top of page

מתהפך בקברי: שיחה על המצב עם אדם ברוך

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
9 במרץ 2023
זמן קריאה 7 דקות

עודכן: 22 באוק׳

"כבר אז, זו היתה פטריוטיות בגרוש של הטלוויזיה. פטריוטיות שסופה לפנות נגד הישראלי עצמו: כשיסתיים 'השירות הפטריוטי' נגד הפלסטינים - נגיע לישראלים. כי שירות הוא תודעה. בתחילה זה יהיה נגד הישראלי הכי חלש, ולאחר מכן נגד ישראלי חלש, ואחרי כן נגד ישראלי חצי חלש, וכן הלאה. מרגע שאתה משרת את המערכת – אתה משרת"

לרגל המצב, ערכתי סיאנס טקסטואלי וזימנתי לשיחה מיוחדת את אבא שלי, אדם ברוך ז"ל.

עמליה: אז החבר'ה שלך בציונות הדתית עושים בלגנים.

אדם ברוך: "'החבר'ה שלי'. אין ציונות דתית אחת. מראשיתה, הציונות הדתית כללה פועלים, סוחרים, תלמידי חכמים, עמך, עירוניים, קיבוצניקים, ריאליסטים, משיחיסטים למחצה, סוציאליסטים מובהקים, בעלי בתים מובהקים, ביטחוניסטים, אנשי שלום, מקסימליסטים ומינימליסטים. תשאלי אותי, אבא, מה נקודת המוצא המשותפת לכל אלה?"

אבא, מה נקודת המוצא המשותפת לכל אלה?

"תרשמי, נקודת המוצא המשותפת לכל אלה נקודותיים מדינת ישראל פסיק אחרי השואה פסיק היא ראשית הגאולה. מכאן והלאה, השיטות והטעמים שונים. עוד נקודת מוצא משותפת: על מדינת ישראל לאמץ כיכולתה ערכים יהודיים מוסכמים. זו, בקליפת אגוז, היתה הציונות הדתית. אגב, סביר להניח שסמוטריץ' ורוטמן אינם מתגעגעים לציונות דתית זו, כי היא היתה מרובת פנים, רפלקסיבית, ואף בעלת ממד אינטלקטואלי ממשי.

"ואני מהמר שאפילו שיטת הרב קוק אינה מוכרת במלואה, גם בישיבות שבהן היא נלמדת דרך קבע. אם תשאלי אותי מדוע, ונדמה לי שאת שואלת, אני אשיב שזה מפני שהיא עברה עריכה קשה, מגמתית, שהיטתה אותה אל הלאומיות הקונקרטית נוסח גוש אמונים, ואל משיחיות אקטיבית. אבל אל תדאגי, עצת השם היא תקום".

וזה חלק ממה שאיפשר את הפוגרום שביצעו המתנחלים בחווארה?

"את ילדה חכמה, ואני ממליץ לך ללכת כמה צעדים אחורה ולהיזכר שרבים מבין המתנחלים אינם מקבלים את המדינה כריבון ומציגים את המושג 'מדינת ישראל' כפתוח לדיון, כלא החלטי, כלא מחייב, כהצעה בלבד ליהודי דתי בישראל. ויש להם על מה לסמוך: אין בהלכה ובתיאולוגיה המודרניות יחס אחד מוחלט וקובע לגבי 'מדינת ישראל'. יש בהלכה ובתיאולוגיה הכרה בכך שהמדינה מעניקה ביטחון ובית ליהודי, ועל כן 'המדינה' הינה ערך, והיא סוג של פורמט נכבד, ועם זאת הממד הדתי הגבישי שלה מוכחש, ואין היא הריבון. יש הכרה שמוטב ליהודי לשמור את כללי המדינה, ועם זאת לא להתערות בה ממש".

לדוגמה?

