רשימות (באמת) אישיות
My life in the Shadow a Borderline Parent
For years, I’ve written about relationships, psychology, and the hidden mechanisms that run our lives.
But this book isn't just another column; it’s my attempt, both as a daughter and a psychologist, to make sense of a story that was simply too big for me to carry for most of my life.
למה בכיתי בפרויקט הייל מרי (ולא כי נכנס לי קתרזיס לעין)
אפלטון חשש מכוחה של האמנות לספק להמונים קתרזיס זול, ואילו פרויד טען שהיא מאפשרת לנו לעבד את הרגשות הקשים. אבל אולי יש בכלל סיבה נפשית עמוקה יותר לדמעות שמזילים מול יצירה מרגשת
סיפוק פשוט: למה אנחנו נמשכים לסדרות צפויות דווקא עכשיו?
בניגוד לסרטונים הקצרצרים ברשתות שמתדלקים דריכות מתמדת, סדרות מיושנות וחסרות תחכום אך עם נרטיב ידוע וסוף צפוי מספקות רגיעה נפשית — וזה בדיוק מה שהופך אותן לרלוונטיות מתמיד בעידן של אי־ודאות
טובעים במספרים: למה טופס תמים מעורר בנו פחד לא פרופורציונלי?
מה קורה כשמילוי טופס או חרדה ממספרים מעוררים בדיקה כפייתית, דחיינות או קיפאון — לא בגלל הקושי, אלא כי כל טעות קטנה עלולה לגרור סבך בירוקרטי מתמשך, ובמקרה הקיצון אף להסתבכות מול החוק
"החיים יפים": כשאנחנו משחקים אותה חזקים בשביל הילדים
פעמים רבות, ברגעי איום אנחנו מחליפים פחד במשחק וביצירתיות כדי להגן על הילדים - אך עצם האחריות לאחר מעבירה אותנו מחוסר אונים לניהול פעיל של הסיטואציה, ובכך מגינה גם עלינו
טיל בליסטי העיף לי את הקליניקה - ואני מסדרת את הטישיו על השולחן
מפיצול, דרך אינטלקטואליזציה ועד הומור – כך הנפש מגינה על עצמה כשהמציאות מאיימת מדי מכדי להכיל
הקזינו של המזרח התיכון: למה אנחנו ממשיכים להתנבא מתי תהיה התקיפה באיראן?
חרושת הספקולציות סביב מועד התקיפה היא לא רק אקט של שליטה, אלא הסחת הדעת המושלמת מהאירוע הממשי. ככה אנחנו לא הקורבנות הפוטנציאליים שעלולים עוד רגע לאבד הכל
להפסיק להילחם בטחנות רוח: מתי ויתור הוא לא כניעה אלא התחלה חדשה?
מה קורה כשאנחנו מפסיקים להיאבק במציאות שלא משתנה ומגלים שהוויתור על המאבק הוא לא סוף הדרך אלא תחילתם של החיים האמיתיים?
למה רוב המבוגרים לא מציירים?
רוב הילדים מפסיקים לצייר כשהם מגלים שהם לא מצליחים לצייר באופן מציאותי מספיק. תרגיל פשוט של שלוש דקות יכול להחזיר מעט מהקסם האבוד
האם יש דבר כזה אוטרוברט - או שמדובר במנגנון מתוחכם של העצמי הכוזב?
ואולי אתם לא סתם אאוטסיידרים מוזרים ומיוחדים - אלא סוחבים מהילדות דפוס מְרַצֶּה כמנגנון הגנה?...
האם יש דבר כזה אוטרוברט - או שמדובר במנגנון מתוחכם של העצמי הכוזב?
ואולי אתם לא סתם אאוטסיידרים מוזרים ומיוחדים - אלא סוחבים מהילדות דפוס מְרַצֶּה כמנגנון הגנה?
למה אנחנו כל כך עייפים?
התשישות הכרונית שפוקדת את הישראלים היא לא כישלון אישי. היא תוצאה של תרבות עבודה בלתי אפשרית, יוקר מחיה הזוי ושנתיים שרוקנו את הרזרבות הנפשיות שלנו
יש לזה צורה: למה אנחנו מתעקשים לסדר את הכאוס?
מסטיבן זונדהיים ועד לחדר הטיפול: למה אנחנו כל הזמן מנסים ליישר תמונות עקומות, לסדר מגירות ולהחזיר לדברים את הצורה שלהם
התקווה יכולה להיות מסוכנת כשהיא משאירה אותנו ממתינים לנס
העסקה לשחרור החטופים וסיום המלחמה מחזירה לנו מעט תקווה. אבל הסתמכות על הצלה חיצונית היא לא מה שיפתור לנו את בעיות העומק וישקם את בעיות הנפש של החברה הישראלית
האם המלחמה ניצחה את הנפש הקולקטיבית?
