אם נדע באיזה אופן בן הזוג שלנו קיבל אהבה בילדות, נבין כיצד הוא מנסה להראות לנו אהבה
"הוא פשוט לא אוהב אותי," אמר לי בן.
אדם, בן זוגו, ישב בקצה השני של הספה. הם ישבו במרחק של 80 סנטימטרים זה מזה, אבל נפערה ביניהם תהום רגשית.
בן הוא בן 38, מנהל בכיר במסעדה פופולרית. אדם, 46, הוא מורה לספרות בתיכון, שכותב דוקטורט על ביאליק. ביחד הם מגדלים תאומים בני 4. הם הגיעו לטיפול כביכול סביב השאלה האם לצאת לסבב נוסף של פונדקאות, אבל מהר מאד נחשף הכאב העצום של בן נוכח התחושה שאדם לא באמת אוהב אותו.
אחרי שתיקה קשה, בן המשיך לתאר את הכאב שלו. "הוא אבא טוב, הבית תמיד נקי, תמיד יש ארוחת ערב, וכל מה שצריך לילדים" אמר על אדם, "אבל שבע שנים אנחנו ביחד, והוא אף פעם לא אמר לי שהוא אוהב אותי, הוא לא יציע שנלך למסעדה רק שנינו, ונשתה קצת, נחזיק ידיים ונסתכל בעיניים. אז בסדר, אני מבין, זה לא יבוא ממנו. אז אני מזמין לנו שולחן, ואני דואג שהבייביסיטר תבוא, והכל עלי - אבל כשאנחנו כבר יושבים שם אז הוא מתבאס שאני החלטתי מה עושים בלי לשאול אותו, ואז מסתבר שבמקום זה, מה שהוא באמת רוצה זה לשבת ולספר לי על זה שביאליק גנב את "אלוף בצלות ואלוף שום" ממדרש רבה..."
"מדרש רבה ומדרש תנחומא" תיקן אותו אדם בחיוך רפה.
בן חייך אלי כמי שהוכיח את טענתו, "ומדרש תנחומא... שזה בסדר, אבל בשביל זה יש קולגות, ככה לא מבלים עם בן זוג!"
הסתכלתי על אדם, שישב קפוא בפינה. בן הרגיש שאם רק יגרום לאדם לראות את הדברים מנקודת מבטו, אדם ישנה את ההתנהגות שלו והבעיה תיפתר. אבל כמו שקורה, כשזוגות נתקעים בלופ הרסני, ככל שבן ניסה לפתור את הבעיה ולקרב אליו את אדם, על ידי ביקורת, ונקיטת יוזמה, כך אדם הרגיש שמשתלטים עליו יותר, והוא הלך והתרחק.
יכולתי להצביע בפניהם על הלופ הזה, אבל הרגשתי שעשינו את זה פעמים רבות בעבר. הרגשתי תקועה, נדרשה טקטיקה יותר אפקטיבית כדי להזכיר להם שההתנהגות של בן הזוג שלהם נראית להם עוינת ולא מעוניינת, אבל היא מסתירה רצון בקרבה.
"אני רוצה לשאול אותך משהו, שישמע קצת לא קשור," פניתי אל אדם.
אדם הביט בי קצת נבוך. כמו הרבה אנשים שמגנים על עצמם מהצפה רגשית על ידי נסיגה אל תוך בור בטחון פנימי, הוא חשש משאלות בחדר הטיפולים.
"כשהיית ילד, באיזה רגעים הרגשת אהוב?" שאלתי.
אדם חייך חיוך קטן ואמר, "זה היה מזמן."
חייכתי והמתנתי.
"תראי," הוא אמר, "ההורים שלי היו עולים חדשים, לא היה זמן להתעסק בדברים כאלה של אהבה. אני לא חושב ששמעתי את אמא שלי אי פעם אומרת לי שהיא אוהבת אותי. אם אמא שלי קמה בחמש בבוקר בחורף לנקות בתים, והיתה משאירה לי את הבגדים ליד התנור נפט כדי שהם יהיו חמים כשאני אקום, אז ידעתי שהיא אוהבת אותי."
"ואבא?" שאלתי.
החיוך של אדם התרחב, "אף פעם לא חשבתי על השאלה הזאת, אבל אני מניח שכשהוא היה לוקח אותי איתו לעבודה, אלה היו הרגעים שהרגשתי הכי קרוב אליו. הוא לא הסכים שאף אחד אחר יבקר אותו במעבדה, רק אני. הוא היה מסביר לי על כל המכשירים, ונותן לי להסתכל דרך המיקרוסקופ. אני זוכר שהיה שם קפוא, אבל אהבתי את זה מאד. אז אני מניח שזאת התשובה לשאלה שלך."