"קחי לדוגמה את עיקר פסיקתו של הרב עובדיה יוסף, בתחום זה, שמנחה לציות, לשמירת הסדר, כי למדינה ערך מגונן, מבטיח את פוטנציאל החיים היהודיים, מבטיח סולידריות, אבל במונחים תיאולוגיים 'מדינת ישראל' עדיין אינה מהות דתית. ויש, מנגד, הכרה ב'מדינה' כראשית הגאולה וכמופע דתי. תרשי לי לתת לך דוגמה מטקסט בן זמננו - בן זמני, בכל אופן - טקסט מכונן של הרב יוסף דב סולוביצ'יק, שאין כמוהו לחדד את הדברים: 'אם תשאלוני מהי גישת האורתודוקסיה למדינת ישראל, אוכל לומר ללא הסתייגות: גישה חיובית בהחלט. שכן מדינה שהצילה כל כך הרבה יהודים, תלתה את אייכמן, היא מדינה שהשם יצר אותה… (אבל) אם נעמוד בפני הברירה: מדינת ישראל או אלוקי ישראל – הרי אתם יודעים היטב במה נבחר. עם כל אהבתי למדינה, לא ניתן שאלוקי ישראל יכרע לה ברך!'. לא תטעי אם תגידי לי שבתוך העניין הזה מקופלת העובדה שהמתנחלים מנכסים לעצמם את היהודיות".

וזה מה שהם עושים?

"שאלה טובה. התשובה היא 'כן, אבל'. כן, אבל אין לאיש בעלות על היהודיות. אין פירוש רוחני אחד למושג 'יהודי'. מי שמנכס לעצמו את המושג מצמצם אותו, נוטל ממנו את רוחו ואת כוחו. אין דבר בהלכה היהודית שמורה לך להיות ימני או שמאלני, קפיטליסט או סוציאליסט. ואם כבר צריך לבחור הרי שאפשר לבחור בראייה לפיה אם היהודי הוא סוכן החסד האלוקי בעולם, הרי שהיהודי הינו גם 'האחר' המודח באשר הוא".

אוקי, אלה היו שישים שניות על המתנחלים והציונות הדתית, כמו שאומרים. מה דעתך על האופן שבו המשטרה מתנהגת ביחס למפגינים?

"אני אספר לך על אירוע שהתרחש לפני עשרים שנה. המשטרה הוציאה צו המחייב את 'ידיעות אחרונות' למסור לה תצלומים מהפגנות הימין שהתקיימו בזמנו, בשביל לזהות פעילים בהפגנות. העיתון סירב. וחשבתי שהעיתון צודק. העיתון אינו זרוע של המשטרה. אנחנו דמוקרטיה. רק כאשר המדינה כלל אינה יכולה לפעול למניעת פשע, נכון לדון בדרישה כזו. רק אז. וזה לא היה המקרה אז. נכון להיום, כבר 30 שנה שמתעצם קשר מפוקפק בין המשטרה והתקשורת. זה נהנה וזה נהנה. אבל ההגדרות –'משטרה' ו'תקשורת' - מיטשטשות. ואז? כלל טבע: ברגע שהקשר מפוקפק, דבר אינו מובטח עוד. עצמאות התקשורת אינה מובטחת עוד. ומחר תוצג הצעת חוק צדקנית, כמו פטריוטית, המחייבת את התקשורת לסייע למשטרה, בשם טובת העם והמדינה".

אמרת "זה נהנה וזה נהנה" כלומר, ההשחתה לא באה רק מכיוון הממשל. התקשורת משתפת פעולה.

"את יודעת, עמליה, עוד בתקופתי, פעם בשבוע היה עולה הכתב הצבאי ומספר לנו, נניח, שבכיר בג'יהאד האסלאמי חוסל השבוע בג'נין, והוא, הכתב הצבאי, היה מגלה לנו שהבכיר היה פצצה מתקתקת וכו'. אבל כבר אז היה ברור מנקודת מבטי שייתכן מאוד שהכתב הצבאי לא ידע, עד דקה לפני השידור, גם חצי דבר על הבכיר המחוסל. ייתכן שהכתב הצבאי בעצם הקריא לנו טקסט שנכתב עבורו על ידי המערכת. מקראות ישראל. הטלוויזיה בשירות המערכת.

