top of page

כיצד היכרות עם המוח שלנו יכולה לשפר את הזוגיות שלנו

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
8 ביולי 2021
זמן קריאה 5 דקות

עודכן: 22 באוק׳

האופן שבו אנחנו חווים את המציאות מושפע מהקונטקסט האישי שלנו, שבהכרח שונה מזה של בן או בת הזוג. ההבנה הזו יכולה לעזור לנו לחיות יותר בתוך היחסים שלנו במקום בצלו של העבר

פעמים רבות בטיפול זוגי המטפלת יכולה להרגיש כמו בוררת. הבקשה להכריע באיזה צד נמצאת האמת בדרך כלל לא נוגעת לשאלות מוסריות אלא דווקא לשאלות עובדתיות. בני הזוג מבקשים אישור לתפיסת המציאות שלהם. האם נכון שבת הזוג דיברה כרגע בכעס? האם גם אני שמעתי כעת שהבעל מאיים בפרידה?

התשובה היא כמעט תמיד: כן ולא. הסיבה לכך היא שמדובר בתפיסת המציאות. והמציאות לא נתפסת באותו אופן שבו דגים נתפסים ברשת - אומללה, בשלמותה, ובלי קשר לציפיות ולתחזיות של הדייג. במובנים רבים התפיסה שלנו היא אירוע מתגלגל שמנוהל לפי עקרונות ההסקה הבייסיאנית (אנגלית: Bayesian inference, על שמו של תומאס בייס). מדובר בשיטת הסקה סטטיסטית, שמשתמשים בה הרבה כדי לנתח את האופן שבו נוסחה המשמשת לייצור תחזיות מתעדכנת במקרה שבו המידע מתעדכן באופן דינמי.

למרות השם המפוצץ, מדובר ברעיון אינטואיטיבי ביותר במקרה של תפיסה פסיכולוגית, ובוודאי של תהליך פענוח רגשות באינטרקציה בין אישית. הרעיון הבסיסי הוא שיש לנו תחזית מסוימת לגבי מה שהחושים שלנו תופסים, וראיות חדשות בשטח משמשות אותנו כדי לעדכן את ההשערה הראשונית. ההשערה המעודכנת לגבי הסיטואציה בהווה יכולה לשמש בסיס לתחזית שלנו בעתיד.

נדמיין למשל שאנחנו מתקרבים לביתנו ורואים שעל המדרכה מול דלת הכניסה חונה ניידת. בפעם הראשונה שאנחנו נתקלים במראה הזה אנחנו עלולים להיבהל ולשער שבבניין שלנו התרחש אירוע פלילי. אבל אם ניכנס לבניין ונראה שלאחת הדירות נכנס דייר חדש, שיציג את עצמו בתור שוטר, ההשערה שלנו לגבי האירוע הפלילי תתעדכן. בשלב מסוים, אחרי שנתרגל לראות את הניידת של הדייר החדש בקרבת הבית, מראה ניידת משטרה על המדרכה מול ביתנו כבר לא יבהיל אותנו באופן אינסטינקטיבי ולא יעלה אצלנו את ההשערה שקרה משהו פלילי. ההשערה המעודכנת תהיה שהשכן בבית.

אני משתמשת בדוגמה הזו בהיסוס. היא אמנם ממחישה את תהליך עדכון התחזית, אבל היא גם מטעה לגבי מקומה ותפקידה של פרשנות מודעת בתהליך התפיסה שלנו. לכן חשוב לי להדגיש שכדי להבין את הפער שנפער בינינו לבין בן הזוג שלנו בתפיסת המציאות, צריך להבין שדוגמת הניידת היא דוגמה לאירוע איטי, שנפרש במציאות בהדרגה ומאפשר תיקון מודע של התחזיות שלנו, זאת לעומת תהליך התקשורת הרגשית הבין-אישית שמתרחש במהירות מדהימה, כשברוב המוחלט של הפעמים ושל השלבים אנחנו כלל לא מודעים לכך שמוחנו רואה מה שהוא מנבא שהוא יראה, ושהתחזיות הללו מושפעות במידה רבה מניסיון חיינו עד אותו רגע ולא רק מהמידע האובייקטיבי שמגיע אל החושים שלנו באותו רגע.

דוגמאות רבות של אשליות חושיות, מהסוג ששובר את האינטרנט, מדגימות את העניין הזה. בתחילת יוני האזינו מיליוני גולשים לקטע אודיו לא ברור. במקביל לקטע האודיו הם היו יכולים לקרוא אחד מתשעה משפטים שונים כמו "Rotating pirate ship" או "That is embarrassing”. להאזנה ולצפייה בקטע:

כיצד היכרות עם המוח שלנו יכולה לשפר את הזוגיות שלנו - אילוסטרציה

העובדה שהפכה את הקטע הזה לוויראלי היא שעבור רוב האנשים, המשפט שהם קראו באותו רגע השפיע באופן דרמטי על האופן שבו מוחם תפס את קטע האודיו שהשמיעו להם. מה שהיה שילוב לא ברור של אותות סאונד הפך במוחם למסר ברור, מרגע שהצטרף אליו מידע ויזואלי/טקסטואלי.

