ימי פומפיי האחרונים: האם גם אנחנו חיים על לוע הר געש?
עודכן: 22 באוק׳
נהוג לחשוב כי חורבן העיר פומפיי היה אסון פתאומי, אבל הידיעה שהתושבים עברו זעזוע מקדים ובכל זאת בחרו להמשיך משנה את הסיפור. האם גם אנחנו נאחזים בתקוות שווא?
הרכבת מנאפולי לפומפיי עוצרת בתחנה שאינה נקראת פומפיי. הכרוז מכריז דבר מה באיטלקית ומסתפק בזה. התיירים, ואנחנו בקרבם, מסתכלים זה על זה, וכשהקרונות מתרוקנים, אנחנו מבינים שהמתנה להבהרה לא תקרב אותנו לאתר הארכיאולוגי ואנחנו יורדים מהרכבת.
כנראה שלא מדובר באירוע חריג, משום שמחוץ לתחנה מתקבצות מוניות, שלוקחות את התיירים בתעריף אחד של חמישה יורו לראש, מהתחנה ועד האתר. אנחנו נכנסים למונית שכזו, עם עוד זוג ועוד משפחה, ונוסעים דרך פריפריה איטלקית מובהקת אל האתר.
כשאנחנו נכנסים לפומפיי, אני המומה מגודלה של העיר. דברים רבים לא ידעתי על פומפיי. למעשה, לא ידעתי עליה כמעט שום דבר. סיפור העיר שקפאה בהתפרצות הגעשית נחרט בראשי מעלעולים חוזרים ונשנים בילדותי בגיליון לייף טיים, מגזין שסבא שלי היה מנוי עליו.
הכתבה בוודאי התפרסמה בשנות ה-60, אבל הגיליון נשמר היטב גם בשנות ה-80, והיה נגיש לי בביקורי בבית האבן שסבא נח בנה במו ידיו בקריית ביאליק.
היו בה תמונות מרגשות של יציקות הגבס שנעשו על פי הגופות של קורבנות התפרצות הר הווזוב. אחרי שהגופות נכלאו באפר הוולקני, הן התכלו. במאה ה-19, יצקו חוקרים גבס לתוך החללים שנוצרו אחרי שהגופות התכלו, וכך הצליחו להתחקות ולשמר את הפרטים של תושבי פומפיי ברגעיהם האחרונים.
אני גוררת את המשפחה בחיפוש אחר יציקות הגבס, שלא כולן מוצגות באתר בכל רגע נתון. אנחנו מוצאים תצוגה אחת שבה נראות גופות של מי שכנראה היו עבדים בשעה שניהלו להימלט מגורלם. חלק מההורים שוכבים על ילדיהם, מנסים לגונן עליהם בגופם. אנחנו שותקים. קשה לראות טראומות כאלה היום באותו אופן שנראו לנו לפני 7 באוקטובר.
הכתובת הייתה על העיר
יש המון מה לעכל. כמו תמיד זו העובדה שאין הבדל בינינו לבין אנשים שחיו לפני אלפיים שנה, למעט העובדה שהם בוודאי היו מזדעזעים לגלות כמה יכולות טכניות וידע של מלאכות יד הלך לאיבוד לאורך המאות.
תוך כדי השיטוט בעיר העצומה והמרשימה, שאת רבים משרידיה אראה אחר כך במוזיאון הארכיאולוגי של נאפולי, אני לומדת גם, שבשנת 62 לספירה, כ-17 שנים לפני ההתפרצות הקטסטרופלית של הר הווזוב, פקדה את האזור רעידת אדמה חזקה, שהיוותה את תחילתם של שיבושים גיאולוגיים. רעידת האדמה הזו הייתה כה עזה עד שגרמה לנזק משמעותי לבניינים רבים בפומפיי.
תמיד חשבתי על פומפיי כעל סיפור של אסון פתאומי, יום אחד שבו נמחקו אלפי חיים ללא אזהרה. אבל הידיעה על רעידת האדמה משנה את הסיפור – לא היה מדובר בהפתעה מוחלטת; הם כבר חוו זעזוע אך בחרו להמשיך, אולי מתוך תקווה או הכחשה.
אני לא יכולה שלא לחשוב עלינו. על רעידות האדמה שאנחנו עוברים מאז תחילת ההפיכה המשטרית, דרך טראומת 7 באוקטובר ונסיונות מחיקתה, דרך הפניית העורף לחטופים, המלחמה חסרת ההנהגה.