"ואם כך הוא, הרי כבר אז, זו היתה פטריוטיות בגרוש של הטלוויזיה. פטריוטיות שסופה לפנות נגד הישראלי עצמו: כשיסתיים 'השירות הפטריוטי' נגד הפלסטינים - נגיע לישראלים. כי שירות הוא תודעה. בתחילה זה יהיה נגד הישראלי הכי חלש, ולאחר מכן נגד ישראלי חלש, ואחרי כן נגד ישראלי חצי חלש, וכן הלאה. מרגע שאתה משרת את המערכת – אתה משרת".

אז מה יהיה?

"אז נקווה שבחוזה העבודה של עורכי החדשות בטלוויזיה ובאתרי החדשות אין בונוס כספי על עלייה ברייטינג. מדוע? כי זה מזמין חדשות צהובות, מחופפות יותר, אלימות יותר, מפתות יותר. הרייטינג הרי לא עולה אם החדשות עמוקות, אחראיות יותר".

מתהפך בקברי: שיחה על המצב עם אדם ברוך - אילוסטרציה

ומה אתה חושב על ההפגנות?

אדם ברוך: "אני הולך לאכזב אותך, קפל'ה. הדבר המעניין מנקודת מבטי כאן למעלה הוא שיש לנו גיאוגרפיה אחרת, ומכאן אני רואה שההפגנות הן לא רק מול קריית הממשלה, ולא באופן מקרי בקפלן. במידה רבה ההפגנות הן מול מגדלי עזריאלי ומול אוטוסטרדת איילון".

כלומר?

"הטלוויזיה, כל הטלוויזיות, מצלמות את 'תל אביב בלילה' כאילו כולה שתיים־שלוש אוטוסטרדות ומגדלי עזריאלי. כך הטלוויזיות מצלמות גם את סיאול או את בוסניה החדשה. אוטוסטרדות ומגדלי משרדים מוארים. כל העולם נעשה אחד בלילה: אוטוסטרדות ומגדלי משרדים. האוטוסטרדות מייצגות תחבורה מהירה שמייצגת אנרגיה וקדמה, והמגדלים מייצגים כוח ומודרניזם. אבל מה מתחת למגדלים ומעל איילון. מה קורה בתל אביב מטר אחד מתחת למגדלים וליד איילון?

"קורים עוני, אבטלה, בהייה, שוטטות נפשית, עזובה. מה מתחת למגדלים? מאות אלפי בני אדם שהכלכלה עושה אותם שקופים. אז מה הם המגדלים אם לא שווא. אם לא עגל זהב של זמננו. אז מה הם המגדלים אם לא קופסה שחורה שבה נרשמים אותות הזמן הישראליים האמיתיים. ולעתים, בלילה, מול השתקפותם על מסך הטלוויזיה, המגדלים ייראו לך, אם תיטיבי להביט בהם, כמצבות ענקיות. המפגינים מפגינים מול מגדלי עזריאלי, וחוסמים את איילון גם כי המגדלים ואוטוסטרדות הם נציגי הבטחת השווא של הקדמה והמודרניזם".

מה עוד צפוי לנו שאנחנו מתקשים לדמיין?

"סרטון יגיע אליכם. איש כבר לא יעצור אותו. הווידאו הקורא לשחרור יגאל עמיר, עשוי מקצועי ומותאם לתנאי הארץ ולתושביה. ההקלטה תהיה בוטה, מובנת לגמרי, מוטה, רגשנית, גרפית, נדמית כ'מוצר תקשורתי תקף', דוברת ישראלית, קולנועית במידה, יוצרת תחושה כאילו היא מייצגת רבים, כותבת היסטוריה, 'מבקשת צדק', נשענת על זיכרון קולקטיבי רפוי ועל קוצר רוח משוער של ציבור שראשו ולבו אינם עוד 'שם' (רצח רבין). היא תטען ל'קריאה חדשה' של הנסיבות, הדברים, ההיסטוריה.