כל זה כמובן מאוד רלוונטי לריב שלכם עם בן הזוג לגבי האופן שבו הוא העיר לילד שלכם לפנות את השולחן, ומגיע לידי ביטוי ברגע בקליניקה שבו אתם מצביעים על בת הזוג ושואלים את המטפלת "נכון שהיא הרימה את הקול עכשיו?!" זאת משום שדוגמת "ספינת הפיראטים המסתובבת" ממחישה לנו איך משהו יכול להיות שני דברים שונים. אם המוח שלי יכול לשמוע "ספינת פיראטים מסתובבת" בקונטקסט אחד, וברגע שהקונטקסט משתנה מעט, המוח יכול לשמוע באותו הרכב צלילים ממש את המלים "זה מביך", הרי שבוודאי שהמוח שלי ושל הזולת יכול לשמוע משהו אחר באותו הרכב צלילים. כל מה שנדרש כדי להבין את זה, הוא לזכור שהקונטקסט שבו אני חווה את המציאות שונה תמיד מהקונטקסט המלא שבו הזולת חווה את המציאות.

במקרה של אשליית האודיו קל לנו לשים את האצבע על ההבדל בקונטקסט: המשפט שאנחנו קוראים. אבל הבדלים כאלה בקונטקסט מתקיימים כל הזמן, משום שהקונטקסט מבוסס על ניסיון חיינו עד כה. וניסיון החיים שלנו עד כה שונה בתכלית מניסיון החיים של בן הזוג שלנו. ולא זו בלבד אלא שניסיון החיים שלנו לא מתויג במוח ומתגבש לכדי תחזיות באופן שנותן משקל גבוה יותר לאירועים האחרונים ביותר. במקום זאת, כשהמוח מייצר את התחזיות שלו, הוא נותן משקל גבוה יותר לתחזיות שהתממשו הכי הרבה פעמים (וזה עוד בלי לקחת בחשבון את האפשרות שהמוח נותן משקל יתר לתחזיות שהתממשו בתחילת קיומו, משום שככל מערכת, המוח מושפע יותר בקלות בתחילת ההתהוות שלו).

ניקח את זה בחשבון כעת ונחזור לדוגמה שלנו מהפתיחה. אם אני גדלתי עם אימא שבכל פעם שהיא הרימה את הקול משמעות הדבר היתה שהיא כועסת עלי, ושבקרוב איענש, הרי שברגע שהווליום של קולה של בת הזוג שלי עולה, המוח שלי מסנתז באופן מיידי את המידע החושי הזה יחד עם התחזיות שהוכיחו את עצמן הכי הרבה פעמים, ומייצר את הפלט הבא: האישה מולך כועסת. הפלט הזה לא נחווה כפרשנות. התחושה "היא כועסת" אינה פרשנות בשני מובנים שונים, שיש ביניהם חפיפה חלקית: 1. התחושה היא מיידית, כלומר מבחינה פנומנולוגית לא מדובר בחוויה טורית, שבה קודם כל נתפסים איתותי הקול, לאחר מכן האיתות נמדד בהשוואה למאגר נתונים עצום במוח שלי, ואז מתקבלת התוצאה: היא כועסת. 2. התחושה היא של "עובדה" ולא של פרשנות.

כדי להבין את זה אפשר לחשוב למשל על מה שמתרחש במוח שלנו כשאנחנו עוברים על פני מאפיה ומריחים בורקס או מאפה מלוח אחר. התפיסה שעולה בנו היא: "יאמי, בורקס". כלומר, המוח שלנו יודע בוודאות שמדובר במאפה מלוח. אבל איך הוא יודע את זה? הרי הוא נחשף רק לאותות של ריח. לא הכנסנו שום דבר לפה. בפועל, המידע שהגיע למוחנו הגיע רק דרך האף. ולמרות זאת, החוויה היא תחושה ודאית שמדובר במאפה מלוח. הסיבה לכך היא שמספיק פעמים בעבר, בכל פעם שטעמנו מאפה שהיה לו את הריח הספציפי הזה, היה לו גם טעם מלוח. הנוירונים האלה התרגלו לירות ביחד. כעת, מרגע שהנוירונים של הריח נכנסים לפעולה, מספיק מהנוירונים של הטעם נכנסים לפעולה. מידה מספקת של הפעילות המשולבת הזו מתרחשת במוחנו כדי לייצר את הפלט: יאמי, מאפה מלוח.

באותה מהירות וטבעיות, כשבת הזוג מרימה את הקול, המוח שלי יכול לייצר את הפלט: היא כועסת עליי. האפשרות שאולי היא לא כועסת, אלא חוששת או נעלבת, לא מקבלת ייצוג בתחזית הראשונית של המוח החסכן שלי, ממש כשם שאין ייצוג בתפיסה החושית שלי לאפשרות שהריח של הבורקס מגיע ממאכל שיש לו טעם של סושי. תיאורטית זה אולי יכול לקרות, אבל המוח הוא עצלן, והוא לא מקצה נדל"ן רב לתחזיות שלא הוכיחו את עצמן כשימושיות.

איך יוצאים מזה? אנחנו חוזרים לתהליך העדכון הבייסיאני. בטיפול אנחנו מכניסים למוח מידע חדש בכמה ערוצים: ראשית, אנחנו מתחילים להבין באופן אינטלקטואלי שיש פער בין החוויה שלנו לבין האירועים המתרחשים במציאות, ושההבדל בין החוויה שלנו לבין החוויה של בן הזוג שלנו אינו עניין "ניו אייג'י" של הענקת כבוד לחוויה של כל אחד מאיתנו, אלא עובדה ביולוגית. שנית, וחשוב מכך, אנחנו עובדים כדי לייצר חוויות חדשות שיאפשרו למוח לעדכן את התחזיות שלו, באופן שבעתיד יאפשר לאדם לשמוע את בת הזוג שלו מרימה את הקול ולחוות באופן מיידי את המצוקה שלה, ולהגיב בהתאם.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 

פוסטים קשורים

bottom of page