כל משפחה עושה טעות בסיסית, ומכתירה שעיר לעזאזל
רשימה לזכרו של המטפל המשפחתי המהפכני סלוואדור מינושין, עם מותו בגיל 96
השבוע הלך לעולמו, בגיל 96, המטפל המשפחתי הפרובוקטיבי סלוואדור מינושין. התרומה המרכזית של מינושין לטיפול המשפחתי היתה הסטת המבט מ"הפציינט המזוהה", אותה כבשה שחורה שכל בני המשפחה מסכימים שהיא הבעיה היחידה והשורשית שלהם. לא הפציינט המזוהה הוא הבעיה, אמר מינושין, אלא מערך היחסים והתפקידים שמתקיים בין בני המשפחה כולם, ושה"כבשה" הוא רק תפקיד אחד (כפוי טובה) בתוכו. מינושין גם קרא תיגר על הגדרת התפקיד המסורתי של המטפל המשפחתי כמאזין פאסיבי ועודד מטפלים משפחתיים לאתגר מטופלים ולהתגרות בהם.
בביקורת שכתבה סופי פרויד, נכדתו של פרויד, על ספרו של מינושין "ריפוי משפחתי: סיפורים על תקווה והתחדשות מעולם הטיפול המשפחתי", היא תיארה כך את מינושין: "הוא מתלוצץ, משתדל, מתעמת, בז, משבח, מתווכח, מתנצל - הופך את עצמו לקוסם, לדוד חביב או לסמכות בריונית, כדי לעזור לבני משפחה לצאת מדפוס נוקשה שגורם להם כאב".
ויש גם כמובן נקודה ישראלית: מינושין נולד וגדל בסאן סלבדור, ארגנטינה, אבל עלה לארץ ושירת כרופא בצה"ל. משסיים את שירותו נסע לניו יורק כדי ללמוד פסיכיאטריה של הילד. עם השלמת לימודיו חזר לישראל כדי לעבוד כפסיכיאטר ילדים. אבל בשנת 1954 חזר לארצות הברית כדי ללמוד פסיכואנליזה עם הארי סטאק סאליבן. לאחר שסיים את ההכשרה הפסיכואנליטית שלו, עבד מינושין כפסיכיאטר ילדים בבית הספר לנערים עבריינים בארה"ב. בתקופה זו פיתח את הטיפול המשפחתי המבני (המוכר גם כתיאוריה המערכתית לטיפול משפחתי). צפייה בילדים העבריינים ועבודה עם משפחותיהם הביאו אותו לתובנה המהפכנית שאין שום בעיה אינהרנטית בילדים האלה, אלא ש"לכל משפחה יש שעיר לעזאזל". לאורך השנים הגיע יותר מפעם אחת לביקורים בישראל ואף לימד כאן והעמיד תלמידים רבים.
מאחר שהיה טיפוס חכם, שנון ומלא חיים, חשבתי שהדרך הנכונה ביותר לכבד אותו היא להביא מספר ציטוטים אופייניים שלו. הציטוטים שלפניכם תורגמו מתוך ראיון שנתן לאתר psychotherapy.net בשנת 2011.
"כשמלמדים אותך להיות מטפל, מכוונים אותך להיות חביב ותומך. אני והקולגות שלי הרגשנו שיש עודף תמיכה, עודף חביבות, ושלא מאתגרים מספיק את המטופלים. הרגשנו שצריכה להיות אזעקה שמעירה את הבן אדם ואומרת לו, 'חכה רגע. בואו ננסה להבין מה אתה עושה. אין דרך אחרת שאתה יכול לפעול בה?'. והכיוון הזה בא מהרקע הארגנטינאי שלי. Desafío, 'האתגר', זה קונספט אלמנטרי בארגנטינה - אתה נלחם בסכינים. המשמעות של זה בטיפול היא שאתה מאתגר את רעיונות היסוד של המטופלים".
"הרצון לאתגר את המטופלים נבע מההבנה שכשמשפחות מגיעות לטיפול, הן מגיעות עם טעות בסיסית. הן טועות במובן זה שהן בטוחות בניתוח המצב שלהן. הן מגיעות לטיפול משפחתי עם תחושה מוטעית של ודאות. הן 'זיהו' מי מבני המשפחה הוא החולה, הוא הבעיה, והן בטוחות שהבעיה של המשפחה כולה טמונה באופן הפתולוגי שבו בן המשפחה הזה מדבר, מתנהג, חושב או מרגיש".