"הסכם אוסלו וההתעלמות לכאורה של רבין מהמפגינים נגד ההסכם יוצגו כקרקע שבה נבט הרצח. הזמר אריאל זילבר יתרום להקלטה מהמוניטין העממי שלו. לפי השמועה, המאמץ ממוקד לקראת פסח הקרוב (חג החירות). סביר להניח שלא כל הצופים בווידאו הזה ימאסו בו. הוא לא יוגדר אינסטינקטיבית כ'תועבה'. הוא יתקבל כחלק מהליך טבעי. כי מרוב ספינים אנשים כאן כבר לא מבחינים בין יום ללילה. מה גם שאף אחד לא רוצה לצאת שמרן או אנטי־דמוקרט הפוסל את הווידאו מראש. נתניהו לא יצליח למנוע את הפצת הסרטון.

"חלק מהצופים ישנו את עמדתם ביחס לעמיר ו'כל זה'. חלק בכל זאת ידונו בכך בינם לבין עצמם או בחברה. מושגים כמו 'חסד יהודי', 'חרטה', 'כפרה', 'מחילה', 'ריצוי', 'הרתעה' או 'אחדות לאומית' ישמשו בערבוביה בדיונים אלה. וכן פטריוטיזם שמנוני וערמומי. וכן רעיונות כמו־דתיים מחוסרי שחר. ואף אינטלקטואלים צפויים לתרום פסולת לדיון בשחרור יגאל עמיר. וזה יהיה חתיכת דיון".

יש עדיין דיון פומבי בישראל?

אדם ברוך: "את צודקת בכך שאיש אינו שולט עוד בדיון הפומבי הישראלי. אין כבר בישראל הגמוניות בתחום השיח הציבורי, התרבות, האתיקה. ס' יזהר איננו. יצחק בן אהרן איננו. ליבוביץ' איננו. בן שלמה איננו. גם הרב שך איננו. יהושע ועוז נחזו כבר בשעתם כ'דוברים של'. ונדמה לי שגם אני לא כאן כבר יותר מ-15 שנה. הדיון הציבורי ב'עמיר' עלול להתפתח למראה האכזרית ביותר שהוצבה בשנים האחרונות מול פנינו. מה נראה במראה? יצרים לא מעובדים, צדקנות, בורות משפטית, פונדמנטליזם, אזרחות נכה, שיסוי, ציניות, לאומנות מכלה. נראה את עצמנו פחות או יותר כפי שהננו. שחרור מחבלים פלסטינים יחזק את הדורשים לשחרר את עמיר. האם הוא ישוחרר בלחץ דעת קהל? ואם כן, מתי?"

מה חוסם לפי שעה את הרעיון לשחרר את יגאל עמיר? הזיכרון?

"עמלול, יש לא מעט סוגי זיכרון. איזה זיכרון צריך להפעיל בשביל למנוע את שחרור יגאל עמיר? לכאורה מערכת החינוך אחראית ל'זיכרון רבין', וכן הממשלה והכנסת באשר הן, ובוודאי כל אזרח באשר הוא. אבל זה לא קורה. הזיכרון מתכווץ. הזיכרון הישראלי נערך בברוטליות על ידי 'תאוות חיים כללית', תאווה חומרית לחלוטין, נטולת נפש, בולמוסית, פיזית, תאווה המיוצרת על ידי אלילות ההון. תאווה המוחקת עובדות, זיכרונות וקשיים. מה ייזכר? בעיקר מה שמשרת את ההון, את הכלכלה החדשה, את תאוות החיים, הוא שייזכר. הזיכרון הישראלי מותאם לגלובליזציה, מסתדר בקוביות סינתטיות, מתואר כחומר בלתי פורה עוד, וכונסי הנכסים שלו נפטרים מיוצאי דופן, מניואנסים, מ'בעיות'. קרוב היום שיגאל עמיר ישוחרר בלחץ דעת הקהל. יהיו מי שיאמרו אז כי השחרור הזה הִנו 'מעשה יהודי מובהק'".

