top of page

כשמנגנון הישרדותי יוצא מאיזון

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
2 בפבר׳ 2023
זמן קריאה 5 דקות

עודכן: 22 באוק׳

עוד מימינו כאדם קדמון, מוחנו מחווט להבחין בשינויים בסביבה. היכולת הזו תורמת להישרדות שלנו, אך היא עלולה לפעמים להשתבש. ההיסטוריה האישית שלנו עלולה להגביר את הרגישות לשינויים מעבר לדרוש להישרדות, ובכך לפגוע בתפקוד היומיומי והרגשי שלנו

כשאני מרימה משקולות, המאמנת שלי יודעת שחשוב להעלות לי את המשקל בהדרגה. אם היא תעלה את העומס ממשקל חימום למשקל עבודה בבת אחת, אני אתלונן שזה כבד מדי ושאין לי סיכוי להרים את המשקל הזה. אבל אם היא תעלה לי את המשקל לאט, אני אצליח להגיע למשקל העבודה כמעט בלי בעיה. אני גם בן אדם שישן עם אטמי אוזניים ועם כיסוי עיניים, כי כל צליל וכל שינוי באור וצל מעירים אותי. האם יש קשר בין הדברים?

חברי הטוב א' קופץ מכל רעש ברחוב, גם אם הוא יושב ספון בביתו. אם אנחנו מדברים ואני משתתקת רגע כי אני חושבת על משהו, הוא מיד שואל בדאגה אם הוא משעמם אותי, אם אני עייפה או צריכה לסיים את השיחה. האם יש קשר בין שתי התופעות האלה אצלו? האם יש קשר בין התופעות שתיארתי במקרה שלי ובמקרה שלו?

אני מאמינה שכל המקרים האלה הם דוגמה למוח שמאוד ער לשינויים בסביבה, כלומר רגיש להפרשים, ולאו דווקא למידה או לכמות האבסולוטית. א' ואני לא חריגים. עוד מימינו כאדם קדמון, מוחנו מחווט להבחין בשינויים בסביבה. היכולת הזו תורמת להישרדות שלנו. אנחנו מחווטים להבחין בשינוי בתנועה, משום שרחש פתאומי בשיחים עשוי להצביע על נוכחות של טורפים, מכיוון שלפעמים אנחנו הטרף, או של טרף פוטנציאלי, כי אנחנו גם ציידים.

גם שינויים בצליל עלולים להצביע על סכנה. יש חיות טרף שמסנכרנות את הנשימה שלהן עם הנשימה של הטרף שלהן, כחלק מאסטרטגיית הציד שלהן. מה שמעיד על הרגישות העצומה לשינויים בצליל גם אצל הצייד וגם אצל טרפו.

אנחנו רגישים להפרשים במידת האור, בגלל החשיבות הקיומית שיש לאור השמש. ומוחנו גם מסוגל לזהות במהירות שינויים בדפוסים ובתבניות מוכרות. רובנו נשים לב בקלות לכך שבמסעדה האהובה עלינו שינו את המיקום של עמדת המארח, או את העיצוב של התפריט. ואחת התופעות המעניינות מבחינתי כפסיכולוגית ומטפלת זוגית היא הדריכות של מוחנו לשינויים ברגשותיהם של הסובבים אותנו.

המנגנון הנוירוביולוגי הוא מרתק משום שבחלק מהמקרים נראה שהמוח מקדיש משאבים ייחודיים לזהות הפרשים, ובפעמים אחרות הוא מגביר את תשומת הלב לשינוי על ידי ניטרול הפרטים שאינם משתנים. כך או כך, המוח מחווט לזהות במהירות שינוי כדי לתת לנו הזדמנות להגיב אליו ולהגביר את סיכויי ההישרדות שלנו. כלומר, מי שמזהה יותר מהר שינוי, יכול להצליח יותר בהתחמקות ומציאת מחסה במקרה של מתקפה, ובהשגת מזון במקרה של הזדמנות.

