חדשה היא הזדמנות להשאיר מאחור את המילים שמונעות מאיתנו התקדמות רגשית. למה כדאי לוותר על "למה" וממש לא חבל לשחרר את "חבל"

bottom of page