התמונה התחילה להתחוור לי, אבל עדיין חסר לי חצי מהסיפור. "ומתי אתה הרגשת אהוב בתור ילד?" שאלתי את בן, שהקשיב בריכוז לסיפור של אדם.
"טוב את יודעת שאמא שלי היתה ממש משוגעת," הוא ענה וצחק.
הנהנתי, בן סיפר לא פעם על אמא שלו, שכנראה סבלה מקושי רגשי עצום שמעולם לא טופל.
"אבל עם כל האטרף שלה, היא תמיד חיבקה אותי ונישקה אותי, תמיד אמרה לי שאני יפה. אז גם היו לי שיערות," הוא צחק, "ואהבתי שהיינו יושבים ביחד ורואים טלנובלה והיא הייתה מברישה לי את השיער."
"ואבא?" שאלתי.
"אבא היה סופר-מן." הוא אמר. "תביני, מדובר באדם שיכול היה לפתור לך כל בעיה! כשהייתי בן 14, אבא שלי הצליח למצוא דרך להחזיר אותי מירושלים לחדרה בחורף בשלג, עם טרמפ עם קרוב משפחה שלא היכרתי, כי הרכבות והאוטובוסים לא נסעו. וזה בתקופה שלא היו טלפונים ניידים, תהרגי אותי איך הוא עשה את זה. אין לי מושג."
"אתם שומעים מה אתם אומרים, נכון?" אמרתי.
הם הביטו בי סקרנים. שפת הגוף שלהם העידה על כך שהם פחות במתח, והם גם התקרבו זה אל זה על הספה, אבל עדיין לא ראו בבירור, מה שאני ראיתי. סיפרתי להם מה שמעתי בתשובות שלהם. כשאדם היה ילד, ההורים שלו לימדו אותו שכשאתה אוהב מישהו, אתה דואג שיהיה לו אוכל ובגדים חמים, (אמא); או שאתה משתף אותו בעולם המקצועי שלך (אבא). בבגרותו אדם הביע את אהבתו לבן זוגו באותם אופנים בדיוק. הבית תמיד היה נקי, האוכל תמיד היה על השולחן, וכשאדם רצה ממש לקרב אליו את בן, הוא שיתף אותו במחקר שלו, סיפר לו על ביאליק ועל אלוף בצלות.
אבל בן לא זיהה את כל המחוות האלה כמחוות של אהבה. כי במשפחה שלו הוא למד, שכשאתה אוהב מישהו אתה מחבק ומנשק אותו (אמא), או שאתה פותר לו את כל הבעיות (אבא). בתור מבוגר, בן ניסה להרעיף על אדם אהבה על ידי שימוש ביכולת הנפלאה שירש מאביו, לסדר הכל לכולם (לא בכדי היה מנהל כל כך מצליח במסעדה). והכמיהה הגדולה שלו היתה לקבל מאדם את החום וההתפעלות שבילדותו גרמו לו להרגיש אהוב.
זה היה רגע עמוק ומרגש בטיפול. ואחרי הערב ההוא, התחלתי להפנות את השאלה הזו לכל הזוגות שלי. פעם אחר פעם ראיתי איך היא פותחת לבבות פגועים. מיכה שנא שענת קונה לו מתנות יקרות. בזבוז כסף עורר בו חרדה. אבל הזעם שלו התמתן מאד כששמע איך בילדותה סיבובי קניות קפריזיים היו הרגעים הקרובים היחידים שהיו לה עם האבא הוורקוהוליק שלה, שלא חי בארץ והיה מגיע לעתים רחוקות לביקורים. ענת שנאה שמיכה מרחם על עצמו נורא כשהוא חולה, אבל התרככה מאד כשהבינה, ביחד איתו, שבילדותו זכה לקבל חום מאימו הנוקשה והאלימה רק בפעמים בהן היה חולה.
היחס בין הילדות לבין הבגרות יכול להיות פחות ישיר. ילד שמעולם לא הקשיבו לו, יכול להפוך למבוגר שזקוק להקשבה מלאה כדי להרגיש אהוב, וילדה שקיבלה אהבה רק כשהפגינה חוכמה, אולי זקוקה לשמוע שהיא יפה וסקסית. והשאלה שפותחת את הצוהר הזה היא: מתי ואיך בילדותך הרגשת שההורים שלך אוהבים אותך? אתם לא חייבים להיות בטיפול בשביל לשאול את השאלה הזו, ולהגיע ממנה לתובנות מרגשות. או כמו שסיכם את זה בן, בסוף אותה פגישה מכוננת, "אז תכלס, כשהוא חופר לי על ביאליק, זה מה שקרה לאלוף שום, הוא פשוט נותן לי את מה שאצלו בממלכה הכי יקר."