סוגרים את הפה ומתחילים לנשום
עודכן: 22 באוק׳
מחקרים עדכניים וגם מקורות עתיקים מצביעים על כך שכדי להגיע לרווחה נפשית וגופנית אנחנו צריכים להתחיל לנשום מהאף ולשאוף פחות. שווה לנסות כמה שיטות עד שמוצאים את זו שעובדת הכי טוב
עם בוא החורף הופך ביתנו לשמורת פרחי הטישו. הם מגיעים לעולם בצורת גליל טישו שלם, ולאט לאט הגליל מאבד מנפחו ומתוכו מבצבצים עלי כותרת בדמות פיסות טישו משומשות שנדחקו פנימה. ככל שפרחי הטישו מלבלבים, כך עולה רמת העצבנות בבית. לא לנשום זה עסק די מרגיז, לסובל ולסובבים אותו. המנוזל מסתובב מרוט עצבים, אבל בואו נודה באמת - זה גם מרגיז לשמוע בן אדם מתעטש במלודרמטיות, ולא משנה כמה הוא סובל.
בניסיון להחזיר את השלווה לביתי החלטתי השנה, כנגד כל הסיכויים, לנסות לנשום גם בין נובמבר למאי. בעצת הרופא, השלב הראשון בתהליך היה להפסיק להשתמש בטיפות אף. זה מה שהביא אותי, בתור חננה מקצועית, לספר משנה חיים ששמו "נשימה: המדע החדש מאחורי האמנות האבודה" מאת ג'יימס נסטור (Breath: The New Science of a Lost Art).
נסטור הוא בחור אובססיבי, והספר המהנה והקולח מביא את ממצאי הצלילה המעמיקה והמרתקת שלו אל מצבור הידע האנושי בכל הנוגע לנשימה שלנו. הספר יצא לאור בתזמון מושלם בחודש מאי השנה, ממש באמצע הקורונה, שהאירה באור דרמטי את העובדה שהנשימה שלנו היא אולי לא הדבר הקטן הזה שאנחנו יכולים לקחת כמובן מאליו.
מכיוון שאין לכם זמן, ובשביל מה יש לכם אותי, הנה מה שלמדתי מנסטור: ראשית, הטעות הגדולה שרובנו עושים בהיסח דעת היא לנשום מהפה. לפי מסורות רבות, שאיפת אוויר דרך הפה היא אם כל חטאת מכיוון שהאף שלנו מסנן את האוויר, מחמם אותו ומוסיף לו לחות לפני שהוא מאפשר לו להיכנס לגוף. נסטור אומר על האף שהוא "הלוחם החרישי: השומר בשער גופנו, הרוקח למצוקות המנטליות שלנו, השבשבת של מצבנו הרגשי".
הטעות השנייה היא ההתמקדות שלנו בשאיפה במקום בנשיפה. אני מניחה שכל מי שמתרגל יוגה ומדיטציה יודע שהנשיפה היא העניין האמיתי, אבל מודה שלא באמת קלטתי שהדגש על הנשיפה צריך להמשיך גם מעבר לזמן שבו אני מתרגלת.
איך הופכים את הנשימה הנכונה לחלק אינטגרלי מהחיים? בספר נסטור מתנסה בעצמו בשיטות נשימה שונות, ובהן פראניאמה (Pranayama - המתודה היוגית לשליטה והכוונה של הנשימה); שיטת בוטייקו (Buteyko) לנשימה נכונה ובריאה; נשימה מהדהדת (נקראת גם נשימה קוהרנטית) להקלה על לחץ נפשי; וגם שיטות יותר הארד-קור, כמו נשימה הולוטרופית, שמבטיחה להביא את התודעה למצבים בלתי רגילים, וטומו (Tummo), נשימה שמשתמשת באש הפנימית, ומאפשרת למי שמיומן בה לחמם את גופו גם בקור קיצוני.
נלחמתי ברצון לארוז הכול ולטוס להימלאיה (מלחמה שקל יותר לנצח בה בימים אלה) והתחלתי להתנסות בכמה טכניקות. החדשות הטובות הן שככל שמתאמנים יותר בנשימה אטית דרך האף כך זה נעשה קל יותר. נשימה מהאף מובילה לעוד נשימה מהאף. בשורה חשובה נוספת היא שרוב האנשים לא זקוקים לשום דבר מעבר לגישה למידע כדי להתחיל לשפר את הנשימה שלהם.