עם כל רעידת אדמה פוליטית וחברתית נוספת, אנחנו בודקים שכל מי שקרוב אלינו עדיין חי, מנערים את האבק, וממשיכים הלאה. אבל אולי, כמו בפומפיי, אלו סימנים לאסון גדול יותר שעלול להתרחש אם נמשיך להתעלם.
לאחר רעידת האדמה החזקה הזו, החלו תושבים רבים בפומפיי ובסביבה במאמצי שיקום משמעותיים כדי לתקן את הנזקים. כשאנחנו הולכים ברחובות העצומים, אנחנו רואים שהתושבים השקיעו בשיקום הבתים שלהם, וחלקם אף ניצלו את ההזדמנות כדי להשביח אותם.
הם הוסיפו איורי פרסקו דקורטיביים ובנו אלמנטים אדריכליים חדשים שניתן לראות עד היום במבנים שנחשפו בחפירות לאורך השנים. נשמתי נעתקת נוכח הפרסקו והמוזאיקה.
קשה לתפוש. אפילו הילדים ממעטים לשחק בטלפון. אני מחליטה לוותר על חיפוש אחר יציקות גבס נוספות, ואחרי כמה שעות, אנחנו מתחילים את דרכנו בחזרה לנאפולי.
אנחנו מחליטים לשים יהבנו על קו רכבת אחר, אבל גם ההימור הזה כושל, וגם הרכבת הזו נעצרת בפאתי נאפולי, ושוב מאות נוסעים זורמים אל הרחוב, כשכל קבוצה צריכה לדאוג לעצמה.
אוטובוס שעובר לא יכול להכיל את כל הנוסעים. מספר מוניות עושות קופה יפה. אנחנו מזמינים אובר, ומגרילים את מאסימו, נהג מבוגר ומקסים, שלוקח אותנו עד הדירה החמודה ששכרנו במרכז נאפולי.
בעוד המונית הקטנה של מאסימו עוברת על פני השכונות החיצוניות של נאפולי, בדרכה אל לב העיר הנהדרת הזו, אני חושבת על אותם תושבי פומפיי שלא ראו ברעידת האדמה עדות לפעילות סיסמית מוגברת באזור - סימן אזהרה אפשרי לכך שהווזוב אינו יציב ומהווה סכנה קיומית.
הייתי אמורה לצאת לטיול הזה ב-13 באוקטובר, אבל ברגע ששמעתי על מבצע הביפרים, החלטתי להקדים את הטיסה שלי. אני מניחה שנעשיתי רגישה מאד, אולי אפילו אלרגית, להיעדר ניחוח של חשיבה מדינית.
מאחר שכבר היה לי כרטיס תל אביב-רומא, והייתה לי אפשרות מגורים ברומא, החלטתי שעדיף לעשות זומים מרומא מאשר מהממ"ד והקדמתי את הגעתי לאיטליה בשלושה שבועות. בשלושת השבועות הראשונים עבדתי כרגיל, וכשהגיע התאריך המיועד של הטיול, התכנסו בני המשפחה מהעולם ברומא, והדרמנו לנאפולי, וממנה כאמור יצאנו לפומפיי.

תסמינים של חולשה
לאחר רעידת האדמה הראשונה בשנת 62 לספירה, האזור המשיך לחוות רעידות משנה קטנות יותר. המקומיים התייחסו אליהן כאל אירועים גיאולוגיים רגילים ולא כפריוויו להתפרצות געשית. הם היו מורגלים ברעידות קלות ולא ראו ברעידות הללו סימן לסכנה יוצאת דופן.
ייתכן גם שהם לא ידעו מה שאנחנו יודעים היום, וכלל לא היו מודעים לכך שהווזוב הוא הר געש פעיל. אני חושבת על המבנים שראינו, על השנים שבין רעידת האדמה הגדולה לבין ההתפרצות הקטלנית הסופית.
תושבי פומפיי, שבחרו להישאר בעיר למרות רעידת האדמה הגדולה שהתרחשה 17 שנים לפני התפרצות הר הגעש וזוב, כנראה הלכו כמונו על הקו הדק בין תקווה להכחשה, ובין בורות לאופטימיות.