באופן אירוני, דווקא משום שהרגישות הזו כה חיונית להישרדות שלנו, היא עלולה לפעמים להשתבש. המקרים שלי ושל א' מדגימים שני סוגים שונים של שיבוש. תיארתי כאן ברשימה הזו ובעבר שאני ישנה כמו ערפד, עם אטמי אוזניים וכיסוי עיניים (ויש עוד פרטים שאחלוק בקרוב). לא תמיד סבלתי משינה קלה כל כך. לפני שנולדו ילדיי ישנתי כמו אבן. אבל כמו רבים מאיתנו, ברגע שהפכתי להורה, המוח שלי השתנה. הישרדות צאצאיי עלתה לראש סדר העדיפויות, ויכולתו של המוח שלי לזהות את צליל הבכי של התינוקות שלי ולהגיב אליו גדלה בהתאמה.

תהליך הזה נקרא (בתרגום של גוגל) "הצרה תפיסתית" או "פלסטיות (במובן של גמישות) תלוית חוויה", והוא מתאר את המצב שבו המוח משנה את סדר העדיפויות שלו, ומסמן גירויים חדשים מסוימים כחשובים מעתה במיוחד (קרי, הבכי של התינוקת שלי), וכראויים לתשומת לב ודורשים תגובה (קרי, קימה מהמיטה).

במקרה שלי, "גומיית" הרגישות לאותות קוליים במהלך השינה נמתחה כשהילדים נולדו ומעולם לא התכווצה בחזרה. נותרתי במצב של ערנות ורגישות מוגברת לצלילים גם בלילה, ומאז אני לא יכולה לישון עמוק כפי שישנתי לפני שהפכתי לאמא.

ומה לגבי התופעות של א'? הקשר בין יכולת המוח שלו להבחין בהפרשים לבין הנטייה שלו לחרדה הוא מורכב ורב-פנים, ועם זאת אני חושבת שאפשר להצביע על קשר כזה. א' גדל בסביבה לא בטוחה מבחינה רגשית. הסערות הרגשיות של הוריו היתרגמו לא פעם לאירועים מסוכנים שהשפיעו עליו באופן ישיר. ההיסטוריה האישית שלו גרמה לו להיות דרוך מאד לשינויים בסביבה והתפתחה למצב כרוני של ערנות מוגברת ונטייה להיבהל בקלות.

כמו הפוסט טראומה של א', יש מצבים נפשיים נוספים שמתאפיינים ברגישות מוגברת לשינויים. ביניהם רוב הפרעות החרדה והפרעה טורדנית כפייתית, (תחשבו על האדם הכפייתי שצריך ליישר את המזלג בזווית מסוימת למפית ותבינו כמה רגיש הוא בעצם צריך להיות לשינויים בסביבה).

אבל גם סכיזופרניה היא מצב שבו שינויים בסביבה עלולים להיות בסיס להזיות ולאשליות. גם דיכאון הוא מצב שבו יש נטייה לפרש כל שינוי בסביבה באופן שלילי. וכשמסתכלים מהפריזמה של רגישות יתר לשינויים בסביבה, הרי שהפרעות קשב וריכוז נראות רלוונטיות לדיון, בין אם משום שתשומת הלב הגדולה לשינויים בסביבה מקשה על הריכוז ובין אם ההפך, כלומר, שהקושי להתמקד במשימה מוביל לרגישה מוגברת לשינויים בסביבה.

בצדה השני של התופעה יש הפרעות רגשיות שמתבטאות בירידה ביכולת שלנו להבחין בשינויים בסביבה. ציינתי קודם סכיזופרניה, דיכאון והפרעת קשב כמצבים שבהם יש לפעמים רגישות יתר לשינויים. אבל בשלושת המצבים האלה יש לפעמים גם ירידה בתשומת הלב לשינויים בסביבה. כמו כן, אנשים על הספקטרום יכולים להתקשות להבחין בשינויים בסביבתם, בוודאי שבשינויים רגשיים שמתרכזים במסרים לא מילוליים. וברור שמי שסובל מדמנציה חווה פגיעה דרמטית ביכולתו להבחין בשינויים בסביבה.