"ברור שהמשפחות האלה טועות. הן מעדיפות לחשוב שהבעיה היא פנים-נפשית, משהו לא בסדר בנפש של בן המשפחה הזה, שהאחרים זיהו בתור 'החולה'. זה בינו לבין עצמו. אבל אנחנו מראים להן שעצם האמונה הזו היא חלק מעסקה כוללת בין בני המשפחה, וזו התפיסה של הגישה המערכתית לטיפול משפחתי".
"אני, כנראה בגלל שאני זקן, משתמש הרבה במושגים של אחריות אישית כלפי הזולת. ואני מתבסס על תפיסה אופטימית שלפיה בן אדם יכול להיות אחראי לזולת משום שיש לו משאבים שהוא לא מודע להם. אני תמיד אומר לאנשים, 'אתה עשיר יותר ממה שאתה חושב. אתה לא יודע את זה כי פיתחת התמחות צרה מבחינה התנהגותית. אתה מתמחה בסגנון התנהגות אחד, אבל אני יודע שיש לך עוד אפשרויות'. לאנשים יש עוד אופציות שהן לא משתמשים בהן".
"וזה הבסיס שמאפשר לי לערער על הוודאות שבה אנשים קובעים, 'אני בסדר גמור, וכל שאר המשפחה שלי היא בסדר גמור, הבעיה היא הבן שלי, הוא היחיד שהוא העבריין'. אני יוצא מנקודת הנחה, תיאוריית הטיפול המערכתי יוצאת מנקודת הנחה, שאינה עוסקת בוודאות, אלא באפשרויות. כל חמשת בני המשפחה, לדוגמה, מעורבים במערך של עסקאות שיוצר את הריקוד המשפחתי שאיתו הם באים לקליניקה. התיאוריה המערכתית מציעה לך לחשוב על ההתנהגויות בתוך המשפחה כעל שדה של אפשרויות. ושדה של אפשרויות אינו מפה משורטטת מראש. אם מישהו במשפחה ייקח את המסלול הזה, תגיעו למקום ההוא. אבל הוא גם יכול לקחת את המסלול השני. אני תמיד חוזר לרעיון של בורחס ש'בבואך לפרשת דרכים, לך לשני הכיוונים'. בשבילי, זו אמירה חשובה על העובדה שבן אדם הוא דבר מרובה פנים ואפשרויות. כי הדרך שאתה הולך בה היא אולי זו שהפכה אותך מומחה בהתנהגות מסוימת, אבל גם הדרך שלא הלכת בה היא חלק מחוויית החיים שלך".
"תיאורטיקנים רבים מדברים על התקשרות. סוזן ג'ונסון היא אחת מהאנשים האלה. ובולבי אמר שהיחסים בין התינוק לאם יוצרים אבטיפוס של דרכי ההתמודדות שלנו עם אנשים בקשרים חשובים בעתיד. לפי התפיסה הזו, השורשים של הקשר עם אשתי לאחר 58 שנות נישואים טמונים במערכת היחסים שלי עצמי כתינוק עם אמא שלי. זה לא הגיוני. הרעיון הזה נובע מהמושג הפסיכואנליטי שילדות יוצרת מודל החוזר על עצמו. אבל לדעתי זה חוזר על עצמו רק עד לנקודה מסוימת. ואז זה משתנה. ואז זה משתנה שוב. הרעיון שאנחנו צריכים להסתכל על החינוך שלנו כדי להבין גם את הבגרות שלנו וגם את הבגרות המאוחרת שלנו לא הגיוני בעיני".
"נכון שאנחנו תוצר של החינוך של ההורים שלנו. כאשר אני אומר למישהו, הוריך נתנו לך סוג זה של עדשות שיעזרו לך לראות את העולם, בפרט נוף מוגבל. זה נכון. אבל זה רק אחד הדגמים שיש לך. אבל הרי אחר כך התחתנת, ויש לך אישה. וכמה שנים אתה כבר נשוי...?".
"השאיפה הראשונה שלי בילדות היתה לשיר טנגו. אחר כך רציתי להיות משורר. אחר כך רציתי להיות מחזאי. ואני קורא הרבה מחזות, וכתבתי שלושה, אבל אני לא ממש טוב בזה. התחלתי מאוחר מדי. ופעם כתבתי מחזה שהראיתי למנהל התיאטרון הלאומי בלונדון. והוא קרא את זה, והוא אמר לי, 'סאל, אתה מטפל משפחתי טוב שכזה. למה אתה צריך להיות מחזאי בינוני?'. וזה היה סוף הקריירה שלי כמחזאי".
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




