רשימות (באמת) אישיות

אפלטון חשש מכוחה של האמנות לספק להמונים קתרזיס זול, ואילו פרויד טען שהיא מאפשרת לנו לעבד את הרגשות הקשים. אבל אולי יש בכלל סיבה נפשית עמוקה יותר לדמעות שמזילים מול יצירה מרגשת

בניגוד לסרטונים הקצרצרים ברשתות שמתדלקים דריכות מתמדת, סדרות מיושנות וחסרות תחכום אך עם נרטיב ידוע וסוף צפוי מספקות רגיעה נפשית — וזה בדיוק מה שהופך אותן לרלוונטיות מתמיד בעידן של אי־ודאות

מה קורה כשמילוי טופס או חרדה ממספרים מעוררים בדיקה כפייתית, דחיינות או קיפאון — לא בגלל הקושי, אלא כי כל טעות קטנה עלולה לגרור סבך בירוקרטי מתמשך, ובמקרה הקיצון אף להסתבכות מול החוק

פעמים רבות, ברגעי איום אנחנו מחליפים פחד במשחק וביצירתיות כדי להגן על הילדים - אך עצם האחריות לאחר מעבירה אותנו מחוסר אונים לניהול פעיל של הסיטואציה, ובכך מגינה גם עלינו

מפיצול, דרך אינטלקטואליזציה ועד הומור – כך הנפש מגינה על עצמה כשהמציאות מאיימת מדי מכדי להכיל

חרושת הספקולציות סביב מועד התקיפה היא לא רק אקט של שליטה, אלא הסחת הדעת המושלמת מהאירוע הממשי. ככה אנחנו לא הקורבנות הפוטנציאליים שעלולים עוד רגע לאבד הכל

מה קורה כשאנחנו מפסיקים להיאבק במציאות שלא משתנה ומגלים שהוויתור על המאבק הוא לא סוף הדרך אלא תחילתם של החיים האמיתיים?

רוב הילדים מפסיקים לצייר כשהם מגלים שהם לא מצליחים לצייר באופן מציאותי מספיק. תרגיל פשוט של שלוש דקות יכול להחזיר מעט מהקסם האבוד

ואולי אתם לא סתם אאוטסיידרים מוזרים ומיוחדים - אלא סוחבים מהילדות דפוס מְרַצֶּה כמנגנון הגנה?...

ואולי אתם לא סתם אאוטסיידרים מוזרים ומיוחדים - אלא סוחבים מהילדות דפוס מְרַצֶּה כמנגנון הגנה?

התשישות הכרונית שפוקדת את הישראלים היא לא כישלון אישי. היא תוצאה של תרבות עבודה בלתי אפשרית, יוקר מחיה הזוי ושנתיים שרוקנו את הרזרבות הנפשיות שלנו

מסטיבן זונדהיים ועד לחדר הטיפול: למה אנחנו כל הזמן מנסים ליישר תמונות עקומות, לסדר מגירות ולהחזיר לדברים את הצורה שלהם

העסקה לשחרור החטופים וסיום המלחמה מחזירה לנו מעט תקווה. אבל הסתמכות על הצלה חיצונית היא לא מה שיפתור לנו את בעיות העומק וישקם את בעיות הנפש של החברה הישראלית

כמו בקורונה, גם עכשיו מאמצים כלבים, אופים ולומדים יידיש, אבל הפעם כבר לא שרים במרפסות. נראה כי מלחמת הנצח פירקה את הרקמה החברתית

כריזמה היא לא קסם מולד אלא נוסחה פסיכולוגית. טראמפ ונתניהו יודעים להפעיל אותה. עכשיו נותר לשמאל למצוא מנהיג שיפנה לרגש, ולא רק להיגיון הקר

תסמונת הדייר הנטוש, תסמונת ההורה הקדם־צבאי ותסמונת ה"כן־לא־שחור־לבן" הן לא רק הפרעות פרטיות אלא מסמנות את הפסיכולוגיה הקולקטיבית שהתעצבה תחת שלטון סמכותני ומלחמת נצח. כך תזהו את התסמינים

קריאה ברומן של קורט וונגוט מציבה אותנו בלב החוויה הפוסט־טראומטית של שבוי מלחמה ששרד את הפצצת דרזדן. היא ממחישה את שבירת רצף הזמן, מטלטלת את הזיכרון ומערערת את תחושת העצמי

האמונה שגאולה תגיע בשיא הסבל, קלישאת "הכי חשוך לפני עלות השחר" ודרישת ה"מוכרחים להיות שמח" הם מנגנוני הרדמה קולקטיביים המווסתים חרדה, מנטרלים מצפון ומשאירים אותנו לחכות למשיח בזמן שהמציאות דורשת פעולה

הזהות היהודית נבנתה על פנטזיה של תמימות והדחקה של תוקפנות. התנפצות המיתוס היא הזדמנות לחשבון נפש אמיתי

בזמנים של משבר, כשהמציאות נסדקת, הנפש עשויה להגיב בחלומות ובחזיונות. לא כבריחה, אלא כניסיון לעבד את הכאב ולחפש משמעות מחודשת

כשאנחנו רואים חדשות על ילדים שנהרגו בעזה או שומעים על מוות של חיילים צעירים - המוח מגייס מנגנונים של הדחקה ורציונליזציה כדי לא לקרוס. מה קורה כשהם הופכים מכלי הגנה זמניים לתבנית קבועה של התודעה הלאומית?

האזעקה הישראלית היא לא רק אזהרה, אלא טראומה קולית שמתחזקת תודעת חירום מתמדת ואתוס של איום. החלפת הסאונד המצלק תהיה תחילתו של ריפוי

עם שמיים סגורים, תחושה של פליטות, מטען ופלייסטיישן לילד - קצת קשה לזכור שאריזת טרולי היתה פעם פעולה של חופש, ולא של היאחזות בשרידים מחיינו הקודמים

משטרים רודניים השתמשו לאורך ההיסטוריה בהאזנות סתר, בהלשנה ובחשדנות הדדית כדי לשלוט באזרחים ולהשתיק התנגדות. איך אפשר לשמור על החופש הפנימי כשהפחד מייצר צנזורה גם בנפש?

ייתכן שבנימין זאב הרצל סבל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית — שממנה צמחה פנטזיית גאולה לאומית. אבל מה קורה כשהחזון הזה הופך לנרקיסיזם קולקטיבי, שדוחה כל ביקורת ומתנהל בעיוורון מוסרי מתמשך?

מהמאבק של אנטיגונה ועד להשבת הגופות שנותרו בשבי – טקס קבורה הוא לא רק אקט תרבותי של סגירת מעגל, אלא תנאי ראשוני לעיבוד האבל ולתחילתו של ריפוי נפשי

למה הימין מאמץ סנטימנטליות ודימויים רגשיים - ומה מפסיד השמאל כשהוא מסרב להם

שנה חדשה היא הזדמנות להשאיר מאחור את המילים שמונעות מאיתנו התקדמות רגשית. למה כדאי לוותר על "למה" וממש לא חבל לשחרר את "חבל"