העיר לא שופצה באופן אחיד. בשכונות מסוימות מבנים שנפגעו ננטשו ולא שוקמו עקב מחסור במשאבים או חוסר עניין בשיקום. באופן טבעי, המבנים הציבוריים, כמו הפורום, המקדשים והאמפיתיאטרון, זכו בעדיפות לשיקום, משום שהיו בעלי תפקיד מרכזי בחיי החברה והכלכלה של פומפיי.
לעומת זאת, בתים ועסקים קטנים יותר באזורים הפחות מבוססים נותרו לעיתים קרובות במצב של הזנחה חלקית עד ההתפרצות בשנת 79 לספירה.
להישען על עמוד השגרה
אני מניחה שגם אצלם, עבור רבים, האמונה שהחיים יימשכו כרגיל הייתה ביטוי של חוסן - סירוב לתת לאסון לקבוע את חייהם. ומצד שני, האמונה הזו גם חושפת את הנטייה האנושית החזקה, שבישראל היתה לספורט לאומי - להמעיט בערכם של סיכונים, ולהיאחז בתחושת השגרה הנוחה.
מאמצי השיקום לא הצליחו להשיב את פומפיי באופן מלא למצב שלפני רעידת האדמה. האם זו הייתה רק תוצאה של מגבלות כלכליות או שאולי מדובר גם בעדות לתחושת חוסר יציבות הולכת וגוברת?
יכול להיות שהרעידות החוזרות לאחר שנת 62 לספירה גרמו להססנות בקרב חלק מהתושבים. מה הוביל לכך שבשנת 79 לספירה העיר כללה תערובת של מבנים משופצים, מבנים שנפגעו ומבנים נטושים?
שבוע לאחר הביקור בפומפיי אנחנו ברומא, אורזים ומתכוננים להתפצל שוב. באוויר שמועות על מתקפה ישראלית שמתוכננת באיראן, ועל מתקפת נגד שאמורה להתרחש באותו לילה ממש.
בכל פעם שפותחים את הטלפון הנייד מגלים על עוד אנשים שהתעוררו היום בבוקר בדיוק כמונו אבל לא זכו לראות את סופו. הבת הגדולה שלי עומדת לעלות על מטוס לישראל. חוט הלב שלי נמתח עד כאב, אני רוצה להמשיך להיות איתה. היה נהדר להיות קרובה אליה במשך כמעט שבועיים.
אני אורזת באיטיות ובצער. יש עדויות על כך שבשנים שלאחר רעידת האדמה הגדולה, בארות מים ומעיינות באיזור החלו להתייבש. גם אם לפני אלפיים שנה לא היתה דרך לדעת שתנועת מאגמה מתחת לפני השטח משבת את מקורות המים הטבעיים או שפליטות גז קלות גורמות לשינויים בצמחייה, היו כאלה שמבחינתם מדובר היה ביותר מדי סימנים מדאיגים.
חלק מהתושבים עזבו את פומפיי בעקבות הרעידה ההרסנית של שנת 62 ורעידות המשנה שהגיעו אחריה. גם אם הם לא הבינו מהי הסכנה המדויקת הנשקפת מהר הווזוב, הם חשו שהאיזור כבר אינו בטוח, ומכאן נבעה ההחלטה שלהם לעזוב.
מקורות עתיקים ועדויות ארכיאולוגיות מרמזים שמשפחות מסוימות, בעיקר אלו שיכלו להרשות זאת לעצמן, עברו לערים אחרות באימפריה הרומית, כמו נאפולי או אפילו רומא, שם נאלצו להתחיל מחדש אך ללא החשש מהפעילות הסיסמית.
אבל אני לא מסוגלת לשים את עצמי על המטוס הזה בחזרה לתל אביב. אני עוזרת לבת לארוז את המוצרלות שלה באופן יצירתי ויסודי, וכשאני נוחתת במחבוא שלי על חוף ים יווני נידח, היא שולחת לי תמונה שמראה שהמוצרלות הגיעו בשלום, ואף חצאית מזארה לא נפגעה.
בחצות, בלילה האגאי השקט, אני עדיין לא מצליחה להירדם. אני מתיישבת לכתוב את הרשימה הזו. כשאני מסיימת אותה אני מקבלת הודעה על כך שהתחילה התקיפה הישראלית באיראן.
אני מבינה שפומפיי היא עבורי מראה מפויחת, ובה אנו משתקפים, נקרעים בנסיון לאזן בין אופטימיות לריאליזם ולהבחין בין תקווה לבין הכחשה שעלולה לעוור אותנו בפני סכנות מתקרבות.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