אני הייתי זקוקה גם לשני סוגי פלסטרים. הראשון הוא הסוג המיוחד לשיפור הנשימה. אם הנשימה שלכם משתפרת כשאתם מותחים את אחת הלחיים לכיוון האוזן, נראה שגם אצלכם חלק מהקושי בנשימה נעוץ בנחיריים קטנים מדי. ההמלצה שלי היא לבדוק איך נכון לכם להשתמש בפלסטרים האלה.

עבורי, למשל, אופן ההדבקה הנכון אינו זה שנראה על גבי העטיפה (כשהפלסטר מודבק על גשר האף ומרים כל נחיר מעט למעלה), אלא הדבקה שלהם באופן שמחקה את מתיחת הלחי לכיוון האוזן. כלומר, אני מדביקה חצי אחד באזור שמתחת למשקפיים בצמוד לאף ואז מותחת את החצי השני שלו למקסימום, תוך כדי שאני מכווצ'צ'ת כמה שיותר מעור הפנים על עצם הלחיים, ואז מדביקה את החצי השני כמה שיותר קרוב לאוזן (מי שאי פעם השתמשה במדבקות חזייה: מדובר על אותו עיקרון). ואז, הללויה! אני נושמת כמו יוגי קשיש עירום ורותח על פסגת ההימלאיה.
אם אתם חושבים שזה החלק הביזארי, חכו. כל זה טוב ויפה ומשפר מאוד את הנשימה שלי מהאף במהלך היום (וחבל שלא מקובל להסתובב כך בציבור), אבל מה עושים בלילה, כשהנטייה לנשום מהפה משתלטת עלינו באופן לא מודע בשנייה שהאף נסתם? סוג הפלסטר השני שאני משתמשת בו בעקבות הקריאה בספר הוא פלסטר רגיל לחלוטין, מהסוג שמניחים על שריטה ופצע.
בלילות האחרונים אני מדביקה את הפלסטר הזה על הפה שלי. יאפ. מה ששמעתם. ברגע הראשון זה מעורר אימה, אבל אחרי שנרגעים (אפשר גם להדביק ולהסיר כמה פעמים כדי להזכיר למוח שלא נחטפנו ונזרקנו לתא מטען של מכונית) מתרחש קסם: האף נפתח. הבושה עברה לי אחרי שזכיתי בעקבות כך בלילה ראשון של שינה ללא התעוררות מיותרת.
נסטור מקדיש בספרו לא מעט מקום לתרגול של נשימת יתר, מהסוג שמאפשר לאנשים לרוץ בשלג וכנראה לחיות עד גיל 104. מאחר שהשאיפות שלי כרגע צנועות יותר התמקדתי (סליחה על משחק המילים) בשאיפות צנועות, כלומר במחקר שמדגיש את יתרונות השאיפה העדינה והנשיפה העמוקה ("דרך האף! הכול דרך האף!", כפי שצוחקים עלי בני ביתי בכל פעם שאני עומדת לחפור להם שוב בעניין).
ההמלצה המקובלת היא להגיע ל-5.5 מחזורי נשימה בדקה, כשכל שאיפה נמשכת כ-5.5 שניות, וכל נשיפה נמשכת גם היא 5.5 שניות. אחרי שמתאמנים בכך (מול הסטופר בטלפון, למשל), מומלץ למצוא את הקצב שנוח לכם. הקצב שלי הוא שאיפה של ארבע שניות ונשיפה של שש שניות.
למי שתמיד מעדיף לעשות את זה עם גאדג'ט, יש גם אפליקציות של תרגול נשימה, וחלקן אפילו משתמשות במצלמה של הטלפון כדי לאמוד את קצב הלב בזמן אמת (בשעונים עתידניים אפשר לבצע תרגילי נשימה שונים ולקבל חיווי בזמן אמת). מעבר לספירה, מצאתי גם תרגולים יעילים ביותר שבהם סותמים לסירוגין את הנחיריים ומקדמים את פתיחת האף.
חמישה ימים מאז הפעם האחרונה שהשתמשתי בטיפות אף, פרחי הטישו קמלים. אמנם הם מוחלפים בעטיפות של פלסטרים, אבל זה מראה פחות דרמטי. אני נושמת הרבה יותר טוב, מתעטשת פחות וישנה הרבה יותר טוב בלילה. מודעות לנשימה משמשת גשר איתן בין מצב התודעה שלי במדיטציה לבין מצב התודעה שלי בתפקוד השוטף.
נראה שבתקופה שבה אנחנו לכודים בבתים עם שילוב של נגיפים קטלניים יותר ופחות, כמויות גדולות מאי פעם של קרדית אבק הבית (כי כולם בבית כל הזמן) ולחץ, שיפור הנשימה הוא הדבר המהיר והמועיל שאנחנו יכולים לעשות כדי להרגיש טוב יותר.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