המעניין כאן, מנקודת מבטי, הוא שמדובר בהסבר שמצליח באמצעות מנגנון אחיד להסביר גם חלק מהפגיעה בתפקודים הפיזיולוגיים וגם חלק מהפגיעה בתפקודים החברתיים שמאפיינת בעיות רגשיות קשות. פתחתי את הרשימה עם ארבע דוגמאות טריוויאליות לכאורה: רגישות לעלייה במאמץ פיזי, רגישות לקולות במהלך השינה, רגישות לרעשים פתאומיים ורגישות לשינויים רגשיים אצל הזולת. והנקודה שלי היא שכל הרגישויות הללו הן למעשה מופעים שונים של אותה תופעה.

ייתכן שמובן לנו באופן אינטואיטיבי למה אדם הסובל מחרדה יכול לסבול מקשיים בשינה וגם לריב בקלות עם הקרובים לו, אבל רגישות יתר לשינויים בסביבה מסבירה את שתי התופעות האלה על ידי מנגנון אחד. באופן דומה, אנחנו יכולים להבין שאדם הסובל מדיכאון גם ישן בשעות היום וגם אדיש יחסית לאירועים חיוביים בחיי הסובבים אותו. אבל שוב, תת-רגישות לשינויים בסביבה מסבירה את שתי התופעות האלה באמצעות אותו מנגנון.

ואם נעשה זום-אאוט מהדוגמאות הספציפיות האלה, נוכל לומר שייתכן שהפרעות ברגישות לשינויים בסביבה הן החוליה המקשרת בין הפרעות רגשיות לבין ירידה בתפקוד באשר היא. כלומר, שייתכן שדכאון, חרדה, סכיזופרניה, פוסט טראומה, ומצבים קשים אחרים, לא פוגעים בתפקוד (רק) באופן ישיר אלא (גם) דרך הפגיעה שלהם ברמת הדיוק של התפיסה של היחיד את השינויים בסביבתו.

כשמנגנון הישרדותי יוצא מאיזון - אילוסטרציה

המלצות

ספר: כמו אין מילים בעולם / ספיר פז

את ספר השירים של ספיר פז (הוצאת פגסוס) קראתי מבעד למסך של דמעות. פז כתבה את הספר בעקבות התאבדותה של אמה, שסבלה ממחלת נפש.

ספורט: שמונה שירים בלבד

נורא מעייף העסק הזה של לעשות ספורט, ולכן נדרשים כל מני סוגי רמייה עצמית כדי להוציא אותו לפועל. אחד הטריקים החדשים שעובדים עבורי מבוסס על ההבנה שאימון אירובי סביר נמשך שמונה שירים בלבד, פלוס-מינוס זפזופים בין שירים שאני מתחילה לשמוע ואז מבינה שבעצם אין לי עצבים אליהם. כשחושבים על זה כך, מבינים אחרי שני שירים שבעצם רבע מהאימון כבר עבר. ובשיר הרביעי, כבר יודעים שנשארו רק עוד ארבעה שירים. ומה זה ארבעה שירים? באמת שזה כלום, נכון?

בריאות: מים נגד פרוקטוז

בהמשך לתמה החדשה שלי, שלפיה לא כל הסוכרים נוצרו שווים, אני ממשיכה לחלוק אתכם את סכנות הפרוקטוז. מתברר שיש יותר ויותר מחקרים שמצביעים על כך שצריכה גבוהה של מלח מעלה את ייצור הפרוקטוז העצמוני של גופנו.

בריאיון של פיטר אטיה עם ריק ג'ונסון, שכבר כתבתי עליו כאן בעבר, מסביר ג'ונסון שתהליך ייצור הפרוקטוז הספציפי הזה מושפע מנתרן בדם, ושאנחנו יכולים לרסן אותו אם נקפיד לשתות הרבה מים במקרים בהם אנחנו אוכלים מזונות עתירי נתרן, ובכך ננמיך את הנתרן בדם.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page