אז הרפורמה היא הרבה מעבר לרפורמה משפטית?

"מצד אחד, ברור שהפיכה משפטית ממניעים שעיקרם פוליטיים ודתיים מולידה אסון: אנרכיה שסופה לפורר את החברה הישראלית. אבל ה'ברור' הזה לא כל כך ברור לכולם. יש בינינו, 'רבים וטובים' החושבים אחרת. רבים וטובים ונאמנים ופטריוטים המקווים שהמהפכה המשטרית הזאת, המפץ הזה, יעורר דיון חדש במהותנו הפנימית, במהות הצבא, בעצם האחיזה בשטחים, בהחזרת שטחים, במהות הריבון הישראלי (התורה או הדמוקרטיה), בתוקף הפוליטי של הגרעין הרבני המיליטנטי. כלומר, יש המקווים שהמהפכה המשפטית תוליד שבר; שהרפורמה תשעה תהליכי נסיגה; יש המקווים להיוולד מחדש כאומה עם השבר הזה. ומבחינתם, הרפורמה הינה מהלך אמיץ, סולידרי, מעורר, מטהר. מבחינתם, הרפורמה היא הארה של הכרה גדולה, זוהרת.

"אני מכיר אנשים שזו תקוותם. במשך שנים גדלתי ביניהם בציונות הדתית, בישיבות התיכוניות, בבני עקיבא. לעולם אחוש אליהם קרבת נפש ורוח. עלה נעלה. אבל אני גם מכיר את מבני הכוח הרבניים, כלומר את אופן קבלת ההחלטות ואת הרטוריקה, וכן חלק מהמניעים שהינם לעתים מעט סמויים, ולעתים בעיקר כוחניים. חלק מרבנים אלה נכשלו בפינוי גוש קטיף ואף צברו כישלונות אחרים בדרך. ועכשיו, המהפכה המשפטית היא מצדם פעולה פוסט-טראומטית. פעולה נפשית. פסיכולוגיה. אין לה דבר ממשי עם התורה. יש לה דבר עם טראומת גוש קטיף, כמהות וכמראה-מקום, ועם התהליכים הפוליטיים בישראל (אולמרט-ברק-בנט-לפיד).

"הרבנים מגיבים עכשיו כבני אדם פגועים. לא כגדולי תורה. והם, בהמרדת המצביעים שלהם, מייצרים תעתוע פוליטי ואמוני, שסופו חלילה שבר בתוך המחנה שלהם עצמו. כבר 'מחר' תתגלה אוזלת ידם הפוליטית של רבנים אלה, וחלילה תיחשף משוגתם הפרטית והקולקטיבית כאילו הם נציגיו הבלעדיים של הקב"ה, ונציגיה הבלעדיים של ההיסטוריה היהודית, וכאילו בכוחם ובתבונתם לייצר חלופה לצבא, לממשלה, לדמוקרטיה, לתהליכים גלובליים. עם זאת, ברור שהסירוב נולד גם כתוצאה מהיותנו חברה סקטוריאלית מובהקת, שיש בה יותר ממקור סמכות אחד. את הסקטוריאליות לא יצרו רק הימין והחרדים, אלא אף החילונים, וליתר דיוק העילית של הציונות החילונית שהיה לה נוח במשך עשרות שנים להתייחס למיעוטים כחומר גלם, כגוש (דתיים, ערבים), ולבודד את הימין".

טוב. תודה, אבא, אני מתגעגעת.

"את מתגעגעת? את יודעת כמה אני מתגעגע?"

כל הטקסטים מבוססים על הספר "אדם ברוך: תקשורת" ועל המדור "שישי" שהתפרסם בעיתון "מעריב".


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page