כמו בקורונה, גם עכשיו מאמצים כלבים, אופים ולומדים יידיש, אבל הפעם כבר לא שרים במרפסות. נראה כי מלחמת הנצח פירקה את הרקמה החברתית
מה השמאל יכול ללמוד מטראמפ ונתניהו על "אלגוריתם הכריזמה"?
כריזמה היא לא קסם מולד אלא נוסחה פסיכולוגית. טראמפ ונתניהו יודעים להפעיל אותה. עכשיו נותר לשמאל למצוא מנהיג שיפנה לרגש, ולא רק להיגיון הקר
התסמונות החדשות של הנפש הישראלית
תסמונת הדייר הנטוש, תסמונת ההורה הקדם־צבאי ותסמונת ה"כן־לא־שחור־לבן" הן לא רק הפרעות פרטיות אלא מסמנות את הפסיכולוגיה הקולקטיבית שהתעצבה תחת שלטון סמכותני ומלחמת נצח. כך תזהו את התסמינים
המדריך ל-PTSD: לקרוא מחדש את "בית מטבחיים 5"
קריאה ברומן של קורט וונגוט מציבה אותנו בלב החוויה הפוסט־טראומטית של שבוי מלחמה ששרד את הפצצת דרזדן. היא ממחישה את שבירת רצף הזמן, מטלט לת את הזיכרון ומערערת את תחושת העצמי
משיח לא יבוא: כך הפכה השמחה למנגנון הימנעות קולקטיבי
האמונה שגאולה תגיע בשיא הסבל, קלישאת "הכי חשוך לפני עלות השחר" ודרישת ה"מוכרחים להיות שמח" הם מנגנוני הרדמה קולקטיביים המווסתים חרדה, מנטרלים מצפון ומשאירים אותנו לחכות למשיח בזמן שהמציאות דורשת פעולה
דרוש נביא: כדי שנוכל להתמודד עם הצל שלנו
הזהות היהודית נבנתה על פנטזיה של תמימות והדחקה של תוקפנות. התנפצות המיתוס היא הזדמנות לחשבון נפש אמיתי
חלום עכשיו: כשהמציאות מתערערת, הלא־מודע נכנס לפעולה
בזמנים של משבר, כשהמציאות נסדקת, הנפש עשויה להגיב בחלומות ובחזיונות. לא כבריחה, אלא כניסיון לעבד את הכאב ולחפש משמעות מחודשת
"החזקת פעם מעמד בלי רציונליזציה עסיסית?" - להדחיק כדי לחיות, לחיות כדי להדחיק
כשאנחנו רואים חדשות על ילדים שנהרגו בעזה או שומעים על מוות של חיילים צעירים - המוח מגייס מנגנונים של הדחקה ורציונליזציה כדי לא לקרוס. מה קורה כשהם הופכים מכלי ה גנה זמניים לתבנית קבועה של התודעה הלאומית?
הגיע הזמן לדבר על צליל האזעקה
האזעקה הישראלית היא לא רק אזהרה, אלא טראומה קולית שמתחזקת תודעת חירום מתמדת ואתוס של איום. החלפת הסאונד המצלק תהיה תחילתו של ריפוי
ארזנו לבד: כך הפכה אריזת מזוודה לאקט של שליטה
עם שמיים סגורים, תחושה של פליטות, מטען ופלייסטיישן לילד - קצת קשה לזכור שאריזת טרולי היתה פעם פעולה של חופש, ולא של היאחזות בשרידים מחיינו הקודמים
מישהו מקשיב לכם: כשהפחד מצנזורה חודר למרחב הפנימי
משטרים רודניים השתמשו לאורך ההיסטוריה בהאזנות סתר, בהלשנה ובחשדנות הדדית כדי לשלוט באזרחים ולהשתיק התנגדות. איך אפשר לשמור על החופש הפנימי כשהפחד מייצר צנזורה גם בנפש?
הוציא עלינו חוזה: האם הרצל היה נרקיסיסט?
ייתכן שבנימין זאב הרצל סבל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית — שממנה צמחה פנטזיית גאולה לאומית. אבל מה קורה כשהחזון הזה הופך לנרקיסיזם קולקטיבי, שדוחה כל ביקורת ומתנהל בעיוורון מוסרי מתמשך?
מנוחה לא נכונה: בלי הבאה לקבורה, אין התחלה של ריפוי
מהמאבק של אנטיגונה ועד להשבת הגופות שנותרו בשבי – טקס קבורה הוא לא רק אקט תרבותי של סגירת מעגל, אלא תנאי ראשוני לעיבוד האבל ולתחילתו של ריפוי נפשי
הבעיה של הקיטש: למה השמאל מתקשה לאהוב את מה שהנפש רוצה?
למה הימין מאמץ סנטימנטליות ודימויים רגשיים - ומה מפסיד השמאל כשהוא מסרב להם









_edited.jpg)


















